זיכוי זדורוב 1 פסק הדין הפרקליטה מיטל חן רוזנפלד הפסד צורב. יצחק עמית חייב להתפטר כי טען שרומן זדורוב היה אשם

30/3/2023 ביהמ”ש המחוזי בנצרת זיכה את רומן זדורוב זיכוי מוחץ שלא מחמת הספק, (אשר קולה ודני צרפתי), למעט שופטת מושחתת אחת שהרשיעה אותו בדעת מיעוט (תמר ניסים שי).

הפרקליטה הזדונית שהתראיינה לתקשורת היא מיטל חן רוזנפלד. במקום להתנצל על הרשעת השווא, מיטל חן רוזנפלד מדברת רק על דעת המיעוט.

והשאלה היא האם מערכת המשפט לא חולה?  האם מערכת המשפט לא זקוקה לרפורמה מהותית?  איך קורה שכל כך הרבה שופטים ופרקליטים הקדישו את כל משאביהם לתפור תיק לחף מפשע?

תקציר הזיכוי

בפתח חוות-דעתו סקר השופט קולה, את כל האירועים שבתיק עד כה, שתחילתם ביום 6.12.06, עת נמצאה גופתה של המנוחה, בשעה 19:00 לערך בתא השירותים השני שבשירותי הבנות (בקומה השנייה) בבית הספר נופי גולן שבקצרין. בית המשפט סקר בקצרה את מכלול האירועים בתיק שממועד מעצרו של רומן זדורוב ועד ההחלטה של המשנה לנשיאה (בדימוס) כב’ השופט חנן מלצר שניתנה ביום 11.5.21.

השופט קולה, עמד על עיקרי ההחלטה של כב’ השופט מלצר ועל הסיבות המרכזיות שהביאו אותו להורות על המשפט החוזר.

טרם הקראת הכרעת הדין לגופה, פנו חברי ההרכב בבקשה בתקווה ובציפייה, כי הכרעת הדין תיקרא במתינות על ידי הציבור, וחיווי דעה, ככל שיהיה, ייעשה לגופו של עניין.

עוד הדגיש אב בית הדין, על דעת חבריו להרכב, כי בבית משפט זה  ובתיק זה, “רק הראיות מדברות”. מדובר בתיק חסר תקדים בהיקפו ובו נשמעו כ-100 עדים, נכתבו כ-6000 עמודי פרוטוקול והתקיימו כ-60 ישיבות.

נוכח חשיבותם של הסוגיות שאותן ביקש כב’ השופט מלצר לבדוק במסגרת המשפט החוזר, פירט אב בית הדין את הסוגיות העיקריות שעניינן :

א.      טביעות הנעליים הזרות הנוספות שנמצאו בתא השירותים שבו נמצאה המנוחה, ובמיוחד טביעת הנעל שעל גבי מושב האסלה, וכן שתי טביעות נעל חלקיות על גבי מיכל ההדחה, ועל גבי הקיר המפריד שבין תאי השירותים 2 ו-3.

במסגרת זו וכזכור, קבע כב’ השופט מלצר, כי על הערכאה הדיונית לבדוק את סוגיית זליגת הדם על גבי העקבה שעל מושב האסלה, תוך בדיקת היתכנות לכך שדם זה יכול היה לזלוג גם חמש שעות לאחר שעת מותה המשוערת של המנוחה.

ב.       כתם הדם של תאיר ז”ל שנמצא על מתקן נייר הטואלט בתא השירותים השלישי (להבדיל ממה שנקבע בחוו”ד ששימש בסיס במשפט הקודם ולפיהן כתם הדם נמצא בתא השירותים השני).

ג.       סוגיית הד.נ.א המיטוכונדריאלי שלגביה נמצאו ממצאים כאלה ואחרים, על גבי שערות שנתגלו על גופתה של המנוחה, ואשר לא שללו מעורבותו של אדיר חבני.

בפתח הכרעת הדין לגופה, התייחס כאמור אב בית הדין לסוגיות שהוצבו וקבע, כי הוכח

בפניו שלא היו מחלצים אלמונים או אנשים בלתי מורשים ובלתי ידועים שנכנסו לתא השירותים

ושהטביעו את טביעות נעליהם על גבי מושב האסלה.

לעניין זה הוסיף וקבע אב בית הדין, כי הוכח בפניו שמדובר אכן בטביעות נעליים ולא ב”סימנים”

אקראיים אחרים כפי אשר טענה המאשימה.

עוד נקבע, כי אין היתכנות מעשית לזליגת דם על גבי העקבה שעל מושב האסלה כחמש שעות לאחר

הירצחה של  המנוחה, ומשכך סביר להניח שטביעת הנעל שעל גבי מושב האסלה, אשר בוודאות אינה שייכת לזדורוב, הינה טביעת נעל של מי שהיה בתא הרצח, במועד הרצח, ובסבירות גבוהה טביעת הנעל של הרוצח.

על יסוד זאת נקבע, כי גם טביעות הנעל הזרות הנוספות שנמצאו בתא (ע”ג מיכל ההדחה, על גבי הקיר המפריד ועל רצפת התא) הינן בסבירות גבוהה של מי שהיה נוכח כאמור בתא בשעת הרצח, שעה שלא הייתה מחלוקת שטביעות הנעל הנ”ל, אינן של הנאשם, הרי שממילא ניתן לקבוע בסבירות גבוהה, שהנאשם לא נכח בתא במועד הרצח או בסמוך לו.

על בסיס האמור גם נקבע, כי יש סבירות גבוהה למסקנה, כי הרוצח נמלט לתוך תא השירותים מספר 3 (ולא קפץ מעל דלת תא מספר 2, אל תוך מבואת השירותים, כפי ששחזר הנאשם) כשחיזוק למסקנה זו נמצא בכך שאכן על מתקן נייר הטואלט שבתא מספר 3, נמצאו כתמי דם של המנוחה.

כב’ השופט א. קולה  נימק ופירט מסקנותיו גם לגבי שאר הראיות בתיק, תוך שקבע, כי סופו של יום אשמתו של רומן זדורוב ברצח לא הוכחה.

בין השאר, קבע כב’ השופט קולה, כי אין היתכנות מעשית לגרסת זדורוב בפני המדובב או בפני חוקרי המשטרה באשר לפגישתו של זדורוב עם המנוחה וכי השחזור אשר נערך על ידי זדורוב כמו גם התוודותו בפני המדובב, אינם תואמים לממצאי הזירה, ויש בפרטים הסותרים כדי להטיל ספק של ממש במשקל הודאותיו של הנאשם.

עוד סקר אב בית הדין בקצרה את פרשת אולה קרבצ’נקו, אדיר חבני וסוגיית הד.נ.א המיטוכונדריאלי וקבע שגם בסוגיות אלו, יש כדי לעורר ספק סביר באשמו של זדורוב.

כב’ השופט ד. צרפתי הקריא אף הוא תקציר מחוות דעתו וקבע, כי הוא מצרף דעתו לדעתו של אב בית הדין, תוך שהוסיף נימוקים משלו, שעניינם בחינת אישיותו של זדורוב, בחינת מכלול השיחות שבין הנאשם למדובבים השונים ובחינת מכלול החקירות של זדורוב.

בחינת כל אלו, הביאו את השופט ד. צרפתי למסקנה שהסבירות שהודאתו של זדורוב הייתה הודאת שווא, עולה בסבירותה על הסבירות ולפיה, מדובר בהודאת אמת.

כב’ השופט ד. צרפתי נתן דעתו כאמור, לאישיותו של זדורוב כפי שהיא באה לידי ביטוי במהלך צפיותיו הרבות בנאשם, הן במהלך הדיונים בבית המשפט, לרבות חקירותיו בפני ההרכב, הן במהלך חקירותיו במשטרה והן בשיחותיו הרבות שבין כותלי בית הכלא.

כב’ השופט ד.צרפתי סקר אף הוא את הפרטים המוכמנים אותם מצאה המאשימה כמחזקים את אשמו של הנאשם, וקבע כי חלק ניכר מהפרטים, הינם דווקא פרטים סותרים וחלקם לא היו מוכמנים כלל.

כב’ השופט ד. צרפתי נתן דעתו בעיקר להתוודות בפני המדובב אשר לטענת המאשימה הייתה אותנטית וגדושת פרטים, ומצא כי אין בהתוודות זו פרט כלשהו התואם לזירת הרצח, או לשחזור הרצח.

לדעתו של כב’ השופט צרפתי והוא אף מצא חיזוקים לכך, לא מדובר בהתוודות אותנטית, אלא ב”התוודות” שכל פרטיה נמסרו למעשה לנאשם על ידי ארתור שלושה ימים קודם לכן.

אשר להודאה בפני החוקרים קבע כב’ השופט ד. צרפתי, כמו גם אב בית-הדין, השופט א. קולה, כי הודאה זו על הפרטים שנמסרו בה, הייתה הודאה אך ורק כדי ליהנות מההקלה שהובטחה לנאשם, הניתנת למי המודה בלב נקי וכי חסרים בה פרטים מהותיים ויש בה פרטים סותרים.

כב’ השופטת ת. נסים-שי חלקה כאמור על דעת חבריה. לדעתה, כפי שבאה לידי ביטוי בתקציר אשר הקריאה במעמד הכרעת הדין, מדובר בהתוודות, בשחזור ובהודאות אותנטיות המחזקות האחת את רעותה, ובמצטבר משקלן גבוה עד מאוד.

לטעמה, לא נמצאו סתירות של ממש בין מכלול ההודאות לבין ממצאי הזירה וכי התנהלותו של הנאשם לאחר הרצח, הייתה התנהלות מפלילה, אשר גם בה יש כדי להיות חיזוק וסיוע לאשמתו .

כב’ השופטת ת. נסים-שי הדגישה, כי ההתוודות לכשעצמה שכנעה אותה ולדבריה, לא תימצא התוודות אשר משקלה גבוה יותר מזו של הנאשם.

עוד קבעה כב’ השופטת ת. נסים-שי, כי לצד השחזור והודאות הנאשם, מצאה היא גם, כי הנאשם ידע למסור פרטים מוכמנים רבים, שמחזקים את משקל הודאותיו.

כב’ השופטת ת. נסים –שי הפנתה גם לשקריו הרבים של הנאשם, אשר גם בהם מצאה היא חיזוק וסיוע לאשמו. לעניין פרשת אולה וסוגיית הד.נ.א. המיטוכונדריאלי, קבעה כב’ השופטת ת. נסים-שי שאין בכך משום הטלת ספק כלשהו באשמו של הנאשם.

בדברי הסיום ציין אב בית הדין שהוא כמו גם חבריו פעלו אך ורק כדי להגיע לחקר האמת והוסיף מילות השתתפות נחמה לגב’ אילנה ראדה, תוך שסיכם את הכרעת הדין במילים הבאות “…יכול שתאיר ז”ל כשנקטפה בדמי ימיה והאירה בחייה הקצרים את העולם, לקחה את סודה אלי קבר” וסיים בדברי הנחמה העתיקים “תאיר יקרה, נוחי בשלום על משכבך ותהא נשמתך הטהורה צרורה בצרור החיים, ובלע המוות לנצח ומחה השם אלוקים דמעה על כל פנים”.

מירית שטרן ארד – היתה ראש פרקליטות מחוז צפון

בתמונה למטה: מי שהיתה ראש פרקליטות מחוז צפון – מירית שטרן ארד. יצאה לפנסיה ב 30/4/2019.

שילה ענבר “לתפור תיקים לחפים מפשע היתה משימת חיי”

 

 

ב 2017 שילה ענבר פרשה מהפרקליטות ואמרה שילה ענבר והתראיינה בכתבת ליקוקיישן שסידר לה עיתונאי זבל יוסי מזרחי

“זדורוב זה חלק שולי בעשייה שלי, זה נשמע לא הגיוני אולי למי שצופה בזה,  זה לא תיק חיי”… “אני לא חושבת שאפשר להעריך כזה דבר. זה משוגע, חשבתי שזה יהיה מעניין, מאתגר, חשבתי שיש לי את היכולות המקצועיות לטפל בתיק הזה”…. “חשבתי שיש לי את החוסן הנפשי לטפל בתיק הזה- בזה טעיתי”….

לדבריה זדורוב “הוא שקרן, הוא אחד השקרנים. אני חקרתי אותו ארבע ישיבות בחקירה נגדית, הוא נפל בכל מלכודת שאפשר היה ליפול”…. “אין רוצח שלא חוזר בו, אין אדם שמודה ולא חוזר”….. “עוד לא ניהלתי תיק רצח עם אדם שהודה במשטרה ולא חזר בו, כולם חוזרים”….. “החיים זה לא CSI, יש איזו תחושה לאנשים שכל מקום שבן אדם עובר הוא משאיר DNA ובמציאות אולי הוא משאיר אבל לא תמיד אפשר לגלות”.

https://www.mako.co.il/news-law/legal-q4_2017/Article-6f3f149a07c1f51004.htm

שרון הר ציון הגנה על הרשעות השווא של זדורוב בלהט

 

 

שרון הר ציון פרקליטת רוע וזדון תקעה לרומן זדורוב עוד 30 יום מיותרים בכלא: “להיות פרקליטה זה להיות ביצ’. ביצ’ לא יכולה שלא לנעוץ טלפיה בקורבנה המדמם”. קראו החלטה של עראפאת טאהא לשחרור באיזוק ושל חנן מלצר למשפט חוזר

יעל שוחט פינק היתה הפרקליטה שליוותה את החקירה ופיקחה על השימוש במדובב ארתור.

למרבה השמחה, חדשות מענגות היא כבר שילמה מחיר על תפירת תיק זדורוב.   אלוהים לקח אותה ב 8/2/2022.  תופרת תיקים זו חטפה סרטן.  בפרקליטות כתבו עליה “בבית המשפט ייצגה את המדינה בנועם הליכות, עם גינונים של בת אצולה, כשהיא נוהגת בכבוד ובקולגיאליות כלפי כולם”.  ממש אצילה….  תפרה תיק שזעזע את המדינה!!!!

ביולי 2021 פרסם פרקליט המדינה עמית איסמן כי הצוות שהקים לבחינת הבקשה המליץ לדון מחדש בתיק בבית המשפט ולהשאיר את זדורוב במעצר. כעבור זמן קצר בעקבות בקשה של ירום הלוי, זדורוב שוחרר למעצר בית עד תחילת המשפט החוזר.

מי היה בצוות?  מי הם המרשיענים?  לא נידע.  זה “מידע פנימי”.

עוד פרקליטה פוסטמה שתקעה את זדורוב בכלא היא נעימה חנאוווי כארם

הנ”ל טענה בדיון שהתקיים בפני אורי שהם ב 14/9/2017 בש”פ 325/17 נגד דיון חוזר, נגד מסירת חומרי חקירה, נגד העברת שירבוטים שכתבה השוטרת יעל פלג שמעוני, הגד בדיקה של פלטים מהטלפונים של א”ק והאיכונים שלה, ונגד בדיקות דנ”א חוזרות.

הפרקליטה נעימה חנאוווי כארם כל כך מתביישת שהיא מזוהה עם צוות הפרקליטות נגד זדורוב שהיא פנתה לגוגל וביקשה שיחמקו כל קשר שלה למשפט זדורוב בטענה שזה פוגע בתדמיתה, ומפריע לה לעבוד. 

השופט יצחק עמית צריך להתפטר!!!!

 

 

ואיך השופט יצחק עמית בעליון רוצה להיות ממונה לנשיא בימ”ש עליון – אם גם הוא היה בדעת מיעוט שיש להרשיע את זדורוב???

בהרכב שבו ישב יצחק עמית ישבו גם יורם דניצגר וחנן מלצר.  יורם דנציגר סברכי יש לזכות את זדורוב מן הרצח בשל הספק לגבי עקבות הדם. הוא טען ש”לא ניתן לקבוע מסקנה חד משמעית בהתאם לרף ההוכחה הנדרש בדין הפלילי בדבר אשמתו”. עם זאת, דנציגר הדגיש כי הסבירות שזדורוב חף מפשע “אינה גבוהה”. זאת השאלה שבגינה גם השופט מלצר החליט על משפט חוזר.

מי השופטים בזיכוי 2023?

השופט אשר קולה (זיכה) שהיה רב בישיבת הסדר קיבל את רישיון עריכת הדין בגיל 38. היה שופט מרשיען שהרשיע את כל מי שהובא לפניו.  כשאנשים התלוננו שבהוצל”פ הצטברו ריביות רצחניות שהכפילו חובות בתיק פי 10 מכמה אלפים לכמה מאות אלפים הוא לא מיצמץ ולא התרגש.  פתאום היתה לו הבלחה אנושית דווקא בתיק הזה?

בתאריך 27/4/2022 טען אב בית הדין אשר קולה כי מופעלים עליו לחצים חיצוניים בתיק, וכי הפרקליטות מביעה בו אי אמון. הוא ציין כי “מדובר בדברים שאסור שיקרו במדינה מתוקנת”, והוסיף: “אם הבעת האי אמון תימשך, אצטרך לשקול את צעדיי – על כל המשתמע מכך”.  השופט קולה נתן “נאום” שנמשך כרבע שעה, ובו אמר: “אני לא יכול לדון בתיק הזה בנפש חפצה, כשהתביעה עושה את מה שהיא עושה. היא מטילה בי דופי, ויש קמפיין אישי נגדי שיש עליו טביעות אצבעות”. הכונה לאותה מיטל חן רוזנפלד שפתחה קמפיין הכפשות נגד אשר קולה.  

השופט דני צרפתי – (זיכה)  התחתן עם העוזרת המשפטית שלו לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה שהייתה עובדת שב”כ.

https://www.shabak.gov.il/memorial/Pages/084.aspx

השופטת תמר ניסים שי (כלבה שהרשיעה) הייתה שופטת סופר איטית בבית משפט השלום בטבריה ובעפולה ועם רמת כתיבה נמוכה מאוד ולמרות זאת קודמה למחוזי בזכות אבא שלה היה עו”ד שהיה פעיל במפלגת העבודה וייצג קיבוצים ומושבים . יש גם שמועות שהדוד שלה הוא משה ניסים שהיה שר האוצר ושר המשפטים והמשיך להשפיע על מערכת המשפט .

נחשו מאיפה השופטת הזו הגיחה לשיפוט????  מהפרקליטות!!!!

כבוד לעו”ד ירום הלוי “המזכה הלאומי”!!!!

וואי אנחנו כל כך שמחים עבור עו”ד ירום הלוי שהביא את הזיכוי המדהים הזה.  ירום הלוי נאלץ להתמודד עם מכפישנים ומדלפינים מקצועיים בשירות הפרקליטות כמו אביעד גליקמן. (דליפמן)

צפו בסרטון זה “חובה צפייה עורך דין ירום הלוי חושף את אביעד גליקמן: “לא מעניין אותך האמת אתה מכור של הפרקליטות” מתאריך 1/10/2022.

.

הטנפת הבלתי פוסקת של רביב דרוקר

גם השופרות הבאושות רביב דרוקר וברוך קרא התגייסו ב 100% כדי לטנף על זדורוב, ירום הלוי והשופט אשר קולה על פי פקודות מעמית איסמן.

במרכז הטענה של דרוקר עומדת הודאתו של זדורוב בפני המדובב “ארתור”: “ארתור הוא מדובב בחסד עליון, ואני אפרסם את כל 31 העמודים המתומללים של השיחה המדהימה ביניהם. הוא עושה לזדורוב תחמונים פסיכולוגיים. באמת, הם לקחו מדובב, ש’שאפו’ לו. הוא ‘לש’ אותו ימים, אבל הדבר הכי מדהים שהוא עושה, זה שאחר הצהרים זדורוב מתחיל להודות לו ואומר ‘תשמע, היה לי ‘בלאק-אאוט’, ואולי במהלך ה’בלאק-אאוט’ רצחתי אותה, אבל אני לא זוכר כלום, הכל נמחק לי, זה כבר קרה לי בעבר. ואז ארתור עושה טריק גדול, הוא מזעיק סוהר, כי זדורוב אומר שאולי הוא יעשה לעצמו משהו. הסוהר לוקח את זדורוב לבדיקה פסיכיאטרית, ואז הוא חוזר. עכשיו, מבחינת זדורוב, הוא כבר התוודה בפני ארתור, וארתור לא הפליל אותו, וככה הוא קונה את אמונו. ארתור אומר לו ‘אתה מבין שאם הייתי אומר את זה למישהו אחר, כבר הייתי יכול לקבל הרבה כסף, אבל אני לא שטינקר, אני לא אפיל אותך בחיים. הוא גם אומר לזדורוב שלא מעניין אותו מה יש לו להגיד, עושה לו טריקים פסיכולוגיים, אומר לו ‘אל תעבוד עלי, אתה לא רוצה אל תגיד, אבל אני קורא אותך'”.

לדברי דרוקר, “אני לא מכיר מקרה, ושאלתי עורכי דין ובדקתי, ואשמח אם מישהו יראה לי אחרת, שהודאת שווא ניתנה לא בפני חוקר, אלא בפני מדובב”… “אף מקרה כזה גם לא הוזכר בבית המשפט. זדורוב אומר בהודאה ‘נמאס לי מהילדים, אני לא רוצה יותר להתקרב לבתי ספר וגני ילדים, יש שם ילדים לא מנומסים’. יש שם קטע שזדורוב אומר שיש (בתא המעצר) האזנות, הוא סוגר את האור, לוקח אותו הצידה, מסמן לו על המדובב השני שהוא מפחד ממנו, ולוחש לו על האוזן המון פרטים מההודעה. על הלהב של הסכין, שהדם נפל לו על המכנסיים ולכן הוא זרק אותם. וכל פעם הוא אומר אמירות בקול רם ‘אני לא עשיתי את זה, אני חף מפשע’, כאילו למיקרופונים שיקלטו. אנשים לא יודעים בכמה שקרים נתפס זדורוב במהלך החקירה, זה פשוט אין-סוף”.

לדברי דרוקר “על קבילות ההודעות האלה אין מחלוקת”… “גם השופט דנציגר שזיכה ‘כפסע מהרשעה’ כמו שהוא כותב, כתב שאלה הודאות מטרידות מאוד ובעייתיות מאוד והוא מקבל אותן. שום מניפולציה, שום כלום. היתה מניפולציה אחת, וגם היא ממש בתחום הסביר וגם היא ממש לא שברה את זדורוב. הוא חיפש באינטרנט סרטי סנאף ומקומות שיש בהם סכינים, יש לו אוסף סכינים, הוא מתעסק בזה. היה לו ‘בלאק אאוט’ בעבר, כשהוא פוצץ את אחיו במכות עד לדם ואחיו לא דיבר איתו מספר שנים, גם את זה הוא מספר למדובב”.

נו….  עכשיו המעסיקים של רביב דרוקר ימשיכו להעסיק אותו כשמתברר שהוא עיתונאי לא אמין ושקרן המפיץ שקרים בשירות הפרקליטות שהוא סוגד לה?????

נציין שהיה עו”ד פסיכופט שתקף גם את ירון הלוי וגם את השופט אשר קולה בארסיות.  קוראים לו דר’ ברוך לשם, שאמר על אשר קולה שהוא “סתם שופט שמחפש את דקות התהילה שלו.

ביהמ”ש המחוזי נצרת, אב”ד סגן הנשיאה השופט אשר קולה, השופט דני צפתי, השופטת תמר נסים שי: הכרעת דין במשפט החוזר של רומן זדורוב (תפ”ח 502-07)

בבית משפט מחוזי בנצרת

תפ”ח 502-07 מדינת ישראל נ’ זדורוב(עצור/אסיר בפיקוח)

31 מרץ 2023

לפני	כבוד ס. הנשיאה, השופט אשר קולה – אב”ד כבוד השופט דני צרפתי כבוד השופטת תמר נסים שי
המאשימה		מדינת ישראל
נגד
הנאשם		רומן זדורוב (אסיר בפיקוח) דרכון 708847

נוכחים:

בשם המאשימה – עו”ד ויאאם קבלאוי, עו”ד מיטל חן-רוזנפלד, עו”ד שרון הרציון, עו”ד בנימין משה, עו”ד משה מרציאנו

בשם הנאשם –עו”ד ירום הלוי

הנאשם – בעצמו ובליווי המשמורנים

 

הכרעת דין

 

בפתח הכרעת הדין וכמצוות המחוקק בסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ”ב-1982, אנו מודיעים, כי החלטנו בדעת רוב של השופטים א. קולה וד. צרפתי וכנגד דעתה החולקת של השופטת ת. נסים-שי, על זיכויו של הנאשם מכל האישומים אשר יוחסו לו בכתב האישום.

השופט א. קולה;

 

תוכן עניינים

 

א.      מבוא………………………………………………………………………………………………3

ב.       רקע והליכי העבר בתמצית……………………………………………………………………..6

ג.       כתב האישום המתוקן…………………………………………………………………………..7

ד.       תשובת הנאשם לכתב האישום………………………………………………………………..9

ה.      החלטת כב’ המשנה לנשיאה (בדימוס) חיים מלצר………………………………………..11

ו.        דברי פתיחה של המאשימה…………………………………………………………………..15

ז.       העקבות הזרות…………………………………………………………………………………16

          ז.1     העדים (אזרחים) שמצאו את הגופה – פרק הזמן הראשון……………………………..30

ז.2     אנשי המשטרה ומד”א – פרק הזמן הראשון……………………………………………..35

          ז.3     פרק הזמן השני…………………………………………………………………………………40

ז.4     האם הטביעות שייכות לנאשם? אי הימצאות דם על נעלי הנאשם…………………..47

ח.      סימני הדם בתא השירותים השלישי……………………………………………………….50

ט.      מועד זליגת הדם על העקבה שעל האסלה………………………………………………….52

          ט.1     חוות דעתו של מומחה ההגנה ד”ר חן קוגל – נ/113 ……………………………………54

ט.2     חוות דעתו של מומחה המאשימה פרופ’ רוטשילד – ת/522………………………….55

י.       תחנות/מסלול הליכת המנוחה עד למועד רציחתה ומיקומו של הנאשם…………………65

יא.     הודאת הנאשם מיום 18.12.06………………………………………………………………74

יא.1   השחזור…………………………………………………………………………………………78

יב.     דו”ח הנתיחה (ת/442) – עדות ד”ר זייצב ועדות ד”ר קוגל……………………………….83

יג.      השוואת מסקנות ממצאי הנתיחה והודאת הנאשם……………………………………….92

יד.     הזירה וכתמי הדם……………………………………………………………………………99

טו.     על סוג הסכין בה בוצע הרצח……………………………………………………………….112

טז.     הודאת חוץ של הנאשם – בחינה כללית…………………………………………………..124

יז.      משקל ההודאות בנדון שלפנינו…………………………………………………………….141

יח.     החקירות שטרם ההודאה (חלקן)………………………………………………………….142

יט.     השחזור על הפגמים שבו……………………………………………………………………145

כ.       מי אתה רומן זדורוב…………………………………………………………………………151

          כ.1     השאלה הקלאסית “מי אמר”……………………………………………………………..168

כא.    הנאשם מרצה את חוקריו – דוגמאות פירוט והרחבה……………………………………173

כב.     הודאה בלב נקי……………………………………………………………………………..186

כב.1   מומחים לדין הזר……………………………………………………………………………189

כג.     חקירת הנאשם מיום 19.12.06…………………………………………………………….195

כד.     פרטים מוכמנים או שמא פרטים סותרים………………………………………………..211

כה.    חוות דעת רפ”ק ירון שור……………………………………………………………………222

כו.      אמרות הנאשם בחקירותיו הראשונות והתייחסות לטענות המאשימה………………..249

כז.     עוללות………………………………………………………………………………………..257

כח.    אדיר חבני,אולה קרבצ’נקו ודנ”א מיטוכונדריאלי…………………………………………266

כט.    הנטל המוטל על הנאשם……………………………………………………………………..281

ל.       מחדלי חקירה…………………………………………………………………………………283

לא.     התייחסות לחוו”ד כב’ השופטת ת. נסים-שי……………………………………………..285

לב.     סוף דבר………………………………………………………………………………………..325

 

א.      מבוא

1. לפנינו משפט חוזר, עליו הורה בית המשפט העליון (כב’ המשנה לנשיאה (בדימ’) ח’ מלצר)

ביום 11.5.21, לבקשת הנאשם, רומן זדורוב, שטען כנגד הרשעתו ברצח הנערה תאיר ראדה

ז”ל לפני כ- 16 שנים ונגזר עליו עונש של מאסר עולם (מ”ח 6881/19 רומן זדורוב נ’ מדינת

          ישראל (11.5.21)).

 

2. הרמב”ם פרק י”ג הלכה א-ד בהלכות סנהדרין –

 

“מי שנגמר דינו למיתה, מוציאין אותו מבית דין, ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו והסוס רחוק ממנו, והכרוז יוצא לפניו: פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני ופלוני ופלוני עדיו, מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו. אמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות, זה מניף בסודרין וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנדון לבית דין. אם נמצא לו זכות פוטרין אותו, ואם לא יחזור ויצא להריגה. אמר הוא בעצמו: יש לי ללמד על עצמי זכות, אף על פי שאין ממש בדבריו, מחזירין אותו פעם ראשונה ושנייה, שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו וכשיחזור לבית דין תתיישב דעתו ויאמר טעם. החזירוהו ולא נמצא ממש בדבריו, מוציאין אותו פעם שלישית. אמר בשלישית: יש לי ללמד על עצמי זכות, אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו אפילו כמה פעמים. לפיכך מוסרין לו שני תלמידי חכמים ששומעין דבריו בדרך, אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו, ואם לאו – אין מחזירין אותו“.

ובפרק י”ח הלכה ו’ שם כתב כך-

“…הסנהדרין לא ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר הזה, שמא מן העמלין מרי הנפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות. כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג…”.

במתח שבין הודאת הנאשם, לזכות, שאולי נמצאה לו, תעסוק הכרעת דין זו.

3. וזה יהיה סדר הילוכי, תחילה אסקור בתמצית את הליכי העבר ואדרש לכתב האישום המתוקן. השלב הבא יהיה סקירה קצרה של החלטת כבוד המשנה לנשיאת בית המשפט העליון (בדימוס) השופט מלצר לרבות, הסיבה המרכזית, או “נקודת הזכות שנמצאה לו, לנאשם” שהביאה את כב’ המשנה לנשיאה, להחליט על משפט חוזר. בפתח הכרעת הדין לגופה אדון בשלב הראשון בסוגיה שתכונה על ידי להלן “העקבות הנוספות” או “הזרות”, תוך בחינת מועד היווצרותן של עקבות אלו, זיהוי או שלילת האדם שהטביע עקבות אלו ושאלת זליגת הדם ומועדה על העקבות הנ”ל בדגש על העקבה שעל האסלה, והכל כפי שיפורט להלן.

4. במסגרת סוגיית “העקבות הזרות”, אבחן גם את רגע מציאת הגופה והפעולות שנעשו מיד לאחר מכן בדגש על האנשים שנכנסו לתא השירותים בו נמצאה הגופה, מועד כניסתם, אם בכלל, והכל על מנת לשלול או לאשר, היתכנות כלשהי, שהעקבות הזרות נגרמו על ידי מי מהנוכחים בזירה, תאוריה שלימים נודעה בכינוייה תיאוריית “המחלץ האלמוני” וגם על כך להלן. כמו כן, אבחן את טענת הנאשם ולפיה, שלוש העקבות הזרות, מעידות על כיוון הימלטותו של הרוצח מתא השירותים שבו נרצחה תאיר ז”ל וכן אבחן את משמעות הימצאות כתם דם של תאיר ז”ל על מתקן נייר הטואלט בתא השירותים השלישי.

5. אבחן גם את היתכנות זליגת הדם מהגופה, מהבגדים או מהשיער של תאיר ז”ל, 5 שעות לאחר מועד הירצחה המשוער והכל תוך ניתוח עדותם של המומחים השונים, אשר העידו לעניין זה.

6. בשלב שלאחר מכן, אסקור “ממעוף הציפור” את גרסאותיו של הנאשם בהתוודות בפני המדובב ובחקירותיו, בעיקר מיום 19.12.06 ובשחזור, שאף הוא מיום 19.12.06. בשלב זה לא אבחן את המבחנים השונים לקבלת הודאת חוץ, אלא אנסה “לחלץ” אך ורק את פרטי ההודאות באופן גולמי.

7. לאחר מכן, אנסה לקבוע ממצאי עובדה, מתוך כלל הראיות שלפניי, לרבות כמובן חוות דעת המומחים השונים, ממצאי הזירה, דו”ח נתיחת הגופה, סוג הסכין, מיקום החתכים וכיוונם, המנח בו נמצאה הגופה, והמנח בו היו הרוצח והמנוחה עובר לרצח. אתחיל פרק זה שלהלן, בשעת ומיקום המפגש, וככל שהיה כזה, בין המנוחה לנאשם, או לכל רוצח פוטנציאלי אחר. אתחקה במקביל, וככל שהדבר עולה מן העובדות והראיות שלפניי, לתחנות ולמסלול אותו עברה המנוחה, עד למועד רציחתה, ולמסלול ולתחנות אותן עבר הנאשם מהשעה 12:00 לערך ועד השעה בה, לטענתו, עזב את בית הספר.

יוער כבר עתה, ועוד ארחיב בזה להלן, כי לטעמי לא ניתן לדון בכל “חטיבת ראיות” בפני עצמה (חטיבת ההודאות וחטיבת הזירה) כטענת המאשימה בסיכומיה, אלא חובה לבדוק היטב את “חטיבת הזירה” (בהיבטה הרחב) והשוואתה ל”חטיבת ההודאות”.

8. רק לאחר כל אלה אפנה שוב לסקירת הודאות הנאשם על שלושת חלקיהן, ואז אדון במשקלן של הודאות אלו.

במסגרת פרק זה אדון כמובן בדרך הבחינה של הודאות הנאשם, על המבחנים השונים הקבועים בפסיקה לעניין זה. עוד אבקש לדון, לצורך בחינת משקלן ומהימנותן של ההודאות לשאלת מאפייניו האישיותיים של הנאשם, לאמור, האם מדובר באדם “סדיסט” חסר כל עכבות? בפדופיל? באדם הנוטה להתפרצויות זעם בלתי נשלטות? עוד אבחן במסגרת זו האם אכן מדובר כטענת המאשימה ב”מניפולטור”, “שחקן שחמט על” או שמא היפוכם של דברים הוא הנכון.

לצורך בחינת משקל הודאות הנאשם, אעסוק בפרטים המוכמנים, הן אלה החיוביים ככל שיהיו כאלה, והן אלו השליליים.

9. פרק מיוחד אקדיש לחוות-דעתו של רפ”ק ירון שור כשאומר כבר עתה, כי אין בחוות דעת זו נדבך כלשהו היכול לשמש להרשעתו של הנאשם.

10. פרק נוסף אקדיש לסוגיות אותן אכנה להלן “עוללות” באשר לטעמי משקלן לצורך ההכרעה הינו מועט. כך לגבי שכיחות נעלי הסלמנדר, כך לגבי המנעול של מקלט 2, כך לגבי ממצאים שונים שפורטו בדו”ח הנתיחה, כך לגבי עדותה של הגב’ רות נשרי. עוד אדרש ל”עצות” ואמירות שונות של החוקרים לנאשם, כמו גם לאופן הפעלת המדובב, עניינים שיש בהם משום פגם הגורם אף הוא להשפעה על משקל הודאותיו של הנאשם, והכל כפי שיפורט בפרק זה.

11. בפרק שלפני האחרון אעסוק בקצרה בעניינם של אולה קרבצ’נקו ואדיר חבני, לרבות נפקותו של ה-DNA המיטוכונדראלי שנמצא בשערה שהייתה על גופת המנוחה (אעיר לעניין זה, כי ממועד מתן החלטתו של כב’ השופט מלצר ועד למועד כתיבת הכרעת הדין, חלה התפתחות גם בסוגיה זו ועל כך להלן).

בפרק האחרון, אעסוק בקצרה במחדלי הרשויות החוקרות.

בשולי חוות דעתי, תובא גם התייחסות קצרה לחוות דעתה החולקת של חברתי, כב’ השופטת ת. נסים-שי.

 

ב.      רקע והליכי העבר בתמצית

12. ביום 6.12.06 בשעות הערב נמצאה גופתה של תאיר ראדה ז”ל (להלן: “המנוחה” או “תאיר ז”ל“), בתא השני של שירותי הבנות שבקומה השנייה (למינוח “הקומה השנייה” אדרש להלן) במבנה בית הספר “נופי גולן” שבקצרין בו למדה המנוחה (להלן: “בית הספר“).

13. נגד הנאשם, נתין אוקראיני, אשר ביצע עבודות שיפוץ בבית הספר במועד הרלוונטי, הוגש, ביום 18.1.07,כתב אישום לבית משפט זה, שבו הואשם ברצח המנוחה ובשיבוש מהלכי משפט. ביום 14.9.10, לאחר שמיעת ראיות, הכריע מותב קודם של בית משפט זה, פה אחד, כי הנאשם אשם בביצוע מעשה הרצח ובשיבוש מהלכי משפט וגזר את דינו, כמתחייב, לעונש של מאסר עולם.

14. בעקבות ערעור שהגיש הנאשם לבית המשפט העליון, הוחלט על החזרת הדיון למותב הקודם (שאחד מחבריו נפטר ולכן מונה שופט אחר תחתיו) לשם בירור שתי סוגיות מרכזיות שעלו בערעור (טביעות הנעל על מכנסי המנוחה וסוג הסכין שבאמצעותו בוצע הרצח), ולהכרעה מחודשת בשאלת אשמו של הנאשם ברצח המנוחה (ע”פ 7939/10).

ביום 24.2.14, לאחר בחינת הסוגיות שבירורן נדרש כאמור, חזר המותב הקודם (בהרכבו החדש) והרשיע את הנאשם ברצח המנוחה.

15. ערעורו של הנאשם על הרשעתו בשנית כאמור, נדחה על ידי בית המשפט העליון, ביום 23.12.15, בדעת רוב ואילו דעת המיעוט סברה, כי יש לזכותו מחמת הספק. בקשתו הראשונה לדיון נוסף נדחתה בהחלטה מיום 5.7.16 (דנ”פ 1329/16).

16. חוות דעת שהוגשו במסגרת הבקשה החדשה לקיום משפט חוזר ואשר עסקו בהיתכנות לנזילת דם על עקבת נעל זרה, שנמצאה על מכסה האסלה בתא השירותים בו נרצחה המנוחה, גם שעות ארוכות לאחר הרצח, הביאו לכך, שבית המשפט העליון נעתר לבקשת הנאשם והורה על קיום משפט חוזר בעניינו, על פי העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ”ד- 1984, “הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון“.

17. כב’ השופט מלצר עמד בהרחבה גם על סוגיות נוספות שעלו בבקשה לקיום משפט חוזר, שאת חלקן הגדול דחה, ומצא את הסוגיות הבאות – הימצאות דם המנוחה בתא השירותים השלישי, עקבות הנעליים הזרות על מכסה האסלה, על מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין תא השירותים השני ובין התא השלישי וכן את ראיית הדנ”א המיטוכונדריאלי משערה שנמצאה על גופה של המנוחה- ככאלה שראויות להתברר במסגרת המשפט החוזר שעליו הורה כאמור.

עם זאת, בסיפא להחלטה לא הגביל כב’ השופט מלצר את הערכאה המבררת רק לסוגיות אותן מצא כעילה למשפט חוזר.

 

ג.       כתב האישום המתוקן

18. כתב האישום המתוקן, מייחס אף הוא לנאשם עבירת רצח ועבירה של שיבוש מהלכי משפט. כתב האישום המתוקן כולל שינויים ניסוחיים מינוריים בפרק העובדות, בהשוואה לכתב האישום המקורי. כמו כן, עבירת הרצח המיוחסת לנאשם בכתב האישום המתוקן, היא על פי הוראות הדין החדש החל- רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(7) ו- (8) לחוק העונשין, תשל”ז-1977 בשונה מהוראת החיקוק שיוחסה לנאשם בכתב האישום המקורי (הוראת סעיף 300(א)(2) לחוק על פי הדין הקודם).

19. על פי המפורט בכתב האישום המתוקן (להלן: “כתב האישום“), הנאשם, בעל אזרחות אוקראינית, הנשוי לישראלית, התגורר, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עם משפחתו בקצרין ועבד בעבודות שיפוץ שונות אצל הקבלן אלי דעי.

20. במהלך חודש נובמבר 2006 ועד ליום 6.12.06, יום הרצח, עבד הנאשם בריצוף מקלטים בבית הספר בו למדה כאמור המנוחה. לצורך עבודתו נשא הנאשם, דרך קבע, סכין חיתוך יפנית בנרתיק על מותניו (להלן: “הסכין“).

21. המנוחה, תאיר ראדה ז”ל, ילידת 4.1.1993, הייתה במועדים הרלוונטיים תלמידת כיתה ח’ בבית הספר. ביום הרצח, הגיעה המנוחה ללימודיה בבית הספר כרגיל. על פי מערכת שעות הלימודים, שני השיעורים האחרונים של המנוחה לאותו יום, השישי והשביעי, היו שיעורי תיאטרון. בתום השיעור השישי המסתיים בשעה 12:50, יצאה המנוחה להפסקה שהייתה אמורה להסתיים בשעה 13:05, ברם לאחר ההפסקה, החליטה המנוחה לא לשוב לכיתה לשיעור השביעי. במקום זאת, ישבה המנוחה יחד עם אחדים מחבריה ונערים נוספים, בפרגולה המצויה בחצר בית הספר בסמוך לכניסה הראשית.

22. סמוך לשעה 13:30אמרה המנוחה לחברתה, שי יפרח, כי ברצונה לשתות מים, עזבה את הפרגולה ונכנסה למבנה בית הספר. המנוחה עלתה במדרגות המובילות מרחבת הכניסה אל הקומה השנייה, שם מצויים שירותי הבנות.

סמוך לכך, יצא הנאשם מהמקלט בו עבד, אל תוך חלל מבנה בית הספר בסמוך למדרגות בהן עלתה המנוחה. הנאשם הבחין במנוחה ונכנס בעקבותיה לשירותים.

המנוחה נכנסה אל תא השירותים השני מכיוון הכניסה (להלן: “התא“). הנאשם בא בעקבותיה, כאשר בליבו גמלה ההחלטה להמיתה.

המנוחה נעמדה כשפניה אל הדופן הימנית של התא וניסתה לסגור את דלת התא, ברם, הנאשם מנע זאת ממנה, שלף את הסכין, הניף אותה ושיסף את גרונה של המנוחה.

בהמשך, חתך הנאשם את המנוחה, באמצעות הסכין פעם נוספת בצווארה, וכן פצע אותה בחזה, בפניה ובידיה, כשהמנוחה במהלך פגיעותיו בה כאמור, ניסתה להגן על עצמה.

23. החתכים כתוצאה ממעשי הנאשם כמיוחס לו, גרמו לדימום מסיבי והמנוחה התמוטטה. הנאשם השאיר את המנוחה בתא השירותים כשהיא שרועה על מושב האסלה.

24. הנאשם נעל את דלת התא מבפנים על מנת לעכב את גילוי גופתה, יצא מהתא בטפסו על גוף המנוחה, דרך עליה בשתי רגליו, נאחז בדפנות התא וקפץ החוצה.

הנאשם נמלט משירותי הבנות ומהקומה השנייה, נכנס לשירותי הבנים המצויים בקומה הראשונה, שטף את הסכין, ניקה מעליו את דמה של המנוחה, חזר למקלט, החליף את בגדיו והמשיך בעבודתו עד סוף יום העבודה, סמוך לשעה 17:30.

25. כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למנוחה, בין היתר, פצעי חתך בעורק התרדמה ובווריד היוגולארי (כלי דם ראשיים באזור הצוואר) וזמן קצר לאחר מכן נפטרה המנוחה כתוצאה מאיבוד דם.

לאחר הרצח, שבר הנאשם את להב הסכין ששימש לפגיעה במנוחה, העלים את הלהב והחליפו בלהב חדש. הנאשם גם העלים את המכנסיים שלבש בעת ביצוע הרצח, והכל במטרה למנוע או להכשיל את החקירה נגדו.

26. במעשיו אלה גרם הנאשם באכזריות מיוחדת ובכוונה תחילה למות המנוחה, קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים והעלים ראיות בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי.

בגין מעשים אלה מייחסת המאשימה לנאשם את העבירות הבאות:

א.       רצח בכוונה תחילה –  עבירה לפי סעיף 301א (7) ו- (8) לחוק העונשין.

ב.       שיבוש מהלכי משפט –  עבירה לפי סעיף 244 לחוק הנ”ל.

 

ד.      תשובת הנאשם לכתב האישום

27. הנאשם בתגובתו לכתב האישום, כפר בעובדות כתב האישום ובאישומים המיוחסים לו במסגרתו. הנאשם חלק על שעת עזיבת המנוחה את הפרגולה ביום הרצח. לטענתו, המנוחה עזבה את הפרגולה הרבה קודם לשעה 13:30. עוד נטען, כי בניגוד למפורט בכתב האישום, המנוחה עלתה בגרם המדרגות אל שירותי הבנות המצויים בקומת הביניים ולא בקומה השנייה. הנאשם הוסיף וטען, כי בניגוד לאמור בכתב האישום, לא ניתן לקבוע האם המנוחה עלתה אל שירותי הבנות מגרם המדרגות הסמוך למקלט מס’ 1 (הכניסה הצדדית לבית הספר) או מזה הסמוך למקלט מס’ 2.

28. הנאשם הכחיש, כי רצח את המנוחה ואת כל המיוחס לו בהקשר זה בסעיפים 7- 17 לכתב האישום. כל שאישר הנאשם הוא, כי שלושה ימים לאחר יום הרצח, הוא השליך לאשפה את המכנסיים שלבש ביום הרצח וזאת מהטעם שאלו הפכו צרים על מידותיו.

29. הנאשם הדגיש, כי הודאותיו במשטרה, כולל שחזורו, הם חסרי משקל הואיל והם נבעו מהדרכת החוקרים ומהדחת והדרכת המדובב את הנאשם. לטענת ב”כ הנאשם, החוקרים ניצלו את נתוניו האישיותיים והחברתיים הדלים של הנאשם על מנת להדיחו למסור הודאת שווא ברצח המנוחה.

30. עוד נטען, כי לנאשם טענת אליבי, אשר נלמדת בבירור מהראיות הנסיבתיות בתיק וזו הוחמצה לטענת ב”כ הנאשם, במשפטו הקודם של הנאשם. האליבי אינו מעוגן בזמן מדויק, ברם, הוא נובע לשיטתו מהעובדה המוכחת לפיה, המנוחה עלתה לשירותים בהם נרצחה, זמן רב לפני שהנאשם נכנס בכלל לתחומי שטח בית הספר (משהמתין בשער בית הספר לקבל ממעבידו דבק לצורכי עבודתו).

31. הנאשם טען לקיומן של שתי טענות הגנה מן הצדק:

          א.      אכיפה בררנית קיצונית בחומרתה –

                    לטענת הנאשם הפרקליטות נמנעה משיקולים זרים לחקור את אולה קרבצ’נקו (עניינה יפורט להלן) תחת אזהרה בחשד לרצח המנוחה, זאת על אף קיומן של עשרות ראיות, גם פורנזיות, המוכיחות ב”מאה אחוז” לשיטתו, כי אולה קרבצ’נקו היא שרצחה את המנוחה. בהתנהלותה זו, אף התעלמה, לטענתו, הפרקליטות מהחלטת בית המשפט העליון בעניין במסגרת הבקשה למשפט חוזר כאמור.

לטענתו, האכיפה הבררנית במקרה דנן היא ייחודית בחומרתה, הואיל והיא לא מפלה בין שווים, אלא חמור מכך, היא מותירה את אולה קרבצ’נקו, האשמה האמיתית ברצח המנוחה, חופשיה ובמקביל מבקשת להרשיע ברצח, בפעם השלישית, את הנאשם החף מפשע, ש”פשעו” היחיד מקורו בתמימותו וחולשתו הנפשית, שהביאוהו להודות הודאת שווא ברצח שהוא לא ביצע.

 

          ב.       עיוות דין –

                    לטענת הנאשם החוקרים ביצעו מספר רב של פעולות ומחדלים בלתי חוקיים, בעצמם ו/או בשיתוף פעולה עם המדובבים שהופעלו כנגד הנאשם, אשר מבססים, כשלעצמם, טענה להגנה מן הצדק.

עוד הלין ב”כ הנאשם על פעולות ספציפיות שגרמו לשיטתו לעיוות דין הנאשם, כדוגמת השלכת המבחנות שהכילו את החומר, שנאסף מתחת לציפורניה של המנוחה וזאת בעיצומה של פרשת התביעה במשפט הראשון.

ב”כ הנאשם הדגיש בהקשר לאמור, כי המעבדה הביולוגית בדקה בזמנו את החומר רק לנוכחות דנ”א זכרי, וגם את זאת עשתה באמצעות המכשור שהיה קיים לאותו מועד ושאיננו משתווה למכשור הטכנולוגי הקיים היום.

לטענתו, אילולי הושלכו המבחנות לפח, בדיקת החומר שנמצא מתחת לציפורני המנוחה להימצאות דנ”א נקבי, באמצעות המכשור שקיים כיום, הייתה עשויה להניב ראיה פורנזית נגד אולה קרבצ’נקו, ולהביא לביטול האשמתו של הנאשם ברצח המנוחה.

על פי הנאשם, יש לזכותו מהעבירות המיוחסות לו, גם מחמת הגנה מן הצדק כמפורט.

 

ה.      החלטת כבוד המשנה לנשיאה (בדימ’) ח’ מלצר

32. כב’ השופט מלצר סקר את המסכת הראייתית, אשר שימשה בסיס להרשעת הנאשם בערעורו לבית המשפט העליון בדעת רוב של כבוד השופטים י’ עמית ו- צ’ זילברטל לעומת

דעת המיעוט של ראש ההרכב, כבוד השופט י’ דצינגר, אשר סבר, כי יש לזכות את הנאשם

מחמת הספק.

33. בהחלטתו דן כב’ השופט מלצר בטענות הנאשם בבקשתו למשפט חוזר, כפי שיובאו להלן בתמצית וקבע ביחס לחלקן, כי הן אינן מצדיקות עריכת משפט חוזר וביחס לחלקן האחר, מצא כב’ השופט מלצר, כי הן מצדיקות עריכת משפט חוזר.

34. מצב דלת תא השירותים בזמן הרצח – הנאשם הציג את חוות דעתו הראשונה של המומחה ד”ר תום בבל ולפיה, תצלומי הזירה מעלים, כי דלת תא השירותים הייתה סגורה בעת ביצוע הרצח, זאת בניגוד לממצאי חוות דעתו של ינאי עוזיאל ז”ל בעניין. לטענת הנאשם, מסקנותיה של חוות דעת ד”ר תום בבל סותרות את האופן שבו הנאשם הדגים את ביצוע הרצח בשחזור, כאשר הדלת הייתה פתוחה וכן את הדגמותיו בפני החוקרים בהזדמנויות אחרות.

35. היסטוריית החיפוש במחשב של הנאשם – הנאשם סבר, כי כל קביעות מומחה המחשבים של המשטרה, רס”ב צחי סגל, בנוגע להיסטוריית הגלישה של הנאשם, אשר אומצו בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובפסק הדין בערעור, הינן שגויות מן היסוד. הנאשם הפנה לחוות דעתו של מומחה המחשבים מטעם ההגנה, מר יואב זילברשטיין, אשר קבע, כי לא בוצע על-ידי הנאשם, במחשב שלו, חיפוש כלשהו של הביטוי “Snuff”,, כי הקבצים הנושאים את השם “Teens” כלל לא הורדו למחשבו סמוך למועד ביצוע הרצח ולמעשה כלל לא הורדו על-ידו, אלא על-ידי משתמש אחר, וכי לא בוצע על-ידו חיפוש של מאמר הנוגע ל”שיטות להטלת מורא” ואף אם המאמר הוצג על המחשב שלו, הסיכוי כי הוא קרא אותו בפועל – קלוש.

36. קבילות ומשקל הודאות הנאשם – לטענת הנאשם הודאותיו בפני המדובב, בפני החוקרים, ובשחזור שביצע, הן הודאות שווא. הנאשם טען, כי בין החוקרים לבין המדובב נקשר קשר להפללתו. כמו כן, הועלו טענות הנוגעות לקבילות הודאותיו בפני המדובב, במהלך חקירותיו ובמסגרת השחזור. במסגרת זו אף הוצגו השגות שונות ביחס לחיזוקים ולראיות המוכמנות שנכללו במסגרת ההודאות. הנאשם תמך את טענותיו בהקשר זה בחוות דעת שהוגשה מטעם מי שכיהן כסגן ראש שירות הביטחון הכללי, וקודם לכן כראש אגף החקירות בשירות הביטחון הכללי, מר יצחק אילן ז”ל וכן בחוות דעת מטעם יואב זילברשטיין, מומחה המחשבים.

37. סברה ש”נקשר קשר” בין המדובב לחוקרים – הנאשם העלה טענות בדבר “קשירת קשר” לכאורי, במטרה להרשיע אותו, בין החוקרים לבין המדובב ששהה איתו בתא. לשיטתו, החוקרים יידעו את המדובב על כך שהמנוחה לא נאנסה וזאת כדי שהמדובב ימנע מהנאשם להודות שאנס את המנוחה והדבר יתרום להפללתו. השיחה, עליה מתבסס הנאשם בהקשר האמור, היא שיחה שהוקלטה בין שני מדובבים שישבו בתא המעצר עם הנאשם, ארתור ויבגני (שהיה למעשה שוטר). השיחה המתוארת בין המדובבים, כמו יתר השיחות שהתקיימו בתא המעצר, הוקלטה ותומללה, ותמלילה הוגש לבית המשפט. במהלך השיחה המתוארת, ארתור ביקש, לקבל פרטים נוספים לגבי הרצח, וניתן להבין מהשיחה כי הוא עשה זאת כדי שהליך הדיבוב יהיה אפקטיבי יותר.

38. מחדלי חקירה – הנאשם העלה טענות בדבר כשלים המצטברים לכדי חשש, כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין, המהווה עילה לעריכת משפט חוזר. עוד הפנה למחדלי חקירה, לרבות, אי-ביצוע של בדיקות מסוימות, כשלים באיסוף מוצגים ובשמירתם ומחדלים באופן חקירת התיק.

39. פרטים מוכמנים – לטענת הנאשם, הפרטים המוכמנים “הושתלו” במוחו על-ידי החוקרים, או הובאו לידיעתו באמצעים שונים, או נבעו מניחושיו בדבר אופן ביצוע הרצח.

40. טענתו של אדיר חבני לפיה, אולה קרבצ’נקו (להלן: “אדיר” ו“אולה”), שהייתה בשעתו בת-זוגו, הודתה בפניו בביצוע הרצח– הנאשם מנה כ-“חמישים סיועים וחיזוקים” לגירסת אדיר כנגד אולה. כמו כן, נמצאה שערה על גופת המנוחה הנושאת דנ”א מיטוכונדריאלי, שלפיה לא ניתן לשלול את אדיר ואת קרובי משפחתו מהציר האימהי כתורמים. שעה שלפי גרסתו של אדיר – אולה ביצעה את הרצח כשהיא לובשת את בגדיו יש בממצא זה כדי להוכיח, כי היא ביצעה את הרצח. ודוק! הידיעה כי אולה לבשה את בגדיו של אדיר בעת ביצוע הרצח מהווה פרט מוכמן, שהיה בידיעת אדיר שנים רבות לפני ממצאי בדיקת הדנ”א המיטוכונדריאלי משנת 2018.

41. טענות אלו של הנאשם שפורטו לעיל, נדחו (למעט עניין הד.נ.א המיטכונדריאלי וכפי שיפורט להלן) ונקבע שהן אינן מקימות את העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט לעריכת משפט חוזר.

42. יחד עם זאת, וכאמור לעיל, כב’ השופט מלצר הורה על עריכת משפט חוזר, זאת בעיקר נוכח חוות דעת מומחים, שהוגשו לראשונה במסגרת הליך הבקשה למשפט חוזר ואשר נגעו למשך הזמן שדם עשוי לנזול מגופה לאחר המוות. חוות דעת אלו הוגשו ביחס לעקבת נעל שהתגלתה על מכסה האסלה בתא שבו, לפי הנטען, בוצע הרצח. עקבה שנקבע לגביה, כי היא איננה שייכת לנאשם או למי שנכחו בזירת הרצח לאחר גילוי הגופה ואשר עליה נזל דם המנוחה (אין חולק כי העקבה הוטבעה לפני שניגר עליה דם המנוחה). מחוות הדעת החדשות של חלק מהמומחים עלה, כי לא תיתכן נזילת דם מגופה כחמש שעות לאחר הרצח (פער הזמנים בין המועד המשוער של רצח המנוחה לבין מועד גילוי גופתה). המשמעות האפשרית של קביעה זו היא, כי העקבה (שלא שייכת לנאשם) הוטבעה בזמן ביצוע הרצח, או בסמוך לו ואפשרות זו איננו עולה בקנה אחד עם גרסת המאשימה לפיה, העקבה על גבי מכסה האסלה הוטבעה על-ידי “מחלץ אלמוני” שהגיע לזירה לאחר גילוי הגופה (כחמש שעות לאחר שעת הרצח). מאחר שמוסכם, שהעקבה איננה שייכת לנאשם, הרי שבמצב זה, אם תתקבל עמדת המומחים מטעם הנאשם, קיים קושי להצביע עליו כמי שביצע את מעשה הרצח (ולכל הפחות, יש בכך כדי להטיל ספק ממשי בגרסה כי הוא ביצע את הרצח).

43. עוד קבע כב’ השופט מלצר שהמאשימה הודתה, כי נפלה טעות באחת מחוות הדעת שהוגשו כראיות מטעם המרכז הלאומי לרפואה משפטית במהלך המשפט. כך שהתברר עתה, כי בתא השירותים השלישי (הסמוך לתא השני שבו בוצע הרצח) התגלה כתם דם של המנוחה על מתקן נייר הטואלט, בניגוד למה שנאמר מלכתחילה בחוות הדעת, כי אותו כתם דם נמצא בתא השני. לפי הנטען, אם יתברר כי נזילת הדם על העקבה (שעל מכסה האסלה) נעשתה מיד בסמוך לרצח, הרי שנתון זה של כתם הדם שנמצא בתא השלישי עשוי לחזק את “התזה” לפיה הרוצח נמלט מן התא השני (בו בוצע הרצח), לאחר שזה נסגר מבפנים, אל התא השלישי והחוצה, ומסלול זה עומד בניגוד למסלול ההימלטות שהנאשם הדגים בשחזור.

בהשגות ובראיות הנ”ל יש פוטנציאל ממשי לשינוי תוצאות המשפט לטובת הנאשם ועל כן יש בהן להצדיק קיומו של משפט חוזר בעניינו.

ביחס לאולה קבע כבוד השופט מלצר כך בסעיף 184:

“בהינתן האמור, ובשים לב להסתייגויות שנמנו בתחילת פרק זה בכל הנוגע לקביעת ממצאים מתוך תיק חקירה במסגרת בקשה למשפט חוזר – סבורני כי אין לייחס להודעתו של א”ח, המפלילה את א”ק, משקל ממשי לצורך הבקשה שבפניי.”

 

עם זאת בסעיף 183 שם קבע כבוד השופט מלצר כך:

“מן הראוי לציין כי קיימים עם זאת מספר נתונים נוספים שיש בהם כדי ללמד על ערך מסוים שניתן היה לייחס להודעתו של א”ח (כגון: העובדה כי אכן נעשתה שיחת טלפון אליו ממכשיר הטלפון של א”ק בצהרי יום הרצח; העובדה כי א”ק חמקה, כביכול, אל התא הסמוך לתא השני, ולא יצאה מהתא הסגור בקפיצה קדימה; דחפים לביצוע מעשי אלימות ברוטאליים, המקננים (או לכל הפחות קיננו) בקירבה של א”ק, לרבות התקרית בה איימה בפגיעה בש’ ורצונה לפגוע בשכנה כאשר כבר הכינה לכך “סכין וכפפות” (ראו בעניין זה נספח נ”ו לתגובת המשיבה); הקירבה היחסית בין מקום מגוריה של א”ק לבית הספר, ולבסוף – האפשרות כי יש בראיית הדנ”א המיטוכונדריאלי, שעניינה יפורט להלן, משום פרט מוכמן שהיה בידיעתו של א”ח).”

44. סופה של החלטה, שכך הורנו כב’ השופט מלצר:

‘”המסקנה המתקבלת מכל האמור לעיל היא כי די בסוגיית זליגת הדם על גבי העקבה שעל מכסה האסלה (לצד הימצאות כתם דמה של המנוחה בתא השירותים השלישי), כדי להורות על קיום משפט חוזר בעניינו של המבקש. לגישתי, על בית המשפט המברר לצלול לעומק הסוגיה הנוגעת לזליגת הדם על גבי העקבה שעל מכסה האסלה, וכן לגבי הימצאות דם המנוחה בתא השלישי, לקיים בפניו חקירות של המומחים, אשר חוות הדעת שלהם הוגשו בהקשרים אלה במסגרת ההליך של בקשה למשפט חוזר, ולעמוד על טענות הצדדים בעניין עקבות הנעליים הזרות וראיית הדנ”א המיטוכונדריאלי, ונפקויותיהם האפשריות של כל אלה על הרשעה, או זיכוי. בגדר השלכותיהם של נושאים אלה יוכל בית המשפט המחוזי לבדוק מחדש גם את התוודותו והודאותיו של המבקש, והתיישבותן עם מה שעולה מהחומר החדש, לרבות הפרטים המוכמנים והחיזוקים שנזכרו בדעת הרוב בפסק הדין בערעור…בזהירות המתבקשת, ניתן לומר כי יש בחוות דעת מילרוי (לצד ההכרה שבחוות דעת רוטשילד לכך שאפשרות זליגת הדם מגופת המנוחה כעבור שעות היא רחוקה) סיכוי, שאיננו משולל יסוד, כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט לטובת המבקש. כמובן, מדובר בפוטנציאל בלבד, ובהחלט תיתכן האפשרות, כפי שטוענת המשיבה, כי נזילת הדם שעל עקבת הנעל שעל גבי מכסה האסלה וכן כתם הדם של המנוחה שנמצא בתא השלישי הוטבעו שעות לאחר ביצוע הרצח ובירור נושאים אלה – לא ישנה בסופו של יום את תמונת ההרשעה. עם זאת, לעת הזו די בכך שחוות הדעת האמורות מגלות אמינות לכאורית ועומדות במבחני הקבילות, כדי שתוכלנה לשמש כראיות במשפט החוזר עצמו. הנה כי כן מסקנתי היא כי על אף מסכת הראיות המפורטת שעמדה לחובת המבקש, כפי שתוארה לעיל – עדיין אסור להתעלם בשלב זה מהמשמעות המזכה הנובעת מראיות ממשיות אלו, העומדות אל מול הראיות המבססות את ההרשעה, ואשר ייתכן כי הן מנוגדות להסבר שהעניקו להן בתי המשפט עד כה… מצאתי לנכון להאריך בניתוח מכלול טענותיו של המבקש. טעם הדבר נעוץ בצורך לבור את המוץ מן הבר ולהבהיר מבין סבך הראיות המצוי בתיק זה, מהן אותן ראיות שאכן טעונות בוודאות בירור מחודש ולהתמקד בהן ובהשלכותיהן. יחד עם זאת בידוע הוא שדבר עשוי להוביל לדבר אחר, ולכן אין להגביל מראש את היקף המשפט החוזר, אף שרצוי כי באי-כח הצדדים, ישקלו להתרכז בבחינת הסוגיות הבאות: העקבות הזרות, נזילת הדם על גבי עקבת הנעל שעל מכסה האסלה, כתם הדם של המנוחה שנתגלה בתא השלישי וראיית הדנ”א המיטוכונדריאלי, ונפקויותיהם של כל אלה על ההרשעה, או על הזיכוי האפשרי”

                        (ההדגשות בקו שלי – א”ק).

 

ו.       דברי פתיחה של המאשימה

45. בפתח פרשת התביעה נשאה המאשימה דברי פתיחה, במסגרתם היא עמדה על ייחודה של הפרשה דנן שמתבטאת, בין היתר, בכך שהפרשה נדונה בעבר בערכאות שונות פעמים מספר, בהיות ההליך דנן הליך של משפט חוזר באותה פרשה, בנסיבות הרצח ובזירה בה הוא התבצע, בהיקף החקירה, אופייה ועוד.

המאשימה תיארה בדבריה את השתלשלות האירועים ביום הרצח, אשר כללה חיפושים נרחבים אחר המנוחה, שנעדרה משעות הצהריים, כשסופו של יום נמצאה גופתה בתא השירותים בבית הספר, כחמש שעות לאחר הירצחה. המאשימה הוסיפה וציינה, כי שלל כיווני החקירה, הרבים במספר, נבדקו ומוצו עד תום.

46. על פי המאשימה, בידיה ראיות חזקות להוכחת אשמת הנאשם במעשה רצח המנוחה, המורכבות, בין היתר, מהודעות והודאות הנאשם, על משקלן הפנימי והחיצוני הרב, בדגש להודאה בפני המדובב, השחזור שביצע הנאשם, הפרטים המוכמנים שהיו בידיעת הנאשם, עדויות מומחים לעניין הממצאים בזירה, אשר מתיישבים עם הודאות הנאשם, אמרות והתנהגות מפלילה של הנאשם לאחר הרצח וטרם שהפך חשוד ברצח, שקרי הנאשם ועוד.

47. המאשימה טענה, כי אחת המחלוקות העיקריות שבין הצדדים היא ב”שלושה סימנים” כהגדרתה, שנמצאו בתא השירותים בו בוצע הרצח – על מכסה האסלה, על מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין התא השני לתא השלישי.

48. המאשימה ציינה, כי במסגרת פרשת התביעה יעידו עדים רבים במספר, אזרחים שמצאו את גופת המנוחה, שוטרים שביצעו פעולות חקירה, אנשים בפניהם מסר הנאשם אמרות מפלילות ביום הרצח ועוד, לרבות מומחים בתחומים שונים אשר יעידו על אודות ממצאי נתיחת גופת המנוחה, זליגת הדם, סימנים שנמצאו בזירה לרבות סימני נעליים, השערה שנמצאה בזירה ועוד.

ז.       העקבות הזרות

49. כאמור, לשיטת המאשימה אחת המחלוקות בין התביעה להגנה, נעוצה בשלוש עקבות נעליים חלקיות, מגואלות בדם שנמצאו בזירת הרצח. האחת על מכסה מושב האסלה, השנייה על מיכל ההדחה והשלישית על הקיר המפריד בין תא השירותים השני לתא השירותים השלישי.

(כזכור, המאשימה כינתה זאת “שלושה סימנים”).

50. בהליכים הקודמים, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי המדובר בשלוש עקבות נעל. אלא, שבעוד שהתביעה טענה שהעקבות הזרות שייכות לאדם כלשהו, שנכח בזירה לאחר אירוע הרצח – מחלץ, שוטר, או איש רפואה, טענה ההגנה מנגד, כי העקבות הזרות שייכות לרוצח האמיתי וקיומן סותר לחלוטין את שיחזור הנאשם בדבר דרך יציאתו מתא השירותים.

כמו כן לא הייתה מחלוקת, שעקבות אלה, נוצרו ככל הנראה מאותו דגם נעל, שאינה תואמת אף אחד מזוגות הנעליים שנמסרו למומחה התביעה להשוואת עקבות נעליים, רפ”ק ירון שור (להלן: “שור”) לרבות נעלי הנאשם וראו לעניין זה סעיפים 7-6 לחוות דעתו של שור המסומנת ת/386:

“6. בתצלומים שהוגדלו מהתקליטור ועל גבי מכסה מושב האסלה (סע’ 5) נמצאת עקבה חלקית של נעל, המוטבעת בדם, השונה בדגם מכל הנעליים שהתקבלו לבדיקה.

7. על גבי מכסה מיכל המים (“ניאגרה”) ועל הקיר המפריד בין שני תאי השירותים, נמצאות שתי עקבות חלקיות ביותר, כנראה מאותו דגם נעל שהותירה את העקבה שע”ג מכסה מושב האסלה, ושונה בדגם מכל הנעליים שהתקבלו לבדיקה.

הנעליים שהתקבלו לבדיקה לא יכולות היו להותיר את העקבות הנ”ל”.

בהכרעת הדין הראשונה, קבע בית המשפט המחוזי בהתייחסו לעקבות אלה, כי:

“אין להוציא מכלל אפשרות כי אחד מהנוכחים הרבים בזירה הוא זה שהותיר את העקבות, כאשר בלהט האירועים לא זכר לשחזר כיאות את התנהלותו בתא, עדיין לא עלה בידי המאשימה ליתן מענה חד משמעי לקיומן של העקבות, יכול ועקבות אלה נותרו כתוצאה מתרחיש אחר אשר אין מתפקידנו לנחש” (שם עמ’ 228-227). וכי “יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה” (שם עמ’ 264).

להלן תכונה אפשרות זו ולפיה אחד הנוכחים בזירה הוא זה שהותיר את העקבות, תיאוריית “המחלץ האלמוני”.

51. בהליך שלפנינו ולמורת רוחו של הסנגור, חזרה בה המאשימה מהסכמותיה בהליכים הקודמים ובפרט מהאמור בתשובתה לבקשה למשפט חוזר וטענה, שאין ממצא ברור וחד משמעי, כי הסימנים הללו משקפים טביעות נעליים (לטענתה ייתכן ומדובר בסימני ידיים/ סכין) ושלא ניתן לקבוע, כי אלו טביעות שנוצרו על ידי אותו זוג נעליים וכי הן מסמנות מסלול יציאה של הרוצח כטענת ההגנה. לדידה, שלושת הסימנים שבמחלוקת כאמור, נוצרו לאחר מציאת גופת המנוחה ומכל מקום, הדגישה, כי גם בהנחה המטיבה עם הנאשם לפיה, בכל הקשור לטביעה שעל גבי האסלה, מדובר בטביעת נעל שנוצרה כתוצאה מדריכת נעל אדם בדם וכי דם זלג על אותה טביעה, הרי אין בכך כדי לכרסם או להפחית מן הראיות המצביעות בבירור על אשמת הנאשם במעשה הרצח.

52. על מנת להכריע בטענות, יש ראשית לקבוע האם אכן מדובר בטביעות נעליים, או שמא בסימנים אקראיים. לאחר מכן אדון בשאלה, האם יש היתכנות כלשהי, שמחלץ אלמוני כלשהו הטביע טביעות נעל אלו. ככל שהתשובה לכך תהיה שלילית, הרי ממילא יתייתר כל הדיון בשאלה האם קיימת היתכנות לזליגת הדם מהגופה כעבור חמש שעות.

חרף זאת, וגם בהנחה, שאקבע שאין כלל היתכנות שאדם אלמוני כלשהו, הוא זה שהטביע את העקבות, אדון גם בשאלה של היתכנות זליגת הדם כאמור.

53. סוגיית העקבות הזרות בתא השירותים השני נחלקת, לעניות דעתי, לארבעה חלקים:

א.      העקבה הזרה על מכסה האסלה.

ב.       שתי עקבות חלקיות נוספות על גבי מיכל ההדחה והקיר המפריד שבין תא השירותים השני והשלישי.

ג.       שלוש עקבות על הרצפה, בין דלת התא לבין האסלה, עקבות שסומנו על ידי המומחה      פקד אביעד לוי (להלן: “אביעד“), כעקבות 4, 5 ו-6.

ד.       שש עקבות נוספות על הרצפה שסומנו על ידי אביעד כעקבות 12-7.

54. הגם שחילקתי לעיל בין העקבה על האסלה לבין שתי העקבות הנוספות (על מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד) אתייחס אליהן, בשלב זה, כמקשה אחת.

55. הימצאותן של עקבות אלו, או “סימנים” אלו, כגרסתה עתה של המאשימה, היו גלויים וידועים כבר בהליכים הקודמים, ואפילו עוד טרם שהוגש כתב אישום.

ראו דרך משל בעמ’ 14 ליומן הצח”מ (נ/128 ו-נ/128א’) ושם כך נכתב על פי דברי יורם אזולאי: “…דיברתי עם שרינה, טביעות הנעל שעל האסלה של הזירה – מדובר בנעל, לא נעל ספורט”. עוד ראו לעניין זה שוב בחוות דעתו של שור וכמפורט לעיל.

עוד ראו לעניין זה האמור בסעיף 5ו’ בת/65, חוות דעתו של ינאי עוזיאל ז”ל. שם, כותב ינאי שעל גבי הקורה העליונה של הקיר המזרחי (בין תא 2 לתא 3!) מריחת חח”ד הנראית לו כעקבת נעל חלקית!

עוד אפנה לעדותו של שור לפנינו, אשר אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי אכן על מכסה האסלה יש עקבת נעל (ראה עמ’ 1758 ש’ 23-5 וכן עמ’ 1759 ש’ 33-21, עמ’ 1760 ש’ 26-25 ועמ’ 1761 ש’ 21).

56. עוד אישר שור, כי במהלך ראיונות שונים שנתן במהלך השנים, אכן סבר אז (וסברו אנשי צוותו), כי “האיש הזה דרך על האסלה ועל הניאגרה ועל הקיר ויצא החוצה” (עמ’ 1783 ש’ 18). עוד הוסיף באותו ראיון, כי משך שלושה שבועות (מיום הרצח 6.12.06 ועד 30.12.06) זה מה שבדקו. עוד ראו תשובת העד לפרקליטות בת/400 עמ’ 5 סעיף 3(ב) שם השיב “במהלך שלושת השבועות הראשונים לחקירה, מיום 6.12 ועד 30.12 העקבות היחידות שידענו עליהן היו העקבות שעל האסלה והדומות לה. העקבה על האסלה היא הברורה מבניהן“.

עוד אישר העד, את אמרתו בראיון מיום 13.9.2020, כי יש טביעת נעל אחת ברורה על האסלה, וכי יש עוד כ-4-3 עקבות אחרות שנמצאות על הרצפה ליד רגליה של המנוחה (החל מעמ’ 1786 ש’ 30). עוד הוסיף ואמר, כי הגב של הדורך מופנה אל דלת התא ופניו אל ה”ניאגרה”. בעניין זה הפנה ב”כ הנאשם את שור לת/398 (מסמך מתוך ריענון מ- 2014- המסמך ערוך- הסבר על העריכה בעמ’ 1788 ש’ 13), וציטט מהפסקה הראשונה: “עקבה על הקיר המפריד בין התאים 2-3” ובהמשך “חשבנו בהתחלה שזה כף יד [..] במסגרת סיעור מוחות, הבנו שסימן דומה לזה שעל האסלה. אין עקבות כאלה יותר” (עמ’ 1790) וממשיך, “מאוחר יותר נתגלו עקבות על רצפת התא [..] העובדה שעקבה זו נמצאה ליד כל העקבות של המחלצים מחזקת אצל שור את ההשערה שמדובר בעקבה של אחד המחלצים“.

(אעיר כבר עתה ועוד אדרש לזה להלן, כי הגם, ששור בחן את הדמיון בין העקבות שעל מכסה האסלה, מיכל ההדחה והקיר המפריד, הרי שמשום מה לא בדק הוא את הדמיון בין שלוש עקבות אלו לבין העקבות שעל רצפת התא, וחבל. עוד אעיר, כי בת/398 נכתב, כי שור סבר שמדובר במגפיים. אומנם בת/400 ובמענה ישיר לשאלת הפרקליטות כתב שור שמעולם לא אמר בראיון שחשב שמדובר במגפיים ואולם וכאמור ת/398 אינו חלק מראיון, אלא תרשומת של הפרקליטות. עניין זה הוא שולי אולי, אבל העיקר הוא שעד למועד עריכת ת/400 שהוכן רק לקראת המשפט החוזר ורק שם חזר בו שור מקביעתו, שמדובר בטביעות נעל, סברו הכל כי מדובר בטביעות נעל).

57. במהלך חקירתו של שור, אישר הוא, כי וכאמור לעיל, אכן נמצאו בתוך התא עוד מספר עקבות נעליים, אך אלו לא נבדקו, כיוון שלא נמצאו נעליים להשוואה, ומכל מקום הן אינן תואמות לנעליים שכן נמצאו, או לעקבת הנעל של הנאשם (ראה עמ’ 1762-1756 לפרוט’ ועל כך עוד להלן).

58. במהלך חקירתו של שור, לעניין זה, עלתה השאלה האם יש דמיון בין העקבה שעל האסלה, לבין טביעות הנעל, או כאלה שנראות כטביעות נעל שעל הרצפה, ושור השיב, שעקבות הנעליים על רצפת התא לא נבדקו, כי הן לא צולמו בזמנו ליד סרגל ולא סיפקו לו תמונות שלהן (עמ’ 1792).

עוד הבהיר: “כל מי שיראה את התמונות על הרצפה בגודל סביר, יוכל לראות, אם נראה לו, את אותם סימנים שדומים לסימנים שעל האסלה” (עמ’ 1811-1810).

בדיקתו בעניין זה היא לדבריו, על פי מראה עיניים ולא כהשוואה של מומחה (עמ’ 1813 ש’ 14-11). שור אישר, שניתן כיום לבצע השוואה בין טביעת הנעל שעל מכסה האסלה לאלה שעל הרצפה, והסביר שצריך לעשות מהטביעה שעל מכסה האסלה הטבעת ניסיון ובעזרתה לבדוק התאמה (עמ’ 1814 ש’ 32-29).

59. בעקבות הבהרות אלו, הצענו לצדדים, כי תבוצע בדיקת השוואה בין אותם סימנים הנראים כעקבות נעליים שעל גבי רצפת התא לבין העקבה שעל גבי האסלה (ושתי הנוספות) ולאחר דין ודברים בין ב”כ הצדדים, הסכימו הצדדים לביצועה של בדיקה זו ועוד בדיקות נוספות (ראו עמ’ 1817-1813 וכן עמ’ 1818 ש’ 24-18).

60. אבקש להעיר כבר עתה ובמאמר מוסגר, כי מצופה היה מהמאשימה שתבדוק טענות אלו, או עובדות אלו עוד טרם תחילת פרשת הראיות, וביוזמתה היא.

כזכור ועוד אדרש לזה להלן, בתחילת ההליך, טענה המאשימה, כי ברצונה לבצע עוד פעולות חקירה רבות ומגוונות (ראו למשל, הודעת המאשימה מיום 2.8.21 ותגובת ב”כ הנאשם מיום 3.8.21 להודעה זו, הודעת המאשימה מיום 13.8.21 והחלטת בית המשפט מיום 15.8.21, הודעת המאשימה מיום 26.8.21 והחלטת בית המשפט מאותו יום, פרוטוקול 26.8.21 והחלטת בית המשפט מאותו יום, וכן פרוטוקול הדיון המכין מיום 12.9.21).

הנה כי כן, המדינה ביצעה השלמות חקירה רבות ומגוונות ואף על פי כן לא סברה, כי יש חשיבות של ממש גם בביצוע בדיקה השוואתית פשוטה בין העקבות, או אלו הנחזות לעקבות, שעל רצפת התא, לבין שלוש העקבות הזרות.

61. לעניין השאלה, האם מדובר בעקבות או בסימנים אחרים כלשהם, טען בזמנו ב”כ הנאשם, כי המאשימה הצהירה בפני כב’ השופט מלצר שמדובר בשלש עקבות נעליים ומשכך מנועה היא עתה מלחזור מטענה זו.

62. לעניין זה ראו החלטתנו מיום 23.11.21. אוסיף ואומר בעניין זה, כי הגם, שלא קבענו שהמדינה מנועה מלחזור בה מהסכמותיה לעניין זה בעבר, שכן המשפט החוזר החל מחדש, על כל המשתמע מכך, טעם לפגם מבחינת התנהלות רשויות המדינה, בהחלט יש כאן, וכמוסבר להלן.

ליבת הטענות וסיבת הסיבות לכך שהוחלט על משפט חוזר, הייתה בהסכמה המשולשת שבין הצדדים לאמור:

– שלוש העקבות הזרות הינן אכן עקבות נעל.

– עקבות נעל אלו לא נוצרו על ידי הנעליים שנעל הנאשם.

– דם זלג על גבי העקבה שעל מכסה האסלה.

לולא הסכמת הפרקליטות, שניתנה בפני כב’ השופט מלצר, יכול שלא היה כלל משפט חוזר לפנינו!

לחזור עתה מהצהרה זו, שניתנה באופן מושכל ובדעה צלולה לבית המשפט העליון, זהו מעשה האומר דרשני, וזאת גם אם אקבל את עמדת המאשימה שמשפט חוזר “חדש” לפנינו, וששומה עליה לבדוק את כלל הראיות מחדש. אכן, כך הוא, אלא שלעניין הסימנים/ העקבות, שום דבר חדש לא בא לפנינו. משכך, לא הייתה הצדקה של ממש לחזרתה של המאשימה מההסכמות, שעליהן הצהירה בתגובתה לבקשה למשפט חוזר.

63. מכל מקום וכפי שמיד אראה, דומני שהוכח, ואפילו מעל לכל ספק סביר, כי אכן מדובר, למצער, בטביעה הברורה שעל גבי מכסה האסלה, (שסומנה בתצלום 21 בלוח התצלומים בתיק העבודה) בטביעת נעל (ת/387).

עוד הוכח, כך לטעמי וברמה הדרושה להגנת הנאשם, כי גם שני “הסימנים” האחרים שעל מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד שבין תא 2 לתא 3, הינם חלקי טביעות נעל, הדומות לטביעות הנעל שעל גבי מכסה האסלה.

64. הטעמים לכך מרובים הם. ראשית ייאמר בפשטות, שגם בעין של הדיוט וללא אמצעי עזר כלשהם ניתן להבחין, על גבי מכסה האסלה בטביעת נעל ברורה.

שנית, גם המומחה שור, אישר שכך סבר בעבר, והגם, שטען שאין לו נעל להשוואה הרי שסופו של דבר אישר זאת:

“כב’ הש’ דני צרפתי:        סעיף 6, אתה כותב: “פוזיטיבית, זה עקבה חלקית של נעל”, “של נעל”…

כב’ הש’ אשר קולה אב”ד: לא “סימן של עקבת נעל.” “זו עקבת חלקית של נעל.”

כב’ הש’ דני צרפתי:         קבעת את זה מאוד ברור.

העד, מר ירון שור:            על גבי מכסה מושב האסלה.

כב’ הש’ דני צרפתי:         כן.

כב’ הש’ אשר קולה אב”ד: כן.

העד, מר ירון שור:            כן.

כב’ הש’ דני צרפתי:         וגם אחר כך.

העד, מר ירון שור:            כן. נכון.

…

כב’ הש’ דני צרפתי:         אחר כך גם כן.

העד, מר ירון שור:            נכון. מאשר.

…

כב’ הש’ דני צרפתי:          שואל אותך עו”ד הלוי האם בשאלות ששלחו לך -עו”ד לוי שואל אותך האם בשאלות ששאלו אותך, סעיף 5, כמו שהוא הקריא לך, מזמינים אותך לבוא ולהגיד אולי זה סימנים ולא בהכרח עקבות. וכשקוראים את התשובה שלך, של החלק הסופי, התכוון אב בית הדין, רואים- לא ברור לי אם על האסלה אתה מעלה סימן שאלה, על העקבה על האסלה או על שתי האחרות, שאתה אומר: “אין לי תשובה ברורה אם זה עקבת נעל. למה? כי אין לי נעל.”

העד, מר ירון שור:            מההתחלה אמרתי על כל אחד מהסימנים החלקיים. עכשיו, על האסלה נמצאת עקבת נעל לא חלקית, היא לא נראית חלקית

…

כב’ הש’ דני צרפתי:          אדוני מסכים עד היום שזה עקבת נעל? זה הכל. שאלה.

…

העד, מר ירון שור:            כן“.

(ראו עמ’ 1758 ש’ 8 – עמ’ 1759 ש’ 31; הדגשה בקו שלי- א”ק).

זאת ועוד וכאמור לעיל, בחוות דעתו קבע שור מפורשות שמדובר בטביעות נעל (ראו שוב

סעיפים 6 ו- 7 לת/386).

65. שלישית ועיקר, חוות דעתו של אביעד, קצין מעבדת סימנים וחומרים במעבדה לזיהוי פלילי, ועל כך להלן.

עם סיום עדותו של שור ונוכח עדותו לפיה, על מנת לברר את ההתאמה בין שלוש טביעות

הנעל הזרות יש להיעזר במעבדת סימנים, סוכם בהסכמת הצדדים וכאמור לעיל, כי תתבצע

בדיקת השוואה בין עקבות הנעליים ברצפת התא לבין שלוש טביעות הנעל הזרות (עמ’ 1813-

1817 + 1818 ש’ 24-18 ). לפיכך, הוזמנה על ידי המאשימה חוות דעתו של אביעד כהשלמת

חקירה והוא התבקש על ידי הפרקליטות לבצע בתיק את ההשלמות הבאות:

1. איתור סימון ואפיון סימנים הנראים כעקבות נעליים, הנמצאים על רצפת תא    השירותים בו נמצאה המנוחה.
2. השוואת הסימנים הנ”ל לכל סוליות הנעל המצויות בתיק לרבות נעלי המנוחה.
3. חיפוש אחר מאפיינים דומים בין הסימנים הנ”ל לסימנים אשר אופיינו בחוות דעתו        של שור מתאריך 21.06.07: על מכסה האסלה, מכסה מיכל ההדחה בתא בו    נמצאה המנוחה וסף עליון של הקיר המפריד בין תא 2 ל-3.
4. השוואת הסימנים הנ”ל לסוליית הנעל מתוצרת בריל, המצולמת בתיק העבודה של         מעבדת סיבים ע”י אבנר רוזנגרטן.

66. עיון בחוות הדעת של אביעד והתעמקות בה, כמו גם חקירותיו הנגדיות הארוכות של אביעד לפנינו, מוכיחים בעליל ומעל לכל ספק סביר, כך לטעמי, כי שלוש העקבות (על גבי מכסה מושב האסלה, על גבי מיכל ההדחה ועל גבי הקיר המפריד) הינן עקבות נעל הדומות זו לזו במאפיינים רבים וכי עקבות 4, 5 ו-6 דומות, ומקורן, כך לדעתו של אביעד, באותה נעל.

אציין ואדגיש, כי התרשמתי באופן בלתי אמצעי ממהימנותו, מקצועיותו ואמינותו של אביעד, וגם מקום בו עמד הוא בפני חקירה נגדית, עמד הוא על חוות דעתו, לא נסוג הימנה במלוא הנימה ומסקנותיו נותרו על כנן.

67. עיקרי חוות דעתו מיום 22.02.22 ( נ/148) הינם כדלהלן –

          “1. בתצלומי ריצפת תא השירותים (קבצים מס’ 0086,0087 בתקליטור אשר סומן 1א’), סימנתי במסגרות אזורים בהם סימנים הנראים כעקבות נעליים. בכל אחת מהמסגרות זיהיתי מקבץ אלמנטים (צורות בעלי קווי מתאר) אשר מקורם לדעתי באותה סוליית נעל (נספח א’ לחוות דעתי, עמודים 8-5). ע”ג הרצפה נמצאו:

          א. עקבה חלקית (סומנה 1 בקובץ מס’ 0087 ומופיעה גם בקובץ 0196, בתקליטור 1א’), המתאימה במאפיינים הסוגיים שנבדקו, קרי: דגם וגודל, לחלקים המקבילים בנעל הימנית שסומנה 4א’ (נספח א’ לחוות דעתי, עמ’ 9) (יוער כי מדובר בנעל של המנוחה- א”ק).

          לדעתי, קיימת התאמה במאפיינים סוגיים בין הנעל הנ”ל לעקבה הנ”ל.

          שאר הנעליים שנבדקו לא יכולות היו להותיר את העקבה הנ”ל (נספח א’ לחוות דעתי, עמודים -16-13).

          ב. עקבות חלקיות וקלושות (סומנו 11,10,9,8,7,3,2, בקובץ מס’ 0087 ו-12 בקובץ מס’ 0086).

          לדעתי, לא ניתן לקבוע אם הנעליים שסומנו על ידי 4א’, הנעליים שתועדו בתיק העבודה זב/09- 33212/06 וכן סוליית הנעל בדף הנייר שסומן 1ב’ הותירו את העקבות הנ”ל.

          ג. עקבות חלקיות (סומנו 4, 5 ו-6 בקובץ מס’ 0087) השונות בדגם מהנעליים שסומנו על ידי 4א’, מכל הנעליים שתועדו בתיק העבודה זב/09- 33212/06 וכן מסוליית הנעל בדף הנייר שסומן 1ב’ (נספח א’ לחוות דעתי, עמודים 16-13).

          לדעתי, קיים חוסר התאמה מהותי בין הנעליים הנ”ל לעקבות הנ”ל –”שלילי”.

2. בשונה מהתהליך המקובל במעבדה, התבקשתי לבצע השוואה בין הסימנים שעל רצפת התא לשלושת הסימנים שנמצאו בתא על מכסה האסלה, מיכל ההדחה וסף עליון של הקיר המפריד בין תא 2 ל-3 (נספח א’ לחוות דעתי עמ’ 10).

          מצאתי כי בין עקבות 4, 5 ו-6, לבין העקבה שתועדה ע”ג מכסה האסלה (סימן מוצג 2) (נספח א’ לחוות דעתי, עמודים 11 ו-12), קיימים לדעתי מאפיינים דומים. הדמיון מתבטא באלמנטים המרכיבים את העקבה, ביחס ביניהם ובפרופורציות שלהם. בהעדר נעליים להשוואה, לא ניתן לקבוע התאמה כלשהי בין העקבות”.

68. לעניין זה אבקש להדגיש כבר עתה, כי המאשימה מסיבותיה שלה, והגם שמדובר במומחה מטעמה, ביקשה שלא להגיש את חוות דעתו של אביעד בטענה, כי זו אינה שלמה. משכך הוצע, כי הסניגור הוא זה שיגיש חוות דעת זו. יוער, כי המאשימה בסיכומיה שבה וניסתה להסביר כי חוות דעתו של אביעד לא הייתה שלמה. אולם, במהלך חקירתו של אביעד התברר, כי חוות דעתו שלמה היא (עמ’ 4594 -4595), ולא נותר לי אלא לחזור על מושכלות יסוד, כי חובתה של המאשימה לתור אחר כלל הראיות בתיק ולהגיש לבתי המשפט חוות דעת, שהוכנה על ידי מומחה מטעמה גם מקום שזו אינה תומכת בטענתה ויש בה כדי לתרום להגנתו של הנאשם. משהוגשה סופו של יום חוות הדעת לבית המשפט, העיד אביעד כעד מטעם ההגנה והוא נחקר בחקירה נגדית הן על ידי המאשימה והן על ידי הסנגור.

69. ניתוח עדותו של אביעד, לרבות בחקירה הנגדית, הוביל אותי למסקנה ולפיה, הוכחו מעבר לספק סביר העובדות הבאות:

–        “הסימנים” על מכסה האסלה, וחלקי הסימנים על מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד, הינן כולן טביעות נעל שהוטבעו על ידי אותה נעל. (די אם אפנה בעניין זה לתיק העבודה של אביעד ת/516 ושם לעמוד שסומן 10 מתוך 19, שם מצויות שלוש תמונות זו לצד זו של העקבות הנ”ל ומהן ניתן, כך לעניות דעתי, להסיק בנקל כי מדובר בטביעות נעל שגם במבט של הדיוט נראות דומות).

–        “סימנים” 4, 5 ו-6 בחוות דעתו של אביעד, הינם אף הם טביעות נעל אשר נוצרו על ידי אותה נעל, אשר יצרה את העקבה על האסלה (ושתי העקבות הנוספות כמובן).

–        “סימנים” 12-7, הינם אף הם חלקי עקבות נעל, אשר ניתן להניח ברמת ההסתברות הדרושה בהליך אזרחי (להלן אקדיש תת פרק לשאלה המשפטית באיזו רמת ההסתברות על הנאשם להוכיח טענותיו) כי אף הם נוצרו על ידי אותה נעל.

70. כאן גם המקום להבהיר, את הסתייגותו של אביעד מקביעה מוחלטת, שמדובר אכן בטביעות נעל, וזאת משום שבהתאם לדוקטרינה במז”פ בהעדר נעל להשוואה לא ניתן לקבוע באופן וודאי, כי אכן מדובר בסימן שנוצר על ידי עקבות או טביעת נעל.

לטעמו, יכול, דרך משל, כי תלמיד חמד לצון והדביק בתחתית התיק שלו סוליית נעל ועוד כיוצ”ב אפשרויות שונות וראה מתוך הפרוטוקול וכדלהלן:

         “כב’ השופט א. קולה: אני לא מצליח להבין את הכלל הזה, אני מסכים שיש פגמים ייחודיים והכול טוב, הכול יפה. אבל כולנו היינו בצבא, כל גשש בדואי מתחיל רואה עקבה, אומר זו עקבת נעל. גם כשאין לו את הנעל אומר זו עקבת נעל. לכן כשאתה אומר לי אני לא יכול לדעת איזו נעל זה אני מסכים איתך. אני יכול, על עיצוב באופן כללי גם זה אני מסכים איתך. אבל למה לא אתה יכול להגיד לי שזה נעל? אתה לא יכול להגיד את הסוג שלה, זה בסדר.

          …

          העד, פקד א. לוי: בסדר, אז אני אנסה לענות. אנחנו במעבדה, ואני חושב שכל מז”פ מנסים להיות כמה שיותר מדויקים. כשגשש בא ואומר זו עקבת נעל, אז הוא אומר, בסדר, מה יכול להיות, זה אני לא יודע, לא רוצה לדבר בשם הגשש. אבל אנחנו מנסים להיות כמה שיותר מדויקים, ואם יש משהו כלשהו, תיק שורסצ’ה חמד לצאן, ועשה שבקצה של התיק יש משהו שטיפה דומה לעקבת נעל והניחו את התיק וזה יצר צורה שדומה לעקבת נעל, אז איך אני יכול להגיד שזה עקבת נעל כשיכול להיות שזה משהו אחר? בנוסף לכך שהסימנים על הרצפה הם לא מספיק ברורים.

          כב’ השופט א. קולה: לא מסתכל על הסימנים, אבל כמו שאדוני אומר, אני אסתכל ישר …בזה יש 4 דברים שנראים אותו דבר, וכולם נחזים להיות עקבת נעל. אז לא שמישהו בא וחמד לצאן [צ”ל לצון] ועשה 4 הטבעות שהן כולן, באורח נס, יצאו דומות לעקבת, לטביעת נעל, זה לא יכול להיות. אנחנו עוסקים הרי בסופו של דבר בקביעת הסתברויות, נכון?

          העד, פקד א. לוי: אני מבין.

          ….

          כב’ השופט ד. צרפתי: אני בכל זאת רוצה לשאול בהמשך למה ששאל חברי, כשאתה מסתכל על הטבעה אחת בנפרד, את יכול להגיד אולי מישהו הטביע תיק ורסצ’ה. אבל זה שזה חוזר מספר פעמים במובן הזה, זה לא מחזק אצלך כמומחה שזאת כן נעל…?

          העד, פקד א. לוי: אני מסכים, זה מחזק אצלי כמומחה שזה עקבה מסוימת, מדגם מסוים שהיה שם, וזה לא דגם אחר. אבל אני לא יכול להגיד לך את זה כל עוד לא הבאתי נעל, כל עוד לא בדקתי עוד דגמים נוספים. אני לא מכיר את כל הדגמים.

          כב’ השופט א’ קולה: לא, לא אכפת לי דגם, לא אכפת לי דגם, מספיק שזה נעל, זה נעל ולא תיק של ורסצ’ה בדוגמה של חברי. זה הכל. לא אכפת לי איזה נעל, אבל זו נעל.

          …

          העד, פקד א. לוי: אני מסכים זה משהו שנראה כמו עקבה, האם זה רק יכול להיות עקבה, מה הסבירות, כמה זה יותר עקבה ממשהו אחר? אני לא יודע להגיד את זה בוודאות” (עמ’ 4570- 4578).

71. במהלך חקירתו הנגדית ניסתה המאשימה להציע לאביעד שלא מדובר בסימני טביעות נעל

אלא מדובר בסימני ידיים, כן ניסתה להציע שמדובר בחפץ כגון סכין וכדבריה: “למשל,

          למשל חלק מכף יד שלידה מונח החלק הבולט של סכין יפנית?”

אביעד השיב:

“שוב, שוב, כמומחה נעליים זה, בהשוואה לעקבה שנמצאת על מכסה מושב האסלה זה נראה דומה וכשיש כאן תנועתיות של עקבה של נעל. אבל אם יעשו השוואה לסימנים   אחרים ויראו שזה מתאים יותר, פתאום רואים סימנים של טביעת אצבע אז יכול להיות שכן. איך שזה לי זה נראה… יותר סביר לי שזה דומה יותר, לא דומה יותר, אני לא אגיד דומה יותר. מצאתי דמיון לעקבה שעל מכסה מושב האסלה והראיתי אותה” (עמ’ 4623 ש’ 20-13) (ההדגשה בקו שלי- א”ק).

לשאלת בית המשפט בעניין זה, אישר אביעד:

“… יש דמיון בין אותה עקבה שעל מכסה מושב האסלה לבין סימנים על הקיר המפריד ועל

          מכסה מכל ההדחה…” (עמ’ 4593 ש’ 3- 4).

עוד טענה המאשימה לקיומו של שוני איכותי בין הסימון שעל מכסה האסלה לבין שני

הסימנים האחרים. אלא, שאביעד שב והסביר, שאין בשוני בין העקבות על מנת ללמדנו

שאין המדובר באותה הנעל, ברגע שיש הסבר לאותה אי התאמה כגון התנועתיות של

העקבה, וכך הסביר אביעד את השונות:

“ההסבר שלי תנועה כלשהי, מריחה או כל דבר כזה או אחר שמישהו אחר יכול להסביר

           שזה סימן בכלל שונה, אבל צריך לבדוק את זה” (עמ’ 5001 ש’ 26-25).

ובהמשך עדותו:

“על הנעל, אם אין לי דם בנעל במקום מסוים הוא גם לא ישאיר את הסימן ולכן הסבר שיכול להיות לזה שהדם היה באזור מסוים ושם הוא השאיר את הסימן, אם הייתי רואה קווי מתאר ברורים שמראים על סימן בצורה אחרת אז הייתי אומר זה כבר שולל כי אני רואה את כל קווי המתאר וזה לא דומה ל… אבל כאן כפי שאמרתי מקודם היה משהו, יש לו הסבר שמניח את הדעת כי אנחנו רואים את זה בהרבה מקרים” (עמ’ 5006 ש’ 6-1).

אוסיף ואומר, כי גם ביחס לעקבות הנוספות 12-7 ,לא שלל אביעד את האפשרות, כי אף הן נוצרו על ידי אותה נעל שיצרה את עקבות 6-4 וכי הוא נמנע מלקבוע מסקנה שמדובר באותה נעל רק משום שכמות הסימנים להשוואה הייתה פחותה בהן וזאת הגם שהיו סימנים דומים (ראה עמ’ 4592- 4594).

סופו של דבר ולשאלתי, “האם העקבה שעל מכסה מכל ההדחה או על הניאגרה… היא הטבעה של נעל מוחתמת [צ”ל מוכתמת] בדם”?

השיב אביעד : “לדעתי, כן“. (עמ’ 4609 ש’ 20- 23).

לכך אוסיף את דברי אביעד לב”כ המאשימה במהלך חקירתו ­­­הנגדית, כי גם בסימן 12 לנספח א’ לחוות דעתו, יש אלמנטים דומים לעקבה שעל גבי מכסה האסלה ובהחלט ייתכן שמדובר באותה נעל אבל בגלל שלא מצא מספיק מאפיינים לא ציין זאת (עמ’ 5017 ש’ 5-1).

(אעיר לעניין זה, כי לא נעלם מעיני נספח 4 לסיכומי ב”כ הנאשם שעניינו העקבות הזרות על גבי רצפת התא, ויש טעם רב והגיון רב בהשוואה שערך ב”כ הנאשם, בין העקבות שעל הרצפה לעקבה שעל מכסה האסלה, ואכן נראה ביניהן דמיון).

72. הינה כי כן, מעדותו של אביעד עולה, כי הסיבה היחידה לאי קביעתו המפורשת שמדובר בטביעת נעל ולא כל סימן אחר, הינה בשל העדר נעל להשוואה, זאת להבדיל מעקבה מס’ 1 (כפי שסומנה בחוות דעתו) אשר לגביה, קבע אביעד מפורשות שמדובר בטביעת נעל, שכן הייתה לו את הנעל של תאיר ז”ל להשוואה. חרף זאת, הרי שלאור התנועתיות של הסימנים, אשר תחילתם על רצפת התא וסופם בקיר המפריד בין תא 2 לתא 3 ואי סבירותם של התרחישים האחרים (תיק, מוניטור, סכין, כף יד) ברי, שאכן מדובר בטביעות נעל ברורות! וזאת כפי שנהיר היה הן לחוקרים והן למומחים השונים מלכתחילה וטרם שביצע הנאשם את השחזור העומד בניגוד לכיוון הנחזה להיות ככיוון ­­הבריחה של הרוצח מהתא.

אעיר במאמר מוסגר, כי המאשימה טענה, שאם ההגנה חולקת על קביעתו של שור לעניין טביעת הנעל על גבי מכנסיה של המנוחה, הרי שאין היא יכולה להסתמך על חוות הדעת של שור ואביעד לעניין העקבות הזרות. בכל בכבוד, טענה זו אינה מדויקת. ראשית, על התביעה מוטל הנטל של הוכחה מעבר לכל ספק סביר ולהגנה די בהצבת אותו ספק סביר. שנית ואולי עיקר, שור ביקש להעיד על ממצא פוזיטיבי של השוואת נעל, ובעניין זה קיימת “הלכת מצגורה” (ועל כך להלן). לעומת זאת בשאלה, האם כלל מדובר בטביעת נעל אם לאו, לא עומדת מנגד הלכת מצגורה.

זאת ועוד, הבדל של ממש יש בקביעה האם מדובר בטביעת נעל אם לאו, בין משטחי הדריכה. לאמור, משטח הדריכה של כל ה”עקבות הזרות”, הינו משטח חלק, קשיח וסטטי, ואילו משטח הדריכה של מכנסי הג’ינס הינו מחוספס, נתון להשפעת הבד, ומונח על ירכה של המנוחה.

73. שאלה נוספת היא, האם שלוש העקבות מעידות על כיוון הבריחה של הרוצח מהתא? משנשאל אביעד על כיוון עקבות הנעליים, תשובתו תאמה את סברתו הראשונית של שור ולפיה, האיש שלו שייכת העקבה עמד עם הפנים לכיוון הקיר האחורי, דהיינו לכיוון מיכל ההדחה:

“כב’ השופט א. קולה: עכשיו לפי המנח הזה, בהנחה שזה המנח. אז האיש שלו שייכת העקבה הזאת, עמד עם הפנים לאיפה?

   עד, פקד א. לוי:          לכיוון הקיר (עמ’ 4555 ש’ 16 – 18).

יחד עם זאת, הסביר, שאין זה בתחום מומחיותו אלא של קצין מעבדה ניידת או חוקר זירה:

“זה לא שאני חייב לקבוע התאמה מלאה בשביל להגיד דברים כגון מסלול יציאה, כיוון הבן אדם, אפשר להגיד גם התאמה, זה לא משנה. אבל זה לא מתחום מומחיותי לבוא ולהגיד את כיוון ההליכה של החשוד, זה מתחום מומחיות של קצין מעבדה ניידת או חוקר הזירה. יש לו את הבנת הזירה הזאת, אני לא. אני מומחה להשוואת עקבות נעליים, אבל רק רציתי, אני אחדד את זה שוב, שזה לא שאני חייב להגיד התאמה מלאה, אני יכול להגיד אפילו זה נראה כמו עקבות נעל. וחוקר הזירה או קצין המעבדה הניידת יחליט מה הכיוון, איך הוא הלך, מה הוא הלך, כן נשאלנו לעתים לבוא ולהגיד האם הבן אדם עלה במדרגות או ירד במדרגות?” (עמ’   4613 ש’ 16-7).

ובהמשך משנשאל איך נוצרו הסימנים חזר והשיב:

          “טוב. אני לא יודע איך הותירו את העקבות האלה. שוב, כמו שאמרתי מקודם, תחום מומחיותו של מי שנמצא בשטח שזה לדעתי קצין מעבדה ניידת, לקבוע את כל ההליכות, טיפוסים, שפגטים, מה יכול להיות, מה לא יכול להיות, לא יודע לקבוע את זה” (עמ’ 4616 ש’ 5-2).

לא למותר לציין, שבתיק זה, של רצח אכזרי של ילדה בבית הספר – אין לפנינו חוות דעת של חוקר זירה לעניין זה ואין התייחסות לנושא זה בחוות הדעת מטעם קצין המעבדה הניידת!

של מי העקבות הזרות?

 

74. ההנחה עד כה הייתה וכאמור לעיל, כי העקבות הזרות שייכות ל”מחלץ האלמוני”, או למחלץ הבלתי ידוע. תאוריית “המחלץ האלמוני” אומצה (גם אם בלשון אחרת) הן על ידי חברי המותב הקודם כאן והן על ידי כב’ השופט י. עמית, כך בפסה”ד בערעור, ע”פ 7939/10 רומן זדורוב נ’ מדינת ישראל (23.12.2015):

“אך גם בהנחה שלא נפקד מהרשימה אף אחד מהעוברים ושבים בזירה, מי לידינו יתקע כי מי מהם לא ניסה “להיתלות” בתא השירותים משך שניה קלה על מנת לאפשר לאחרים לגשת לגופה, מבלי שבמהלך ההתרגשות והמהומה בתא הקטן והצפוף, הדבר נחרט בזכרונו? או שמא אף התבייש לחשוף זאת משנשאל על כך?”

75. מטבע הדברים זמן רב ועדים רבים הוקדשו לעניין זה.

במהלך הדיונים בבית המשפט, הצעתי לב”כ המאשימה לנסות ולאתר את אנשי זק”א, אשר

היו בזירה וכן שוטרים נוספים שלא מסרו הודעות בהליך הקודם (להלן אגדיר מהי ה”זירה”

ומה התקלה שאירעה עקב הגדרה לא נכונה או רחבה מדי של ה”זירה”).

הפרקליטות וכן המשטרה, עשו אכן מאמצים רבים לאתר עדים נוספים, אשר יכול שהיו בבית הספר סמוך לאחר מציאת גופת המנוחה.

לעיתים ולמרבה הצער, וכפי שעוד אראה להלן, נראה היה שהגוף החוקר ניסה לחלץ מכל עד פוטנציאלי כזה או אחר, “הודאה” או אמירה כלשהי, אשר תוכל לקשור אותו לאותן עקבות בתא השירותים. כך לדוגמא, במהלך חקירותיהם של תנ”צ ניר מריאש, שהיה בזמנו מפקד מרחב גליל וכך במהלך חקירותיו של השוטר מאיר קרן, שפרש בינתיים לגמלאות (ראו בהתאמה נ/143 ו- נ/134 מיום 5.1.22).

76. מכל מקום, דרך הילוכי תהא כזו, תחילה אבחן את עדויותיהם של כל האזרחים, אנשי מד”א, והשוטרים, שהגיעו לבית הספר מיד בסמוך לאחר גילוי גופתה (או במועד גילוי גופתה) של המנוחה, ולאחר מכן אפנה לבדוק את אלו שהגיעו לזירה במועד מאוחר יותר, ועד להגעת אנשי המז”פ.

77. כזכור, אחת הטענות המרכזיות של המאשימה, כך גם אוזכר בהחלטתו של כב’ השופט מלצר, הייתה כי הגם שבזירה היו כ-15 אנשים, הרי שמתוכם זוהו רק 10.

יתר על כן, כב’ השופט י. עמית קבע בהסתמך על המצגים שהוצגו בתיק, ואני מצטט:

“איננו צריכים להרחיק עדותנו כדי לדעת שבמקום היו אנשים נוספים שלא תוחקרו בנושא. מהדוח שצורף לרשימה ת/95 אנו למדים כי רכז המודיעין יוסי לוי, שתושאל ביום 3.1.2007, הבחין באדם חובש כיפה ליד השירותים, שאינו מכיר אותו, וכי אל מבנה השירותים הגיעו שני פרמדיקים מתחנת גולן, בשם אייל בן משה וצביקה נבו. לא ברור מי הוא אותו אדם חובש כיפה שהיה בזירה, בנוסף לרופא, ד”ר צור, לגביו נכתב כי לא הוכנס לזירה. אחד הנוכחים בזירה בשם רמי דאודי (להלן: דאודי), סיפר כי כאשר הגיע לבית הספר בסביבות שש ומשהו בערב, הוא כבר פגש את כל החבר’ה מחכים בחניה, כאלה שהגיעו לפניו לחניית בית הספר “יואב חדד, צביקה חוטר, מוטי בן צור, מיכאל אברהם ועוד שאני לא זוכר”, וכן אביה של המנוחה, גלילה מהמתנ”ס, ומאיר אמסלם שהוא אב הבית של המתנ”ס. שמותיהם של חדד, חוטר, אמסלם ובן צור נכללים ברשימה האנשים שהיו בזירה, אך שמו של אברהם מיכאל ואחרים, שאיננו יודעים את שמותיהם, ושידוע לנו כי היו בבית הספר בסמיכות זמן ומקום, לא נכללים ברשימה”.

(עמ’ 249 סעיף 52 סיפא לחוות דעתו).

כב’ השופט עמית מתייחס שם לרשימה שסומנה ת/95 בהליך הראשון (ולא הוצגה בפנינו)          הכוללת שמות של אנשים שונים, שמיד אדרש לעדותם וכן לעדותו של רמי דאודי, שאף אליה    אדרש מיד.

כל אותם עדים, כן העידו לפנינו (או שהוצגו מזכרים או הודעות בהסכמה) ומעדותם עולה באופן ברור, מי האנשים הראשונים שהגיעו לתא השירותים בו נמצאה הגופה, מי נכנס פנימה, אם בכלל, ומתי;

אעיר כאן, כי המאשימה בסיכומיה טוענת, כי לפחות החל מהשעה 20.00 ועד הגעתם של אנשי המז”פ לא ברור מי היה זה ששמר על דלת תא השירותים. משכך יהיה צורך לדון הן בפרק הזמן הראשון כלומר, מרגע פתיחת תא השירותים ועד השעה 20.00 והן בפרק הזמן השני שמשעה 20.00 ועד, כאמור, הגעת אנשי מז”פ.

 

ז1.      העדים (אזרחים) שמצאו את הגופה – פרק הזמן הראשון

78. עד התביעה צבי חוטר – צבי חוטר (להלן: “חוטר“), הינו תושב קצרין זה 36 שנים, ולו היכרות עם משפחת המנוחה. עם היוודע לו דבר היעדרותה של תאיר, באמצעות חברי הקהילה (בשעה 17:30 לערך ביום הרצח) השתתף בחיפושים אחריה.

בעדותו הראשית תיאר חוטר את החיפושים בשטח בית הספר, בהם השתתפו גם קובי סומברנו, יואב חדד, רמי דאודי ומרדכי (מוטי) בן צור. לדבריו, לאחר שהתפצלו, הוא הגיע יחד עם יואב חדד למתחם שירותי הבנות, שהיה נראה נקי סך הכל. הם החלו לבדוק את תאי השירותים ויואב חדד הבחין בדם בתא מס’ 2 כאשר התכופף מתחת לדלת תא זה. חוטר סיפר, כי הדלת הייתה נעולה. הם הביאו כיסא, הניחו אותו סמוך לקיר החיצוני של תא מס’ 1, הוא (חוטר) עלה על כיסא, והציץ לתוך תא מס’ 2, תוך שהוא מניח רגל על קיר המחיצה שבין תא מס’ 1 לתא מס’ 2, משם הציץ לתוך התא, ונגלה לעיניו מראה הזוועה. חוטר הסביר, כי לא יכול היה לדעת בוודאות, שתאיר ז”ל היא זו המוטלת בתא מאחר שלא ניתן היה לראות את פניה (ראשה נטה ימינה לכיוון דופן תא מס’ 3 ושיערות ראשה כיסו את פניה). חוטר המשיך וסיפר, כי הוא ויואב חדד הזמינו מיד את כוחות ההצלה, והוא התקשר גם למוטי בן צור, על מנת שימנע מאביה של המנוחה להגיע לחדר השירותים. חוטר המשיך והעיד, כי הוא ביקש מקובי סומברנו (להלן: “סומברנו“), אשר שימש אב הבית בבית הספר, אותו פגש בקומה הראשונה, להביא כלי פריצה כלשהו. סומברנו הביא “שפיץ – פלייר” וניסה לפרוץ עמו את דלת התא, כשגופו רועד ממש, משלא הצליח לפרוץ את התא לקח ממנו חוטר את כלי הפריצה ופרץ את דלת התא.

חוטר אישר, כי האופן שבו הייתה המנוחה שרועה בתא השירותים תואם את התמונה שהוצגה בפניו ואשר סומנה נ/1.

79. בחקירתו הנגדית אישר חוטר, כי בעת פתיחת דלת התא נכחו עמו יואב חדד וסומברנו וכי איש מהם לא נכנס לתוך התא. בחקירתו הראשית מסר חוטר, כי השוטרים סגרו את הזירה רק כחצי שעה לאחר הגעתם למקום (עמ’ 720 ש’ 29), ואולם בחקירה הנגדית הסביר, כי מבחינתו הזירה הייתה מבנה בית הספר, שנסגר רק כחצי שעה לאחר הגעת השוטרים למקום ולא מתחם השירותים עצמו. בנדון אישר חוטר, כי :

“מרגע שהגיע השוטר לא נתן לאף אחד להיכנס [למתחם השירותים]

“כב’ הש’ א. קולה:יוסי לוי טוען שהוא סגר את הכניסה למתחם השירותים בערך אחרי

                                      5-6 דקות האם זה יכול להיות? אתה היית שם.

       העד, מר צ. חותר: ברגע שהגיע השוטר הראשון אתה מדבר על השירותים? כן יש מצב של השירותים כן.

          כב’ הש’ א. קולה: …קודם אמרת שלא סגרו את הזירה חצי שעה.

       העד, מר צ. חותר: לא, אני דיברתי, סליחה, דיברתי על הכניסה של אנשים למבנה לא על השירותים.

          כב’ הש’ א. קולה: אז בוא נעשה סדר.

          העד, מר צ. חותר: סליחה, לא הבנתי אתכם אולי.

          כב’ הש’ א. קולה: אז בוא נעשה סדר, אתה מאשר לנו בעצם כשהגיע,

          העד, מר צ. חותר: מרגע שהגיע השוטר לא נתן לאף אחד להיכנס כן אני מאשר את זה.

          כב’ הש’ א. קולה: מה שאמרת קודם קשור למתחם בית הספר ששם הייתה המולה.

          העד, מר צ. חותר: כן.

          כב’ הש’ א. קולה: אבל בתוך השירותים השוטר סגר.

          העד, מר צ. חותר: כן.

          כב’ הש’ א. קולה: מתי שהוא הגיע הוא הגיע אנחנו לא יודעים כשהוא הגיע הוא סגר.

       העד, מר צ. חותר: כן.

       כב’ הש’ א. קולה: תודה רבה.

       עו”ד י. הלוי:         האם אתה מאשר לי שתוך 5 דקות הגיע שוטר וסגר את הזירה מאז שהתגלתה הגופה נפתחה הדלת תוך 5 דקות הגיע שוטר סגר את הזירה, שוטר שהיה במקום לא הגיע מאיזה תחנה אני לא יודע מה.

          העד, מר צ. חותר:  אני לא יכול להתחייב על חמש דקות אבל השוטר הראשון שהגיע סגר,        

                                           אני לא יודע להגיד לך 5-10 דקות, כל דקה כמו נצח.

       עו”ד י. הלוי:         כל דקה כמו נצח אבל למרות שאתה אומר נצח הגיע מהר בוא נגיד הגיע לפני מד”א נכון?

       העד, מר צ. חותר: כן, כן.

       עו”ד י. הלוי:         טוב”.  (עמ’ 724 ש’ 25 – עמ’ 725 ש’ 18).

המאשימה בסיכומיה התייחסה לעדותו של חוטר, אולם למרבה הצער “נעצרה” בחקירתו        הראשית, וכך בעמ’ 438 בסיכומיה קובעת היא, שחוטר מסר בעדותו “כי להערכתו לקח כ –  30 דקות עד סגירת הזירה“. אולם, המאשימה וכאמור, מתעלמת (וחבל!) מהחקירה הנגדית          בה הבהיר חוטר, הבהר היטב, את כוונתו וכמפורט לעיל. עוד אעיר לעניין זה, כי צודקת   המאשימה, שחוטר לא הזכיר את נוכחותו של בן צור ומה בכך? בן צור העיד ושחזר וכמפורט להלן – שלל לחלוטין, כי נכנס לתא הרצח.

80. הינה כי כן, חוטר אישר, שהשוטר הראשון שהגיע לזירה, (כפי שנראה להלן, יוסי לוי, הוא השוטר הראשון שהגיע לזירה) סגר אותה מיד עם הגעתו כשהכוונה במילה “לזירה” בזאת הפעם הינה למתחם השירותים, כל זאת לפני הגעתם של אנשי מד”א. לעומת זאת ה”זירה”, כולה, של בית הספר נסגרה לאחר כחצי שעה. עוד אישר, כי בכל חלל מתחם השירותים לא היו כתמי דם, למעט כמובן בתא 2 בו נמצאה המנוחה. אם כך אפוא ולהלן גם תעשה הבחנה, כפי שאכן כתבה המאשימה בסיכומיה, בין ה”תא” או “תא השירותים” או “תא מס’ 2” שבו נמצאה גופתה של תאיר ז”ל, לבין “מתחם השירותים” שמשמעו- כל מתחם השירותים שבו 4 תאים וכיורי רחצה ואילו ה”זירה” כשם כולל, תכלול את הקומה בה בוצע הרצח ובית הספר כולו. כפי שאראה להלן בשעה 18:45 – 18:50 התגלתה הגופה ואז הודיעו חוטר וחדד (להלן) במקביל למד”א ולמשטרה, כאשר במקביל לכך וכאמור, השוטר יוסי לוי נקרא למתחם השירותים.

81. עד התביעה יואב חדד – בתואם לעדותו של צבי חוטר לפנינו, העיד יואב חדד (להלן: “חדד“), כי בסביבות רבע לשבע הוא הציץ מתחת לדלת תא מס’ 2, שהייתה נעולה וגילה את המנוחה שם. הוא הזעיק מיד את כוחות המשטרה כשבמקביל חוטר הזעיק את מד”א:

          “…ואז אמרתי לו תשמע היא פה, אני אתקשר למשטרה אתה תתקשר לאמבולנס כי האבא היה באזור לא רצינו שהוא יתקרב וכך היה זה הזמן של ההתקשרות בטלפון היה עשרה לשבע, הגילוי היה ב…

          כב’ הש’ א. קולה: אתה התקשרת למשטרה בעשרה לשבע?

          העד, מר י. חדד:   כן.

          כב’ הש’ א. קולה: תודה

          העד, מר י. חדד:   אז הגילוי היה ברבע לשבע משהו כזה“.

          (עמ’ 776 ש’ 30-עמ’ 777 ש’ 4).

חדד אישר, כי נעליו לא נתפסו ולא נלקחו לבדיקה לשם השוואת טביעות נעליו לטביעות שנמצאו בזירה. יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית (עמ’ 778- 779) העיד חדד, כי הוא כלל לא נכנס לתוך תא מס’ 2 וגם לא ראה אף אחד אחר נכנס לשם. חדד העיד, כי לאחר פריצת דלת תא השירותים הוא יצא אל מחוץ למתחם השירותים, שמר קצת מרחק מהמקום, על מנת למנוע מאביה של המנוחה להבין את מקום הימצאה, וחיכה שם עד להגעת כוחות המשטרה. עוד אישר חדד, כי נאלצו לפרוץ את דלת תא מס’ 2 כאמור, מאחר שהמנעול היה תקול.

82. עד התביעה רמי דאודי – רמי דאודי (להלן: “דאודי“) עבד במועדים הרלוונטיים יחד עם אביה של המנוחה, שמואל ראדה ז”ל, בחברה לשיווק חומרים לעבודות שיש בקצרין והשתתף בחיפושים אחר המנוחה. דאודי סיפר, כי במהלך החיפושים בבית הספר התקשרו אליו חוטר או חדד והודיעו לו, כי מצאו את המנוחה והכווינו אותו אל מתחם השירותים. כשהגיע ראה את חוטר וחדד במתחם השירותים, מחוץ לתא, והיה כיסא במקום, שאותו להבנתו ועל פי מה שחוטר וחדד סיפרו לו, הם הביאו לשם עוד לפני שהוא הגיע (עמ’ 769 לפרוט’). דאודי סיפר, שהוא עלה על האסלה בתא מס’ 1 (ואכן עקבת הנעל שלו נמצאה ותועדה על ידי מז”פ על מכסה האסלה בתא מס’ 1) והציץ לתוך תא מס’ 2, נחרד מהמראה שנגלה לעיניו ומיד ירד משם. דאודי הוסיף וסיפר, כי היה עד לפריצת הדלת על ידי חוטר, לאחר שסומברנו רעד ולא הצליח לפתוח את דלת התא בעצמו. דאודי הדגיש, כי הוא לא נכנס לתוך תא מס’ 2 וכך גם לא נכנסו האחרים שהיו עמו במתחם השירותים (עמ’ 770 לפרוט’).

83. עד התביעה קובי סומברנו – סומברנו שימש כאמור כאב בית בבית הספר. לדבריו, לאחר שאחד המחפשים (ככל הנראה חוטר) צעק, כי מצא את המנוחה והצביע על מתחם השירותים, הוא נכנס למתחם, הצמיד כיסא לתא שבו נמצאה המנוחה והביט מלמעלה אל תוך התא (עמ’ 679- 683 לפרוט’).

לאחר שנגלה לעיניו המראה הקשה של המנוחה, ירד מהכיסא ועל פי גרסתו ניסה לפתוח את

דלת התא באמצעות הכנסת מפתח רב בריח לחריץ המנעול, ברם החריץ נשחק ולא ניתן היה

לפתוח את הדלת (ראו תצלומי חריץ המנעול שהוגשו וסומנו ת/166 תמונות 4 ו- 5).

סומברנו המשיך והעיד, כי מיהר להביא “שפיץ פלייר” ממשרדו (ראו תצלום “שפיץ פלייר”

ת/169), לצורך פריצת דלת התא, אולם נוכח המראה הקשה אליו נחשף, ידיו רעדו והוא לא

הצליח לפרוץ את הדלת. סופו של דבר, חוטר פרץ את דלת התא, ומי מהנוכחים במקום (דאודי, חדד, חוטר), אמר שהוא מזעיק את כוחות ההצלה (עמ’ 684 -685 לפרוט’).

סומברנו סיפר, כי, יצא לפתוח את השער האחורי של בית הספר למד”א וכשחזר חזרה, היו ברחבה מחוץ למתחם השירותים (הדגשה בקו שלי- א”ק) שוטרים ואנשים נוספים- כעשרה נשים בערך. בתוך מתחם השירותים היו להערכתו שני שוטרים (עמ’ 686- 687 לפרוט’).

בחקירתו הנגדית אישר סומברנו, כי לאחר שפתח את השער לאמבולנס וחזר לתוך מבנה בית הספר, השוטרים שהספיקו כבר להגיע לזירה לא אפשרו את כניסתו חזרה למתחם השירותים (עמ’ 691 לפרוט’). עניין שמלמד על השמירה הקפדנית שהיתה במקום מיד עם גילוי הגופה.

84. עד התביעה מרדכי בו צור – מרדכי בן צור (להלן: “בן צור“) אף הוא חבר של שמואל

ראדה ז”ל, סיפר בחקירתו הנגדית (עמ’ 1062 לפרוט’), כי השתתף בחיפושים בבית הספר עם חדד ודאודי והגיע גם השרת (סומברנו) עם צרור מפתחות. בן צור היה עם השרת בקומה התחתונה  ופתאום הם שמעו את חוטר צועק והבינו שמצאו משהו. בן צור אישר שטיפס מהתא הראשון והציץ לתא השני. הדגיש שלא נכנס לתא של תאיר ז”ל וגם לא ראה מישהו אחר נכנס. נכון הוא, שכדברי המאשימה בן צור שהה במקום זמן קצר ביותר, ואולם מכל מקום, בזמן הזה, לא ראה אף אחד שנכנס לתא.

85. עד התביעה מאיר אמסלם – מאיר אמסלם (להלן: “מאיר“) עבד כאב בית במתנ”ס בקצרין במועדים הרלוונטיים. הוא התבקש לסייע בחיפושים וחבר בבית הספר אל סומברנו והם החלו לחפש את המנוחה בשטח בית הספר, לרבות במקלטים. מאיר אישר, כי סומברנו עדכן אותו שהמנוחה נמצאה בשירותים במצב לא טוב. הוא נכנס למתחם השירותים, דלת התא הייתה פתוחה כבר, הוא הציץ לשבריר שנייה ויצא ממתחם השירותים (עמ’ 784). מאיר הוסיף ומסר, כך בת/312 “…ישר ירדתי לכיוון אביה של תאיר כי פחדתי שהוא יראה את המראה המזעזע…“.

 

ז2.      אנשי המשטרה ומד”א – פרק הזמן הראשון

86. עד התביעה יוסי לוי – השוטר יוסי לוי (להלן: “יוסי“) רכז המודיעין, סיפר בעדותו הראשית, כי בסביבות השעה 16:00, עת שהה עם אשתו בקריית שמונה, התקשרה אליו ויקי ציוני, עובדת המתנ”ס ודיווחה לו, שתאיר לא חזרה לביתה מבית הספר ושההורים וכולם מודאגים. כשהגיע אחרי השעה 17:00 לתחנה פגש ביומן התחנה את שמואל ראדה ז”ל המוכר לו אישית. יוסי ביקש את מספר הטלפון של תאיר כדי לבצע איכון. אחרי “פלוס מינוס” 20 דקות קיבלו תשובה שהטלפון נמצא באולם הספורט. בקצרין יש שני אולמות ספורט, הם התפצלו לצוותים, צוות אחד הלך לחפש באולם הספורט ליד בניין המועצה והצוות השני, יחד איתו, הלכו לבית הספר. כשהגיע לאולם הספורט בבית הספר, האולם היה סגור לכן שלח את מאיר, שהיה איתו לחפש את סומברנו, אב הבית, כדי שיביא את המפתח. כשמאיר חזר הוא היה סהרורי וביקש מיוסי להגיע מהר לבית הספר, כי המצב לא טוב “הוא התחיל לרוץ בחזרה לבית הספר ואני רצתי אחריו, הוא בעצם הוביל אותי לתא השירותים המדובר, נעמדנו בחוץ והוא אומר לי יוסי זה בפנים, פתחתי את המתחם של החדר של תא השירותים נכנסתי פנימה… ויש מספר תאי שירותים שם, את הראשון פתחתי לא ראיתי כלום, פתחתי את השני ואז ראיתי בעצם את מה שראיתי” ( עמ’ 1332). הדלת הייתה סגורה לא נעולה, אחרי שראה סגר את הדלת בחזרה ויצא לדלת הראשית (של מתחם השרותים), שם עמדו מאיר ועוד אדם עם כיפה שהעד לא זוכר את שמו. יוסי פנה לשניהם ובעיקר למאיר, שאותו הוא מכיר אישית ואמר להם שהם עומדים ולא מאפשרים לאף אחד להיכנס. התקשר לראובן ארבל (מפקד התחנה ועל כך להלן) ועדכן אותו. קשה לו לזכור, אבל הוא חושב, שאנשי מד”א הגיעו לפני ראובן והוא נתן להם להיכנס. התנתק מהזירה, כמה דקות לאחר מכן, כשראובן הגיע. כל הזמן הזה שמר על מתחם השירותים ולא נתן לאנשים להיכנס. מעריך את הזמן מאז שהגיע ועד שעזב את מתחם השירותים- כ- 20 דקות. כשירד פגש את שמואל ראדה ז”ל חיבק אותו ולא נתן לו לעלות למעלה. שמואל אמר לו משפט שחרות לו לכל החיים והתחנן לראות את הילדה שלו בפעם האחרונה, העד המשיך לחבק אותו עד ששמואל לא התנגד יותר. נשאל אם בשלב מסוים תפסו את הנעליים שלו- והשיב בשלילה.

בחקירתו הנגדית (עמ’ 1336) השיב יוסי, שהגיע מאולם הספורט לשירותים תוך 20- 30 שניות וכי השתדל שאף אחד לא יכנס לזירה (וכאן הכוונה למתחם השירותים) וביקש שפעולות החובש והפרמדיק יהיו זהירות. נשאל אם זוכר שלא התיר לפרמדיק והחובש להיכנס ביחד – השיב “לא זוכר“.

87. סיכום עדותם של יוסי לוי, חוטר ומאיר, אשר עדותם משלימה זה את זה, מוכיח בבירור, שיוסי לוי, הוא אכן השוטר שהגיע ראשון לזירה כעדות חוטר וכי הוא השוטר שפגש את חוטר בכניסה לתא השירותים, חוטר הוא אכן אדם חבוש כיפה וחוטר אישר שחיכה לשוטר (יוער, כי בכך נפתרה ה”חידה” אותה הציב כב’ השופט עמית בחוות דעתו, סעיף 77 לעיל, בדבר זהותו של האיש חובש הכיפה).

כזכור, מיד עם גילוי הגופה חוטר הזעיק את המשטרה, ובפועל מאיר הוא זה שהגיע ליוסי לוי והוביל אותו אל תא השירותים, לעדותו של יוסי לוי תוך 30-20 שניות הוא הגיע לתא השירותים ומיד כשהגיע נתן הוראות שאף אחד לא ייכנס למתחם השירותים!

יוער, כי במהלך הביקור בזירה, מדדתי אף אני את זמן ההליכה מאולם הספורט ועד לתא השירותים ובהליכה מהירה (לא בריצה) הגעתי תוך דקה ועשרים שניות (ראו פרוטוקול ביקור בזירה מיום 6.12.21 ודיסק הצילום -ת/427).

88. עד התביעה צבי נבו – צבי נבו, נהג האמבולנס, (להלן: “נבו“) העיד, כי עם קבלת הודעה על האירוע בבית הספר הוא יצא למקום יחד עם הפרמדיק אייל בן משה. כשהגיעו הוכוונו אל מתחם השירותים. מחוץ למתחם השירותים היו שוטרים ואנשים נוספים, לרבות תלמידים. בתוך מתחם השירותים היו כשניים שלושה שוטרים. השוטרים תחילה סירבו לכך, שהוא ייכנס למתחם השירותים יחד עם הפרמדיק, אולם משסירב הפרמדיק להיכנס לבדו, אפשרו השוטרים את כניסתו יחד עם הפרמדיק למתחם כאמור. נבו פרט שמתחם השירותים היה נקי, לא היו סימני דם, דלת תא מס’ 2 הייתה פתוחה והמנוחה הייתה שעונה על האסלה כשפניה מוסטות ימינה לכיוון דופן תא מס’ 3, פנים התא היה מוכתם בהרבה דם.

נבו סיפר, כי הפרמדיק נכנס ראשון לתא לבדוק את המנוחה, יצא ועדכן אותו שיש לה חתך בצוואר וביקש ממנו לחבר מוניטור. הוא עשה כן כשלצורך הדבקת המדבקות של המוניטור הוא נאלץ להסיט מעט את שיערה וחולצתה של המנוחה. לאחר שהוצא “סטריפ” המעיד על מות המנוחה, נכנס הפרמדיק שוב לתא על מנת להעריך את גודל, עומק ורוחב החתך בצוואר, וכן כדי לבדוק אם יש פציעות נוספות.

89. נבו שלל אפשרות שהוא טיפס בין התאים או בכלל. בהקשר זה העיד, כי אחד השוטרים טיפס מתא 3 והציץ לתוך תא 4 שהיה נעול על מנת לוודא שלא מתחבא שם מישהו. למיטב זכרונו גם הפרמדיק טיפס והציץ לתוך תא 4 על מנת לוודא שאין שם איש (עמ’ 733, ש’ 26-25).

נבו הופנה להודעתו במשטרה ת/292 שם סיפר, כי לצורך קביעת המוות, היה חייב לחבר מוניטור, “אני נכנסתי וכן אחרים אחד אחרי השני“, ונשאל מי נכנס אחריו מלבד הפרמדיק. הוא השיב, כי איננו זוכר, יחד עם זאת אישר, כי בפרק הזמן של חיבור המוניטור לקביעת מוות באמצעותו, רק הפרמדיק והוא עצמו נכנסו לתא השירותים. בהמשך עדותו אישר, כי במילים “אני נכנסתי וכן אחרים אחד אחרי השני“, כוונתו לכך, שהוא והפרמדיק נכנסו אחד אחרי השני, שכן נוכח הצפיפות במקום לא יכלו להיכנס יחד:

“כב’ השופט א. קולה:      …אבל דבר אחד שיהיה ברור בשלב הזה של בדיקת המוות באמצעות המוניטור רק אייל ואתה נכנסתם לשירותים.

          העד, מר צ. נבו:                כן”. (עמ’ 737, ש’ 18-18).

נבו המשיך והעיד, כי לאחר שהוא יצא מהשירותים יחד עם הפרמדיק, הוא זוכר במעומעם, כי נכנסו אנשים לפתח, הסתכלו ויצאו.

אכן צודקת המאשימה, כי עדותו של נבו, הייתה מבולבלת “קמעא” לעניין זה. אולם, התרשמותי הייתה, כי אכן לתוך התא ממש, נכנסו רק הוא וכן הפרמדיק אייל בן משה ואילו שוטרים נוספים וכלשונו “…נכנסו לפתח הסתכלו ויצאו” מכל מקום, זהות אנשי המשטרה שהיו שם בשלב זה ידועה ואיש מהם לא אישר שנכנס לתוך התא.

בחקירתו הנגדית אישר נבו, כי גורמי המשטרה ביקשו מהפרמדיק וממנו לא להזיז את גופת המנוחה, והם אכן לא הזיזו אותה והוא הדביק את המדבקות באופן עדין ביותר (עמ’ 740, ש’ 23-15). כמו כן אישר, כי השוטרים לא אפשרו לרופא שהוזעק למקום, לצורך קביעת מוות, להיכנס לתא השירותים, ו”הרופא התעצבן על כך” (עמ’ 741, ש’ 19).

90. עד התביעה אייל בן משה – הפרמדיק אייל בן משה (להלן: “אייל“) העיד, כי הקריאה התקבלה בשעה 18:55. תחנת מד”א קצרין נמצאת באותו רחוב מרחק 3-4 מבנים משם. כך, שההגעה הייתה “דקה, שתיים, שלוש“. במתחם השירותים שהה פחות מעשר דקות. אחרי שסיימו, הלך עם נבו לתחנת המשטרה הסמוכה לתת עדות מיוזמתו כדי שלא יעירו אותו באמצע הלילה. נתן גם טביעות נעליים – עשה זאת מידע מזירות רצח קודמות בהן ביקר. סיפר שבמבואה הייתה “התרחשות עם האחים”, חזרו לאמבולנס, התראיינו לערוץ 1 לחיים יבין. לא עזבו את המקום, כי חיכו לרופא, שכן באותם זמנים פרמדיק לא יכול היה להכריז על מוות ואסור להפקיר אדם בשטח עד שמגיע רופא וקובע מוות (עמ’ 1046 ש’ 28-22).

כשהיה במתחם השירותים עלה על הדלת הקדמית באחד התאים להציץ שאין אף אחד, כי אחד התאים היה נעול, נדמה לו שזה התא הסמוך, עשה זאת לוודא שאין עוד נפגעים בזירה, שאין פושע. “כולם היו די בהלם, לא הגיבו לנו“.

הכחיש שטיפס מהתא שבו הייתה המנוחה: “זה חד משמעית לא היה” (עמ’ 1051ש’ 18) “לא אני ולא צביקה“.

העד נשאל כמה אנשים היו במתחם של השירותים כשהיה שם והשיב: “צביקה ואני זה שניים, היה עוד איש משטרה שנכנס ויצא אני לא יודע את שמו, היה את מי שהוצג כמפקד התחנה שנשען על הכיור והיה את מי שנחשב קצין המודיעין שהציג את עצמו בשם יוסי שהוא היה על אזרחי אני חושב אני לא בטוח לגבי השרת או מי שהוצג כשרת היה בפנים או לא היה בפנים אני כבר לא זוכר, אבל היו סביב הארבעה אנשים באותו זמן ולקראת סיום הפעולות שלי שם נכנסו עוד אנשים ויצאו אבל לא לתא השירותים (הדגשה בקו שלי- א”ק) , הגיעו עד אלי, כשאני התרוממתי מהמוניטור אני זוכר מישהו בשם אני לא בטוח לגביו אם זה אבי ויינריך מתנדב מד”א מחצור שהוא אדם דתי, אני לא בטוח שזה הוא, ממרחק הזמן אני זוכר איזה מתנדב ששאלתי אני לא יודע מה לעשות עם הכפפות אז הוא אמר לי שים אותם פה בפח אנחנו אוספים כל מה שעם דם זה עניין לקבירה זה עניין דתי, היה לי המום ולא קשור לסיטואציה וזה הפריע לי כל ההתנהלות שנכנסים, הרגשתי… זה מה שהרגשתי וזה די מעומעם” (עמ’ 1053 ש’ 28-16).

אייל סיפר שלמוניטור, ששוקל בערך 12 ק”ג, יש תחתית שדומה לסוליות נעל מגומי והוא אמר זאת לשוטר כדי שזה לא יטעה.

בחקירתו הנגדית, (עמ’ 1054) העיד, שהמוניטור לא הוכנס לתוך תא השירותים אלא היה מימין מחוץ לתא. אישר שנתבקשו על ידי השוטרים למינימום תנועה ונגיעה (לא לגעת יתר על המידה) בזירה(בתא) ולא להזיז את הגופה.

אייל חזר על עדותו, שחד משמעית לא הוא ולא נבו טיפסו בתוך התא וגם לא ראה אף אחד אחר עושה זאת.

נשאל, אם טעה בחקירתו במשטרה וחשב שטיפל בתאיר בתא השלישי, כי אמר שהדלת הסמוכה היתה סגורה. השיב: “לא, אין מצב כזה, יכול להיות שטעיתי אבל לגבי כמות התאים אני כמעט בוודאות זוכר 4 תאים, כמעט בוודאות“.

הופנה לחקירתו האחרונה בת/341 שם נשאל אם טיפס על קירות השירותים והשיב שדלת השירותים היתה פתוחה – משמע לא היה צריך לטפס והשיב: “כן“.

עוד יוער, כי הפרמדיק אייל העיד כאמור, שיכול ופגש במקום איש זק”א בשם וינריך, שדווקא ההגנה היא זו שביקשה לזמנו, ואולם מאחר שמספר פעמים הוא לא התייצב, ההגנה ויתרה על זימונו (ראה ישיבת 09.05.22 עמ’ 5052 ש’ 10-9). מכל מקום, המאשימה לא רשאית הייתה לצטט בסיכומיה ולהסתמך על חקירתו של אבי ויינריך בשנת 2021 ולפיה, שלל הוא את נוכחותו בתא. ויינריך לא העיד בפנינו, המאשימה אומנם הגישה הודעתו אשר סומנה ת/472, אלא שבהמשך לכך הסניגור התנגד לכך והסיכום היה שוינריך יוזמן כעד (ראה עמ’ 3948-3946 לפרוט’) וינריך כאמור, לא זומן סופו של יום ומשכך ולטעמי, המאשימה לא הייתה רשאית לצטט מתוך הודעתו, בסיכומיה. כך או כך, כל התיאור של אייל בן משה, מתייחס למתחם השירותים ולא לתא.

91. עד התביעה ראובן ארבל – מפקד תחנת גולן, ראובן ארבל, להלן (“ארבל“) אישר, שנכנס לתוך תא השירותים שבו נרצחה המנוחה וגם תיאר את מנח המנוחה בתא. ארבל אישר, כי החובש הראה לו את החתך בצוואר המנוחה כאשר שניהם עמדו בתוך התא. מסר, כי הנחה לסגור את זירת האירוע ולהמתין להגעתו של המרחב.

בחקירתו הנגדית לא ידע ארבל להסביר מדוע לא ציין במזכר שערך (ת/301) את כניסתו לתוך תא השירותים. עם זאת, הבהיר ארבל, כי כניסתו לתוך התא הסתכמה בכך שרגל אחת שלו הייתה בפנים התא.

ב”כ הנאשם הטיח בארבל, כי הזירה נסגרה על ידי רכז המודיעין יוסי לוי הרבה קודם להנחייתו, אם בכלל, שניתנה לסגור את הזירה. ארבל הסביר, כי גם אם הזירה כבר נסגרה קודם, מתפקידו ליתן הוראות ברורות בעניין וכך הוא עשה בפועל (ושוב, כאן הזירה משמעה “מתחם השירותים”).

ארבל הופנה להודעתו במשטרה של הפרמדיק אייל בן משה, שם סיפר, כי כשהגיע למקום יחד עם נהג האמבולנס, מי שקיבל את פניהם הם יוסי לוי וארבל, זאת בניגוד לגרסתו של ארבל לפיה, צוות מד”א כבר נכח כשהוא הגיע למקום. ארבל לא מסר תשובה על מנת ליישב בין הגרסאות כאמור. כמו כן, שלל את הטענה לפיה, לא אפשר לשני אנשי מד”א להיכנס יחד למתחם השירותים לצורך בדיקת המנוחה וטען, כי לא הגיוני שכך פעל, זאת למרות עדות אנשי מד”א בעניין.

92. עד התביעה אלי סילוק – אלי סילוק (להלן: “סילוק“) ראש משרד קהילה ומשמר אזרחי במשטרת הגולן. הודעתו מיום 03.01.07 הוגשה וסומנה- ת/382. סילוק העיד כי, כשהגיע לשירותי הבנות כבר היו שם מפקד התחנה ארבל, יוסי לוי ואדם נוסף, כנראה הפרמדיק. ארבל ביקש ממנו עזרה בסגירת הזירה מחוץ לחדר השירותים. הוא שם סרט סימון למניעת הכניסה. הוא עצמו לא נכנס לתא ולא ראה אף אחד נכנס לתא או מטפס על הקירות. סילוק הוסיף ותיאר, כי הוא פעל כדי לבודד את הזירה וכי השוטרים אריק קליימן ומשה זעפרני עזרו לו בכך.

93. עד התביעה דוד שושן – הצדדים ויתרו על עדותו בבית המשפט. דו”ח פעולה שכתב מיום 06.12.06 הוגש בהסכמה וסומן ת/154 ולפיו, בשעה 18:25 שמואל ראדה ז”ל דיווח שביתו לא חזרה לביתה מהשעה 14:00. מיד התחילו בסריקות באזור בית הספר כשמתנדבים הצטרפו לחיפוש. בשעה 19:00 יוסי קרא לו להגיע לבית הספר. הוא הגיע עם מפקד התחנה לקומה השנייה ושם כבר ראה את צוות מד”א. הוא מיד הודיע למחלקת זיהוי פלילי שימשיכו לטפל באירוע.

94. עוד הוגש מזכר של השוטר אריק קליימן (ת/153) שמאשר במזכרו, כי לא ראה כניסת או אי כניסת זרים לזירת בית הספר ומכל מקום, הוא עמד בפתח מתחם השירותים ומנע כניסתם של אחי המנוחה למתחם השירותים.

95. קצין משטרה נוסף שהגיע בשלב כלשהו לזירה, היה פקד אלי שקד (להלן: “אלי שקד“). מסיבות שונות שחלקן בצנעת הפרט, אלי שקד לא העיד בפנינו (ראה פרוטוקול חסוי בדלתיים סגורות מיום 7.12.21).

בפרוטוקול זה אישר ב”כ המאשימה, כי אלי שקד ערך מזכר שבו ציין, כי הגיע לזירה בשעה 18:30 וכי הוא סגר את הזירה. השעה שצוינה במזכר, ככל הנראה, לא מדויקת, שכן הדיווח הראשון למשטרה על מציאת הגופה וכפי שצוין לעיל היה בסביבות השעה 18:50.

עד זה כאמור לא נחקר ולא מסר כל מידע נוסף, אולם מאחר ששקד הינו קצין הזיהוי של המעבדה הניידת, הרי שלא סביר להניח שהוא זה שנכנס לתא, טיפס על האסלה וכו’. כאמור, שעת הגעתו של אלי שקד לזירה אינה ברורה, ואולם שמואל פיאמנטה בעדותו מיום 23.11.21 העיד שכאשר הוא ועוזיאל ינאי ז”ל, הגיעו לזירה, אלי שקד כבר נכח במקום (ראה עמ’ 1191 ש’ 17 ועמ’ 1197 ש’ 1).

96. מסקנת ביניים הכרחית עד כה הינה, שלמצער ובאופן מוחלט בין השעות 18:50, מועד גילוי הגופה ועד לכניסתם של אנשי מד”א לתוך התא – איש לא נכנס לתא (אעיר כאן כי מעדיף אני את עדותו של ארבל הנתמכת גם בעדותו של השוטר שושן ולפיה ארבל ושושן הגיעו לבית הספר ולמתחם השרותים אחרי אנשי מד”א ומשכך גם אם ארבל הכניס רגל אחת לתא ,היה זה אחרי טיפול אנשי מד”א בגופת המנוחה). בתתי אמון מלא בעדויות אנשי מד”א אוכל לקבוע, ללא היסוס שאנשי מד”א לא דרכו על האסלה ולא הטביעו טביעת נעל כלשהי על האסלה (מה גם שלפי עדות אייל, אנשי מד”א מסרו את טביעות נעליהם למשטרה). עוד אוסיף, כי עם הגעתו של ארבל הנחה (גם הוא ובנוסף להנחייה קודמת של יוסי לוי) לסגור את הכניסה למתחם השירותים.

ז3.      פרק הזמן השני

97. המאשימה וכאמור לעיל, כך בעמ’ 451 לסיכומיה טוענת, כי אין כל מענה לשאלה מי היה בפתח מתחם השירותים מהשעה 20.00 ועד שעת הגעת המעבדה הניידת בשעה 21:35. המאשימה מרחיקה לכת וטוענת, כי איש לא עמד בפתח מתחם השירותים במטרה למנוע כניסה של אזרחים או שוטרים. למעשה, המאשימה מטילה דופי של ממש בעבודת המשטרה, וטוענת, לא פחות ולא יותר, כי הזירה “הופקרה” למשך שעה וחצי! דומני, כי המאשימה מרחיקה לכת בקביעתה זו. הראנו לעיל, כי בכל רגע נתון היו שוטרים כאלה ואחרים, שמנעו כניסה מאנשים זרים ולא רק מזרים אלא גם מאנשי מד”א ואנשי רפואה.

כאמור, לא רק שלתא השירותים לא נכנס איש, אלא שכך גם למתחם השירותים, וראה עדותו של מתנדב זק”א, אוהד רינגר, לדוגמא, על האיסור שנאסר עליו להיכנס למתחם השירותים כמו גם עדותו לגבי אנשי זק”א האחרים ועל כך להלן. עולה ברורות שאיש לא הורשה להיכנס לתוך תא השירותים והלא הדבר בבחינת קל וחומר, אם לאנשי הרפואה או לאנשי זק”א לא הותר להיכנס, אז מי מנע זאת מהם? בוודאי השוטרים, ובוודאי ששוטרים אלו עשו מלאכתם נאמנה ולא נתנו לאף אחד אחר להיכנס. (עוד ראה לעיל עדותם של השוטרים סילוק וקליימן).

98. המאשימה בסיכומיה מתייחסת לנוכחותם של ד”ר ערן הרצוג ואשתו ד”ר לורה הרצוג (המאשימה בסיכומיה לא ציינה את שמה, אולם כפי שציינתי לפרוטוקול, ד”ר לורה הרצוג מוכרת לי באופן אישי בהיותה רופאת הילדים של נכדיי) ומוצאת בעדותו של ד”ר הרצוג “שלל רב” עד כדי כך שהיא מסכמת עניין זה בתמיהה רבתי “... על כן ישאל השואל מי עוד נכנס למתחם השירותים ולתא השני עצמו ועליו לא נדע לעולם” השאלה אינה במקומה. כמפורט לעיל, עתה ידוע במדויק מי היה בתא השירותים ובמתחם השירותים. מכל מקום ד”ר הרצוג ואשתו כלל לא נכנסו לתוך תא השירותים, וזה העיקר, הם לא נכנסו ואף אחד לא נכנס ומכל שכן וקל וחומר, שאף אחד לא טיפס על האסלה, וארחיק לכת ואומר, שמקל וחומר ובן בנו של קל וחומר, אף אחד לא טיפס על מיכל ההדחה. כל זאת ניתן ללמוד דווקא מעדותו של ד”ר הרצוג, על ההקפדה הרבה של השוטרים שמנעו כניסתו לתוך התא ואפילו למתחם השירותים ל”משך שעות רבות” (עמ’ 1024 ש’ 8 – 11).ד”ר הרצוג נכנס רק לאחר הגעת אנשי מז”פ וגם אז למתחם ולא לתא.

99. עוד באה חשבון ואין דרך אחרת לכנות זאת, המאשימה בסיכומיה, עם גורמי המשטרה הבכירים ביותר, וכוונתי לתנ”צ ניר מריאש. המאשימה בסיכומיה, כמו גם במהלך חקירתה הן במשטרה והן זו הנגדית את תנ”צ מריאש, ניסתה לחלץ ממנו ככל יכולתה, כאילו, כביכול, זיכרונו בוגד בו וכאילו, כביכול, יש פערים בגרסתו, וכאילו, כביכול, הוא כן נכנס לתא עוד לפני בואה של המעבדה הניידת. בכל הכבוד לתמיהות ולטעויות אותן מצאה המאשימה בעדותו של תנ”צ (בדימוס) ניר מריאש, הקצין הבכיר ביותר שהיה בזירה ומפקד מרחב הגליל בעת הרצח! הרי שלא מצאתי בהן דבר וחצי דבר, אשר יש בו כדי לשרת את “הנרטיב” המרכזי של המאשימה ולפיה, “…התמיהות שעולות מהוות ראייה נסיבתית, שמצטרפת לרבות אחרות, שמגבשות תרחיש ברמת סבירות גבוהה לפיו מתחם השירותים בזירת הרצח לא נשמרו כיאות וכך מטבע הדברים יש להשליך על משמעות שלוש הטביעות (להן לא נמצא הסבר פורנזי“. אומר בזהירות המתבקשת, כי לא מניה ולא מקצתיה. אין במה שהמאשימה מייחסת לניר מריאש דבר וחצי דבר, התומך בטענה הנטענת בעלמא ולפיה מאן דהוא, מורשה כלשהו, נכנס לתא השירותים, טיפס על מושב האסלה, על מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד.

100. עוד מפנה המאשימה לעדותו של השוטר מאיר קרן (נ/413) ואולם, דווקא מעדותו עולה, שבין הקומה הראשונה לקומה השנייה נמתח סרט סימון אשר מנע את הכניסה, כדבר התומך בעדות אלי סילוק ואריק קליימן (סעיפים 92 ו-94 לעיל).

עוד יוער, כי גם דוח הפעולה של יואב קלינבוים (ת/222) תומך גם הוא במסקנה ולפיה, איש לא נכנס לתוך תא השירותים.

אכן, מז”פ ועל כך להלן, הגיעו בשעה 21:30 ואולם כפי שהראתי לעיל עד מועד הגעתם כבר הונחו בזירה ואפילו זו המורחבת סרטי סימון שמנעו כניסת זרים וכאמור לעיל, אפילו כניסתו של ד”ר הרצוג ולו למתחם השירותים נמנעה עד לאחר שמז”פ נתנו אישורם לכך.

הגעת מז”פ –

 

          עד התביעה שמואל פיאמנטה – קצין מומחה מעבדה ניידת

101. שמואל פיאמנטה, וינאי עוזיאל ז”ל הגיעו לזירת האירוע בליל הרצח בשעה 21:30 וחברו אל אלי שקד, שכאמור כבר היה בזירה. פיאמנטה העיד, כי מעת שהגיעו לזירה, לא נכנס לזירה איש מלבדם (עמ’ 1201 וכאן הכוונה למתחם השרותים).

פיאמנטה סיפר, כי עם הגעתם למתחם השירותים, הם זיהו כתמי דם על הרצפה של חלל          המתחם שנחזו בחלקם לעקבות נעליים:

“הגענו לבית הספר, חברנו לגורמי החקירות ולאלי שקד עם מז”פ שהיו שם לפנינו, קיבלנו פרטים ראשוניים על האירוע על הזירה, ינאי התחיל צילום כללי של הזירה, נכנסתי לסריקה ראשונה כמובן עם הגנה עם כפפות פנימה אל תוך חדר השירותים, לבוא להתרשם לבוא לראות לאן אנחנו הולכים, לגבש תוכנית עבודה, אפשר לומר שכבר על ההתחלה כשנכנסנו, נכנסתי, אני אומר אנחנו כי ינאי היה יחד אתי, זיהינו כתמי דם על הרצפה ליד התאים שנראו לנו כחלקים מעקבות נעליים ובמבט חטוף מבט ראשוני לעבר התא בו נמצאה המנוחה ניכר היה שיש שם המון דם המשמעות שאם אנחנו נכנס פנימה כדי לטפל בזירה הפנימית קרי בתוך תא השירותים אנחנו נוכל בעצמנו לזהם עקבות נעליים שכבר קיימות ולכן תפיסת העבודה וגיבוש המתווה שהחלטנו קודם כל למצות את כל הממצאים שיש בחדר השירותים על הרצפה קרי לפתח את עקבות הנעליים וכך עשינו, התחלנו בתהליך של פיתוח, עבדנו שם באמצעות חומר מסוים שנקרא אמידו שחור, אמידו שחור זה צבען שמפתח, צבוע כתמי דם, צובע למעשה את החלבון שיש בדם ולמעשה מפתח מקבע אותו ולמעשה יכול גם בהרבה מקרים לפתח עקבות שאנחנו לא רואים אותם בהכרח בעין כי עוד פעם הוא מתחבר לחלבון שבדם וכך עשינו, פיתחנו את העקבות התפתחו באמת מספר עקבות נעליים ומבחינתנו ברגע שהעקבות האלו פותחו, תועדו, צולמו,

          כב’ הש’ אשר קולה:                                 הכל בתא השירותים?

          העד, מר שמואל פיאמנטה:                       ברחבת הפנימית.

          כב’ הש’ אשר קולה:                                 אתה יכול להראות לנו תמונות כאלו?

          העד, מר שמואל פיאמנטה:                       זו הרחבה, ברגע שפותחים את הדלת הראשית,

          עו”ד מיטל חן רוזנפלד:                             העד מפנה לתמונה 13, אנחנו הצגנו לא הוא הפנה.

          כב’ הש’ אשר קולה:                                 שיהיה לנו סדר, זה נקרא מתחם השירותים.

          עו”ד מיטל חן רוזנפלד:                             נכון, הוא אמר חדר אז אני ככה לא.

          כב’ הש’ אשר קולה:                                 בדיוק, אז זה מתחם השירותים ויש תא שירותים.

          עו”ד מיטל חן רוזנפלד:                             בדיוק, מתחם ותא, אתה אמרת חדר, אנחנו לא רוצים להיכנס לבלבול, מתחם השירותים ותא.

          העד, מר שמואל פיאמנטה:                       מתחם השירותים כפי שנראה בתצלום 12, 13, 14 זה למעשה מתחם שמאגד בתוכו 4 חדרי שירותים, למעשה מה שאנחנו רואים יש קנה מידה על הרצפה, אפשר לראות את הכתמים, עוד פעם חומר חשוד כדם שהיו חשודים מבחינתנו כעקבות נעליים יש נוספים בהמשך ולכן התחלנו בהליך פיתוח קיבוע באמצעות אמידו שחור, מרגע שסיימנו, זה תהליך שלוקח זמן סדר גודל של חצי שעה עד שעה לערך, ומרגע שסיימנו ומיצינו את עקבות הנעליים בחוץ למעשה יכולנו להתפנות ולהתעסק בתא השירותים שהוא תא עם המן כתמי דם, המון דם ומבלי להרוס ממצאים נוספים” (עמ’ 1197- 1198).

פיאמנטה הסביר, כי טביעת הנעל באבק שנמצאה בתא השירותים הראשון (תמונה 42)            “קפצה להם לעין” תוך כדי תיעוד הממצאים בחלל מתחם השירותים, ולכן צולמה בחופף   לעבודתם בחלל מתחם השירותים כאמור (עמ’ 1198).

פיאמנטה סיפר בעדותו שהוא יחד עם אחר (ככל הנראה ינאי ז”ל עפ”י התיעוד בחוות דעתו),     הוציאו את גופת המנוחה מהתא על מנת שיוכלו לבצע את הבדיקות הנדרשות (עמ’ 1202).

102. דומה, שאי אפשר לסיים פרק זה בלי התייחסות ולו מועטה לטיעוני הפרקליטות לעניין זה. הפרקליטות הקדישה פרק שלם שכותרתו “כאוס” המכיל 30 עמודים! שכל עניינו להראות שאין לסמוך על עדים, אין לסמוך על ממצאי הזירה, אין לסמוך על עבודת המז”פ ועוד ועוד. בכל הכבוד הראוי דומני, דווקא (וצר לי על כך), כי פרק זה בסיכומיה הוא ה”כאוס” בהתגלמותו וכהגדרה אותה טרחה המאשימה לצטט בתת פרק זה מתוך מילון אבן שושן. אכן, “ערבוביה, מצב ללא סדרים!” העובדות כהווייתן הן אלו שתוארו על ידי לעיל. ריבוי הדברים והמלל לא ישנו את העובדות וחבל שהמאשימה אינה מדייקת, כך לדוגמא אפנה שוב לתיאור עדותו של חוטר ולפיה, כך לטענת המאשימה, לא סגרו את הזירה ולקח 30 דקות לסגור את הזירה (עמ’ 438). למרבה הצער, המאשימה טועה, שכן חוטר הבהיר היטב למה כוונתו במונח זירה, ראה סעיף 79 לעיל ועמודי הפרוטוקולים הרלוונטיים, אלא שהמאשימה נעצרה וכאמור, בחקירה הראשית.

עוד מפנה המאשימה לעקבות שכונו על ידה “עקבות הזיגזג” שנמצאו במבואת השירותים ולהן לא נמצאה נעל מתאימה ומכך מסיקה המאשימה שלא מן הנמנע שהיו אנשים נוספים שנכנסו למתחם או לתא ולא זוהו.

עוד לטענת המאשימה בעניין זה, בהכרח שמי שנעל את נעלי ה”זיגזג” נכנס לתא, שכן הצבע הכחול בתמונות 51-49 לת/67, מעיד על כך שהנעל הייתה טבולה בדם. לטענת המאשימה העובדה שלא נמצאו בתא עקבות “זיגזג” נוספות, מעידה אף היא על הכאוס ששרה בזירה. לעניין זה אבקש להעיר 7 הערות וכדלהלן:

• ככל שאכן היה כאוס בזירה, אזי מחדל זה צריך להיזקף לזכותו של הנאשם ולא לחובתו.
• אין ראיה פוזיטיבית בוודאי שלא מכרעת ולפיה אכן מדובר באדם שהיה קודם בתוך

התא ויתכן שכתם הדם וככל שמדובר בכתם דם, מקורו במקור אחר, בדרך של העברת דם מנעלי הפרמדיקים למתחם השירותים.

ג.       העקבה נמצאה במתחם השירותים ולא בתא וכבר ראינו שלמתחם נכנסו אנשים            נוספים.

ד.       יש שוטרים ואזרחים כמפורט לעיל שנכנסו למתחם השירותים ונעליהם לא נתפסו          (עוד אעיר, כי גם ראובן ארבל מאשר שהכניס רגל אחת לתא, ונעליו לא נבדקו ולא     נתפסו).

ה.      אין לפנינו קביעה פוזיטיבית של מומחה שמדובר בטביעת נעל (כזכור דווקא      המאשימה סברה שבהעדר נעל להשוואה אין אפשרות לקבוע שמדובר בנעל…).

ו.       הפרמדיק העיד כזכור, שתחתית מכשיר המוניטור דומה לנעל עם סוליית גומי. כלום       נבדקה טענה זו על מנת לשלול או לאשר שעקבת ה”זיגזג”, הינה למעשה תחתית        המוניטור?

ז.       גם בעקבת ה”זיגזג” אין כל הסבר לעקבה שעל גבי מושב האסלה. עוד אעיר לעניין זה, כי המאשימה צירפה נספח מטעמה אותו כינתה היא, “אי דיוקים בסיכומי ההגנה”. בין השאר טענה שם המאשימה, כי בניגוד לטענת ב”כ הנאשם ולפיה, כלל לא היתה בדיקה של עקבת ה”זיגזג”, הרי שבחוות הדעת של שור ובעמ’ 25 לתיק העבודה, היתה לכך התייחסות. עיינתי אפוא שוב בחוות הדעת של שור ובעמ’ 25 הנ”ל ובכל הכבוד אין שם את מה שטוענת לו המאשימה. אומנם צילום ה”זיגזג”            נמצא בעמ’ 25 ואולם כעובדה בלבד לכך שסימן שכזה נמצא על רצפת מתחם השירותים מבלי שנקבעו מסמרות לגביו.

סיכום ביניים

103. הינה כי כן, מעדותם של כל העדים שנכחו במתחם השירותים עולה, שעד להגעת הפרמדיקים איש לא נכנס לתא וזאת אפילו לשיטת המאשימה, שכן לטענתה רק מהשעה 20.00, איננו יודעים מי מנע כניסה לזירה (במובנה הכולל), משמע שעד שעה זו הדברים ברורים וידועים ובוודאי שבין השעות 18.50 ל- 19.10 איש לא נכנס, לתוך התא. לטעמי, גם עד הגעת צוות מז”פ, אף אחד לא נכנס לתא השירותים למעט כאמור שני הפרמדיקים, שנהגו בזירה בזהירות מרבית נוכח הידיעה שכבר לא ניתן להציל את המנוחה, ומפקד התחנה ארבל, אשר נכנס כעדותו עם רגל אחת בלבד לתא. כאשר, אף אחד מהם לא דרך על מושב האסלה, ואף לא היה בכך צורך שהרי דלת התא נפרצה מיד עם גילוי הגופה.

עדויות העדים הנ”ל, השתלבו והשלימו זו את זו ויצרו פסיפס ראייתי ברור, שניתן ללמוד ממנו על שארע במקום. ניכר בשפת גופם של כל העדים שהעידו לפנינו, כי הטראומה חקוקה בכל נימי נפשם וזכורה להם היטב כאילו לא חלפו להם למעלה מ-15 שנה. מעדותם עלה, כי הזעזוע מהמראה והידיעה הברורה שלא ניתן להציל את המנוחה כמו גם מודעותם לחשיבות שמירת הזירה, היוו בסיס איתן לעדותם.

משכך ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר, כי שלוש העקבות, ולמעשה גם העקבות הנוספות הזרות (12-4 בחוות דעתו של אביעד) בתא השירותים לא הוטבעו על ידי מי מהמחלצים, השוטרים או אנשי מד”א.

104. בביקורנו במקום, ביום 6.12.21 הסביר עו”ד קבלאוי כי “ככל שהסימן הסימן שעל מכסה האסלה [00:16:14.135] הוא סימן טביעת נעל אנחנו הטענה שלנו שמי שנכנסו בהתחלה שאחרי שנפתח התא הרי אחד מהם עלה לאסלה אחד האנשים שאנחנו לא יודעים את זהותו…”. עו”ד קבלאוי אישר כי כוונתו לאדם שדרך על האסלה בתא מס’ 2 אחרי שפתחו את התא ולפני שפיאמנטה הגיע והמשיך וטען: “אני אומר בהנחה, זו התיאוריה שלנו ואחת האפשרויות שלדעתנו היא סבירה שהיא קרתה…כשהמנוחה פה התא נפתח, הרי היא הייתה, אנחנו טוענים שהיא הייתה [00:17:16.538] המולה לפחות בחוץ כל האנשים שבאו חיפשו התקבצו כאן שוטרים הגיעו אנשים הגיעו היו הרבה אנשים…והגיע אדם שרוצה להבין מה היה בתוך התא עכשיו המנוחה נמצאת כאן, גם אם אני [00:17:25.842] ימני ואני רוצה לעלות אז אם אני יעלה רגל אני [00:17:30.832] יעלה על הגופה ולכן הוא דרך עם רגל שמאל והסתכל לראות אם אפשר…להבין את הזירה” (פרוטוקול ביקור במקום, עמודים 99-100).

בסיכומיה מרחיבה המאשימה בתיאוריה זו וכותבת בזו הלשון “לא מן הנמנע ואף סביר להניח כי גורם מורשה כלשהו, נכנס לזירה – לתא ויכול היה להניח רגלו על מכסה המושב. בין אם כדי להסתכל מבעד לחלון לאיתור הרוצח או ראיות, בין אם על מנת להתבונן על התאים הסמוכים שמא יש שם אדם או ראיה, בין אם תוך כדי רכינה לעבר הגופה על מנת לזהותה או להבחין בפצע, ובין בכל מצב סביר והגיוני אחר בזירה כאוטית כגון דא” (עמ’ 541 לסיכומי המאשימה). האומנם מדובר בתיאוריה סבירה שיש בה היגיון כלשהו? כפי שהראיתי לעיל הרי שאיש מן העדים, אשר הגיעו ראשונים לזירה, לפני מז”פ, לא אמר שדרך על האסלה או שהוא ראה מישהו שדרך על האסלה, הייתכן שישנו מחלץ אלמוני שידרוך על מכסה האסלה כשהמנוחה שם וזאת כדי להבין את הזירה כשדלתות התאים 1, 2 ו-3 פתוחות לרווחה? מהעדויות הנ”ל עלה, כי המחפשים, אשר הגיעו ראשונים לזירה, הינם חברים ומכרים של שמואל ראדה ז”ל, כפי שהעיד אייל הפרמדיק הם היו בהלם ולא תיפקדו, הוא אמנם כן טיפס לראות אם יש מישהו בתא מס’ 4 שהיה נעול אך העיד בוודאות שלא עשה זאת מתוך תא מס’ 2! הסביר, שיעלו על מכסה האסלה עליו שכובה המנוחה? המתפקידם הוא להבין את הזירה? מעדותם עלה, שהיו מזועזעים מהמראה ושכל שהעסיק אותם הוא איך מונעים מאבי המנוחה מלראות את הזוועה שנאלצו הם לראות.

זאת ועוד וכאמור, דלתות התאים 1 ו-3 היו פתוחות ולמה אפוא יש צורך לטפס על האסלה בתא 2 כדי לראות מה יש בתאים 1 ו-3? והלא בנקל ניתן להיכנס אליהם!

קראתי שוב ושוב את השערות המאשימה לעניין זה לרבות, חוסר תשומת הלב של מי שדרך על האסלה או אפילו הבושה. כזכור, המאשימה מפנה לשכל הישר ולניסיון החיים, כך לאורך כל סיכומיה. האם השכל הישר, יכול לאמץ תיאוריה משונה שכזו, שמורשה כלשהו, החליט, סתם כך להניח רגלו על מושב האסלה כאשר המנוחה שרועה עליו? והרי “המחלצים” הראשונים ידועים, מי שפרץ את התא זהותו ידועה, זהות השוטרים הראשונים שנכנסו לתא ידועה אף היא, איש מהם לא דרך על האסלה, כך לפי עדותם שלא נסתרה. מדוע שמי מהם יעלה על האסלה כדי לזהות את הגופה? לבחון את הפצע? והרי האסלה בגובה של כ-66 ס”מ מדוע יש צורך לטפס על האסלה, כדי לבחון גופה המצויה בגובה נמוך הרבה יותר? מה ההיגיון בכך? מהו השכל הישר המצדיק תיאוריה שכזו? ומה יש לראות מחלון קטן בקומה השנייה, לחפש רוצח שנמלט זה זמן רב? ואיזה מצב סביר והגיוני, יכול להצדיק טיפוס סמוך לגופתה של המנוחה! אין לתיאוריות אלו ולו סבירות כלשהי, אשר יש בה כדי להסביר את העקבה שעל מכסה האסלה! משכך אפוא ובכל הכבוד הראוי, הסברה אותה העלה עוה”ד קבלאוי וההסבר אותו העלתה המאשימה בסיכומיה הינם בלתי סבירים בעליל ואין להם כל תימוכין, כשם גם שאין כל תימוכין וכל ראייה התומכים בתזת ה”מחלץ האלמוני”.

105. 105. בסיכומיה, ושוב דומה שלא נוהלו הוכחות ולא העידו עדים, חזרה המאשימה לסברתה ולטענתה, כך בכל פרק כ”א לסיכומיה, שכותרתו “שלושת הסימנים”. בכל הכבוד הראוי וכבר התייחסתי לכך לעיל, זו התנהגות בלתי ראויה מצד המאשימה שחזרה בה מעמדתה הקודמת לעניין זה.

106. אמנם יאמר, כי בסיכומיה הסכימה המאשימה, כי ה”סימן” כלשונה, שעל גבי מכסה האסלה, הוא אכן טביעת נעל. המאשימה סייגה זאת כך בהערת שוליים 1935, כי מדובר בהנחה לצורך דיון, שכן הדבר לא הוכח. כמפורט לעיל, עניין זה הוכח גם הוכח, ובוודאי ברמת ההוכחה הדרושה לנאשם.

107. המאשימה מאשרת גם, שטביעה זו נוצרה על ידי מקור שונה מטביעת הנעל שעל מכנסי המנוחה ודומה שבכך היה צריך להסתיים הדיון בסוגיה זו, שכן אני סבור שניתן לקבוע בוודאות הקרובה לוודאי ובוודאי הרבה למעלה מהדרוש לצורך הגנת הנאשם, שטביעת נעל זו (שעל גבי מכסה האסלה) לא הוטבעה על ידי אף לא אחד מכל הנוכחים במתחם השירותים, ומשמוסכם שהיא לא הוטבעה על ידי הנאשם, אזי ברור שבשעת הרצח, נכח בתא אדם אחר.

ז4.      האם הטביעות שייכות לנאשם? אי הימצאות דם על נעלי הנאשם

108. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא נמצאו בזירה עקבות התואמות את נעלי הנאשם ואכן שני המומחים שור ואביעד קבעו זאת חד משמעית. (זאת למעט ה”טביעות” שעל מכנסי הג’ינס של המנוחה שלטענת שור כזכור הינם של הנאשם ועל כך להלן, כאשר יאמר כבר עתה שההגנה חולקת מכל וכל, כי מדובר בכלל בטביעות נעל).

עוד אין חולק, כי בבדיקות להימצאות דם שנערכו על ידי המעבדה הביולוגית במכון לרפואה משפטית, לא נמצאו סימני דם על סוליות נעליו של הנאשם (למעט בעקב ימין ממנו הופק DNA התואם לפרופיל הגנטי של הנאשם), ואבהיר דברי.

109. מחוות הדעת ומסמך ההבהרה של ד”ר פרוינד (ת/432 ו- ת/433) עולה, כי על סוליות נעליו של הנאשם (בשונה מחלקים אחרים בנעליו- גפה וכו’ בהם נמצאו סימני חח”ד) לא נמצאו סימני חומר החשוד כדם, למעט באזור אחד על סוליית נעל ימין בו נמצא חומר החשוד כדם, שממנו הופק פרופיל גנטי התואם לפרופיל הנאשם, כאמור.

110. בשנת 2009 ערך שור יחד עם אחרים, ניסוי (דו”ח הניסוי הוגש וסומן- ת/397) אשר נועד לבחון האם העובדה שלא נמצאו סימני דם על סוליות נעליו של החשוד, משמעותה שלילת נוכחותו של החשוד בזירה או, שמא ניקוי פשוט של נעליים יכול לגרום לתוצאה שלילית בבדיקות המיועדות לאיתור דם. לצורך הניסוי, נטבלו בדם אדם, שישה זוגות נעליים משומשות (הסוליות בלבד), מסוגים שונים. לאחר ייבוש הדם, נוקו הנעליים בשיטות ניקוי שונות (שטיפה בזרם מים איתן, קרצוף באמצעות ספוגית עם סבון כלים ומים, קרצוף באמצעות מברשת ארוכת סיבים עם סבון כלים ומים, קרצוף באמצעות מברשת ארוכת סיבים עם אקונומיקה ביתית).

בתום הניקוי והייבוש, ניסה צוות הניסוי לאתר שרידי דם באמצעות שיטות הבדיקה שהיו קיימות במז”פ נכון לאותה עת (בחינה חזותית של הנעל, ערכת KASTLE MAYER, ערכת BLUE STAR, ערכת HEXAGON OBTI), וכשאותר חומר החשוד כדם, ניסה הצוות להפיק ממנו דגימת DNA.

בחלק מהסוליות שהוטבלו בדם ונשטפו כאמור, נראה דם בעין בלתי מזוינת, היינו, על בסיס בחינה חזותית בלבד, ללא כל בדיקה ביוכימית. בסוליות שבהן לא ניתן היה לראות דם על ידי בחינה חזותית כאמור, נעשו בדיקות ביוכימיות כמצוין לעיל.

111. תוצאות הניסוי לימדו באופן ברור וחד משמעי, כי כל סוליות הנעליים שהוטבלו בדם אדם כאמור, הגיבו לאחת או יותר משיטות הבדיקה הנ”ל שפורטו, היינו, התגלו בכל הבדיקות הללו של הסוליות סימני חומר החשוד כדם.

הניסוי לימד עוד, כי שטיפות כאמור יכול וימנעו הפקת DNA. המסקנה המתחייבת לענייננו, אם כן היא, כי בהעדר ממצאי חומר החשוד כדם על סוליות נעליו של הנאשם (להוציא אזור אחד בסוליית נעל ימין כאמור בה נמצא DNA התואם את הפרופיל הגנטי של הנאשם), הרי שלא היה דם של המנוחה מלכתחילה על סוליות נעלי הנאשם, אחרת, וכפי שעולה בבירור מהניסוי של שור אותו פירטתי לעיל, היה מתגלה חח”ד באחת מבדיקות השדה לאיתור חומר החשוד כדם, גם לאחר שטיפת הנעליים וזאת, בהנחה וכטענת המאשימה, שאכן נשטפו הנעליים ע”י הנאשם (לרבות בהתבסס על גרסתו בפני החוקרים לפיה ניגב את הנעליים בסמרטוט רטוב).

112. אוסיף, כי העדר ממצאי “בלו סטאר” (חח”ד) על סוליות נעליו של הנאשם מלמד גם שהנעליים לא נוקו באקונומיקה, שכן, כפי שעולה ממסמך ההבהרה של ד”ר פרוינד, אקונומיקה הינו חומר המגיב בחיוב ל”בלו סטאר”, ועל כן מתחייב היה, כי לו ניקה הנאשם את נעליו באקונומיקה, אזי היו בהכרח מתגלים סימני חומר החשוד כאקונומיקה, על סוליות נעליו.

אשלים עוד, כי הימצאות חח”ד ממנו הופק DNA התואם לפרופיל הגנטי של הנאשם כאמור, על סוליית נעל ימין, יש בו אף לחזק את גרסת הנאשם, כי כלל לא שטף את נעליו וכי דבריו בנדון בפני החוקרים “ניגבתי עם סמרטוט ועם מים“, אינם אמת (ראה מ”ט 120/06(1) חלק 2 מיום 21.12.06 עמ’ 11/93 ש’ 305).

יודגש, כי גם בדיקה עדכנית של נעלי הנאשם במעבדה מחודש 1/22 לא הניבה ממצאים (ראו נ/105).

113. מכלול המפורט מוביל למסקנה (שעוד אדרש לה להלן), כי העדר סימני חומר החשוד כדם על סוליות נעליו של הנאשם (למעט חח”ד בעקב ימין של נעל הנאשם, שאין לו רלוונטיות לסוגיה בה אנו דנים) משליך משמעותית והלכה למעשה על מסקנתו של שור לפיה, העקבות שנמצאו על הג’ינס הן עקבות נעלי “הסלמנדר” של הנאשם. אם היה כך, בהכרח היו מתגלים סימני חומר החשוד כדם על סוליות נעליו של הנאשם בבדיקות השדה כמפורט.

נתון זה סותר לחלוטין את טענת המאשימה ולפיה, העקבה על הג’ינס הינה עקבת נעל הסלמנדר השייכת לנאשם!

אדגיש כי שור, אשר העיד על עצמו, כי הוא מומחה מהמעלה הראשונה לשטיפות נעליים, לא סיפק הסבר בעדותו על מנת ליישב בין מסקנתו בדבר העקבות של נעלי הנאשם על ג’ינס המנוחה לבין העדר ממצאי חח”ד על סוליות נעליו של הנאשם כפי שפורט (עמ’ 1937 ש’ 27- 30).

114. מסקנת ביניים נוספת עד כה הינה אפוא, כי הנאשם הצליח להוכיח ברמת ההסתברות הנדרשת, שכל העקבות הזרות, לרבות כמובן שלוש טביעות הנעל הזרות שהיו במוקד ההחלטה על משפט חוזר נוצרו על ידי אותו זוג נעליים. עוד אוסיף כי כך גם לעניין עקבות 4- 6 (בחו”ד אביעד) כשגם ביחס אליהן מדובר לדעתי בקביעה שהיא מעל לכל ספק סביר. לעניין עקבה 12 הוכחה העובדה במאזן ההסתברויות ולעניין העקבות הנוספות, די לי בכך שלא נשללה התאמתן לשאר העקבות כדי לקבוע, שלא היו עקבות אחרות של אנשים אחרים בתא (אעיר שוב לעניין זה, כי נספח 4 לסיכומי ההגנה, יש בו כדי להראות שגם עקבות 11-7 דומות לעקבה שעל גבי האסלה, ואולם נוכח מסקנותיי דלעיל, אין לי צורך להתעמק בכך).

115. כאן המקום להתייחס לתיאוריה נוספת, למרבה הצער בלתי מבוססת אף היא, שהועלתה על ידי המאשימה פעמיים בסיכומיה. כוונתי לטענה ולפיה, הנאשם מסר, כך בשחזור “… אני טיפסתי בכל מיני דרכים..” (עמ’ 179 לסיכומים), ובכך תולה המאשימה הסבר לסימנים שעל מיכל ההדחה והקיר המפריד. כאמור לעיל, הסבר זה נשלל לחלוטין ע”י אביעד ומכל מקום, אין הוא נותן הסבר לטביעת הנעל שעל גבי האסלה, שכאמור אינה תואמת לנעלי הנאשם. משכך, גם סברת המאשימה (בהמשך אותו עמוד) ולפיה הנאשם טיפס על האסלה כדי לצאת או כדי להסתכל נשללת!

116. המאשימה בסיכומיה, מאריכה בניתוח ה”כאוס” בזירה, בהעלמות כתמי דם מסוימים ואולי גם יצירתם של חדשים, עקבות שונות שלא נמצאו, נעליים התואמות להן ועוד ועוד. אלא שכל זה אינו מהווה הסבר להימצאות טביעת הנעל על גבי מכסה מושב האסלה! לזה אין בידי המאשימה הסבר סביר והגיוני ומשכך גם כל התיאוריה שאותה בנתה המאשימה קרסה. אוסיף ואומר, כי המאשימה עצמה מאשרת, כי טענות ההגנה על אודות מסלול יציאת הרוצח היא אחת האפשרויות, אלא שלטענתה היא פחות סבירה. לדעתי, ההפך הוא הנכון ואולם וגם אם נלך לשיטת המאשימה, האם אין די בכך כדי לקבוע שהנאשם הוכיח, כי קיים ספק סביר באשמתו? האם אין די בכך לזכותו ולו מחמת הספק?

ח.      סימני הדם בתא השירותים השלישי

117. בין השאר, הורה אותנו כב’ המשנה לנשיאה, השופט מלצר, להתייחס גם לעובדת הימצאותו של כתם דם של תאיר ז”ל על מתקן נייר הטואלט בתא השירותים מס’ 3.

118. עובדה זו, מסיבות שונות, לא הייתה ידועה בכל ההליך הקודם ונתגלתה רק במכתב ששלחה

הפרקליטות לב”כ הנאשם ביום 17.01.19 ובו אישור (על בסיס חוו”ד של המעבדה הביולוגית במכון לרפואה משפטית מחודש ינואר 2019), כי כתם הדם של המנוחה, נמצא בסמוך לאחר הרצח, על מתקן נייר הטואלט בתא השירותים השלישי.

יתר על כן, ד”ר מאיה פרוינד בעדותה לפנינו אישרה, כי בפרק המסקנות בחוות דעתה (ת/432 עמ’ 21 סעיף 8) כללה בטעות את מוצג 35 (נייר טואלט מוכתם בדמה של המנוחה) כמתייחס לממצא שבתא 2 כשבפועל המוצג הנ”ל הינו כתמי דם על מתקן נייר הטואלט ובתא מספר 3 (ההדגשה בקו שלי – א”ק).

119. דומני ובזהירות המתבקשת, כי ראשית מדובר בכשל של ממש, וגם אם הדבר נעשה בתום לב, אין בכך כדי לגרוע מחומרתו של כשל זה! שנית, אין ספק שמדובר בממצא משמעותי, שמחייב אכן התייחסות ומענה לשאלה כיצד זה הגיע הדם של המנוחה למתקן נייר הטואלט שבתא מס’ 3? והרי הנאשם שיחזר מסלול יציאה אל מעבר לדלת תא מספר 2.

120. זאת ועוד, במהלך המשפט החוזר העידו לפנינו שתי תלמידות, אידית גוטמן ויאנה בנט, אשר שתיהן מסרו הודעות במשטרה בזמן אמת (נ/121 ו- נ/142).

מעדותן עולה בבירור, כי הן ראו על רצפת תא השירותים מס’ 3 כתמי דם ולטענת אידית אף מדובר בטביעות נעל (ראה עמ’ 3913 ש’ 30) וכן נייר טואלט בכמות גדולה, מגואל בדם, בתוך פח האשפה שם, וכן, כך על פי עדותה של אידית, כתם דם על מתקן נייר הטואלט! עדות התואמת לחלוטין את תיקון חוות דעתה של ד”ר מאיה פרוינד.

121. אציין ואדגיש, כי נתתי אמון מלא, בעדויותיהן של אידית ויאנה, הן הותירו עלי רושם מהימן, עדותן הייתה ברורה, קוהרנטית והן לא נטו להגזים בתיאורי סרק.

אעיר לעניין זה, כי החקירות הנגדיות בעניינן, לא שינו כהוא זה את עדותן, ודומה, ואומר זאת בזהירות הראויה, כי הטלת ספק בעדותן, ובמיוחד בעדותה של אידית בכל הקשור לטענתה, כי ראתה כתם דם על גבי מתקן נייר הטואלט בתא השירותים השלישי, לא הייתה ראויה.

עוד אעיר, כי אכן אידית, בלחץ החקירה הנגדית העידה בסוף, כי יכול והוסיפה את הפרט של כתם הדם על גבי מתקן נייר הטואלט בתא השירותים השלישי רק בעקבות שמועות ששמעה, אלא שעדותה ניתנה במשטרה כבר ביום 11.12.06 וכבר שם העידה שראתה כתמי דם על נייר הטואלט שנמצא על המתקן,(בתא השלישי) כאשר פרט זה לא היה ידוע כלל עד תחילת שנת 2019,: “.. הלכתי עם חברה שלי. היא הייתה צריכה לשירותים. היא פתחה את התא הראשון, אני מתקנת, התא הראשון היה פתוח, היא לא נכנסה אליו. היא רצתה להיכנס לתא השני, הוא היה נעול. היא עברה לתא השלישי. הדלת הייתה פתוחה. יאנה בנט, ראינו ביחד שיש דם על הנייר, שנמצא על המתקן, והיה סימן על הרצפה של דם וכאילו מישהו דרך על זה. אנחנו הלכנו…” (נ/121).

122. המאשימה, כך גם בסיכומיה, הטילה דופי, שמקורו לא ברור לי (למעט הנרטיב החוזר ונשנה בסיכומי המאשימה, כי עדים התומכים בגרסת המאשימה ניתן לסמוך לחלוטין על זיכרונם ואילו עדים אשר יש בעדותם כדי לכרסם בגרסת המאשימה, סובלים מזיכרון לקוי, מהשלמת פרטים מאוחרים ועוד ועוד), בעדותן של אידית ויאנה וכינתה אותן “עדויות מבולבלות”. כאמור לעיל, כולנו נוכחנו בעדותן של אידית ויאנה ויקשה עד מאוד לייחס להן “עדות מבולבלת”, ומדוע החליטה המאשימה, כי עדותן מבולבלת? על שום מה שהעידה אחת בשם רנטה גולדברג שעדותה במזכר הוגשה בהסכמה? בכל הכבוד הראוי, עדותה של רנטה הינה עדות שמועה ובצדק ויתר עליה הסנגור, מה גם שאף רנטה מאשרת, שתא 2 היה סגור ובעובדה שלא היה דם מחוץ לתא, אין וכאמור לעיל, דבר וחצי דבר.

123. סיכום ביניים נוסף עד כה –

א.           הוכח ברמה הדרושה, כי כל טביעות הנעל כפי שהתייחסתי אליהן לעיל הינן אכן                    טביעות נעל, או חלקי טביעות נעל, ולא הוטבעו על ידי “מחלץ אלמוני” כלשהו.

ב.            כל טביעות הנעל שבמחלוקת נחזות להיות ברמת סבירות גבוהה במידה כזו או אחרת כטביעות, שנוצרו על ידי אותה נעל.

ג.            קיים מסלול יציאה ברור מהתא, של טביעות נעל על מכסה האסלה, על מיכל             ההדחה (הניאגרה) ועל הקיר המפריד בין תא 2 לתא 3.

ד.            נראו כתמי דם, ומעין טביעות נעל, או מריחות דם על רצפת תא השירותים מספר 3.

ה.           נמצאו כתמי דם של תאיר ז”ל על גבי מתקן נייר הטואלט שבתא מספר 3.

124. מסקנות אלו מייתרות בהכרח את השאלה הנוספת, לגבי מועד זליגת הדם על גבי העקבה שעל מכסה האסלה, שכן לא נמצאה כל ראיה, שמי שהטביע עקבה זו, כמו גם את האחרות, היה מישהו מהמחלצים, השוטרים, אנשי מד”א, או זק”א.

כמפורט לעיל, עדותם של כל אלו, נסרקה במסרקות של ברזל, וניתן לקבוע וכאמור, מעל לכל ספק סביר, שאיש מהם (למעט אנשי מד”א ודריכת רגל בכניסה לתא של ראובן ארבל) לא נכנס לתא. בוודאי שניתן גם לקבוע, שאיש מהם לא דרך על מכסה האסלה (כאמור אין בכך גם כל היגיון), איש מהם לא טיפס על מיכל ההדחה ואיש מהם לא טיפס על הקיר המפריד שבין תא 2 לתא 3.

125. חרף האמור לעיל, ועל מנת להסיר כל ספק, אדון בפרק הבא, גם בשאלת היתכנות זליגת הדם על גבי העקבה שעל האסלה 5 שעות לאחר מועד הרצח המשוער.

ט.      מועד זליגת הדם על העקבה שעל האסלה

126. כאמור לעיל, ליבת המחלוקת והסיבה העיקרית לפתיחתו של המשפט החוזר נעוצה בעקבת הנעל, שעל מכסה האסלה שעל גביה נראתה זליגת דם.

127. לצורך המשך הדיון, חשוב להביא את רקע הדברים וכדלהלן.

בסוף חודש מאי 2020 במהלך הרצאת “זום” של מי המשמש כיום כמנהל המכון לרפואה משפטית, ד”ר חן קוגל (להלן-ד”ר קוגל), לפני סטודנטים של שנה ב’ בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב ולשאלת אחד המשתתפים, אמר ד”ר קוגל, כי אם הדימום שנגרם לגופה הוא “חיצוני”, אזי לא יזוב ממנה דם אם יזיזו אותה לאחר מספר שעות. כשנשאל אם הדבר נכון גם למקרה תאיר ראדה ז”ל, סירב ד”ר קוגל להתייחס באופן ספציפי, אך השיב באופן כללי, כי ניתן להסיק מכך מסקנות גם לאותה פרשה (ת/499.( לימים הסתבר, כי אותה הרצאה הוקלטה ועוררה הדים רבים, שהביאו, בין היתר וסופו של יום, להחלטת כב’ השופט מלצר.

128. לטענת ההגנה, לא ייתכן ש”מחלץ אלמוני” הטביע את טביעת הנעל שעל מכסה האסלה, שכן נזילת דם מגופה לאחר פרק זמן של כ-5 שעות (ממועד המוות המשוער ועד למועד מציאת הגופה) כלל איננה אפשרית ומשאין חולק, כי העקבה הוטבעה לפני שדם המנוחה זלג עליה, הרי שזו נוצרה בהכרח על ידי הרוצח, שאינו הנאשם שלפנינו וזאת משאין התאמה בין העקבה לבין נעלי ה”סלמנדר” שנעל.

129. מנגד טוענת המאשימה, כי פעולות הפרמדיקים, לרבות הדבקת ארבע מדבקות ה-ECG לשם חיבור המנוחה ל”מוניטור”, יכולות היו להביא לזליגת הדם על גבי העקבה שעל מכסה האסלה, אף מספר שעות לאחר ביצוע הרצח וכי קיימת אפשרות שכמות דם מסוימת נשארה לחה גם באחד מקפלי בגדיה של המנוחה או בשיער ראשה, כך שעם הזזת הגופה, על ידי הפרמדיקים, זלג הדם מגופתה או מבגדיה או משיערה של המנוחה אל מכסה האסלה וממילא גם על טביעת הנעל.

יוער כבר עתה לעניין זה, כי סופו של יום לא עמדה המאשימה על טענתה בדבר היתכנות של זליגת דם מהגופה ישירות על גבי העקבה וטענה, כי דם נקווה בקפל של המעיל ומשם זלג על גבי העקבה ועל כך להלן.

130. לעניין זה נשמעה מטעם ההגנה עדותו של ד”ר קוגל ומטעם המאשימה נשמעה עדותו של פרופ’ Markus Rothschild (להלן: “פרופ’ רוטשילד“), ראש המכון לרפואה משפטית בבית החולים האוניברסיטאי בקלן, גרמניה.

131. יוער גם, כי מר פול קיש שהובא כמומחה מטעם ההגנה, לעניין כתמי דם, נחקר על ידי ב”כ המאשימה באשר לאפשרות זו. להלן אתייחס לתוכן חוות הדעת המומחים הרפואיים הנ”ל באשר לסוגיית זליגת הדם.

132. אעיר כבר כאן, טרם ניתוח עדויות המומחים, כמפורט לעיל, כי המאשימה בפתח סיכומיה לעניין זה (עמ’ 518) טענה, כי “תחום הרפואה המשפטית אינו רלוונטי לסוגיה זו” האומנם? ומדוע אם כן פנתה המאשימה לפרופ’ רוטשילד מטעמה בעניין זה? ומדוע על כך נסוב השיח בטיעוני הצדדים לעניין המשפט החוזר? זאת ועוד, המאשימה טוענת, כי מדובר במומחיות של מומחה זירה אלא, שאיש ממומחי הזירה שהעיד לפנינו לא נתן דעתו כלל לסוגיה זו. כך לגבי אפיון הכתם (עמ’ 518 לסיכומים) שעל גבי העקבה שעל מכסה האסלה מנסה המאשימה לשכנע בסיכומיה, כי מדובר “בדם שנזל בחלקו העליון של מכסה האסלה והתקדם בצורה טבעית…” וזאת מניין לנו? כלום מומחי זירה אנו? כלום מומחה זירה העיד לפנינו על כך? כלום אין בתיאוריות אלו משום שינוי חזית? המאשימה ממשיכה ובעמ’ 520 לסיכומיה טוענת לשני מנחים שהיו של המנוחה. מנח ב’, בו היא נמצאה ומנח א’ קודם לכך, ושוב דבר מזה לא נשמע בעדויות לפנינו; איש מן המומחים לא נשאל על כך ומדובר בתיאוריה הניתנת להפרכה ולסתירה. כך למשל יכול שמנחי א’ ו-ב’ (ככל שהיו כאלה) היו במהלך המאבק שהיה בתא (והיה מאבק!) או במהלך הנחת הגופה על ידי הרוצח על מושב האסלה שאז תחילה גררו אותה למנח א’ ואח”כ למנח ב’, ואולי גם ג’ ו-ד’? כיצד נדע? ואולי במהלך הנחת הגופה, הניח הרוצח רגלו על האסלה על מנת להקל עליו למשוך את הגופה אל מעל האסלה? ואולי במהלך זה או מיד לאחריו זרם הדם מגרונה של המנוחה וכיסה את העקבה, ואם אשתמש בלשונה של המאשימה (בעמ’ 541 וכדי להרשיע את הנאשם!), לפיכך, לא מן הנמנע ואף סביר להניח, כי במהלך הנחת הגופה/המאבק, דרך הרוצח על מושב האסלה ומיד לאחר מכן זלג הדם “… או כל מצב סביר והגיוני אחר בזירה כאוטית כל כך“. ואולי תוך כדי טיפוס של הרוצח עת הרים את רגלו הימנית (בהנחה שזו השמאלית הטביעה את העקבה על גבי מכסה האסלה) נתן הרוצח דחיפה לראשה של המנוחה שהיה שעון, כך לטענת המאשימה במנח א’ על גבי מיכל הניאגרה, ובכך גרם הן לזליגת הדם, והן להטחת ראשה של המנוחה אל עבר הקיר שבין תא 2 לתא 3?

 

ט1.   חוות דעתו של מומחה ההגנה ד”ר חן קוגל – נ/113

133. בחוות דעת זו התבקש ד”ר חן קוגל לדון בשלוש סוגיות עיקריות:

א.         כיוון תנועת החיתוך שגרמה לפצעים בצווארה של המנוחה.

ב.         איפיון סוג הלהב שגרם לחתכים בגופת המנוחה.

ג.         התכנות נזילת דם מגופת המנוחה לאחר שנמצאה.

בשלב זה, אתייחס אך ורק לסוגיית זליגת הדם הרלוונטית לפרק זה בהכרעת הדין. ד”ר קוגל התבקש לענות האם ייתכן, כי מגופת המנוחה זלג דם לאחר שנמצאה, כחמש שעות לאחר מותה. דהיינו, האם כתם הדם שכיסה את עקבת הנעל שעל מכסה האסלה נגרם בסמוך למותה או, שמא יכול היה להיגרם גם לאחר מציאת הגופה. עוד נתבקש ד”ר קוגל להשיב האם תזוזה קלה של גופת המנוחה, לאחר שנמצאה, יכולה הייתה לגרום לנזילת דם מפצעיה.

134. לאחר שסקר את האפשרויות השונות לזליגת דם מגופה לאחר המוות, בדק ד”ר קוגל האם וכיצד אפשרויות אלה (כמפורט בעמ’ 30-29 סעיפים 10-1 לחוו”ד) רלוונטיות לענייננו. מסקנותיו הינן כאמור בסעיף 31 לחוות הדעת וכדלקמן:

        “1. כמות הדם שנותרה בגופת המנוחה לאחר שדיממה למוות היא מועטה.

2. על פי תנוחת המנוחה בתוך תא השירותים, כפי שנמצאה, היקוות הדם בגופה (כתמי המוות) הייתה אמורה להיות בפלג גופה התחתון (הגפיים התחתונים וייתכן גם החלק התחתון של הגב).
3. פציעתה של המנוחה בצוואר הייתה גבוהה ומרוחקת בהרבה ממיקום כתמי המוות, ולכן בהיעדר לחץ דם, ובשל מיעוט הדם ומיקום כתמי המוות בפלג הגוף התחתון של המנוחה, לא הייתה אפשרות שמהפצע בצוואר יזלוג דם לאחר המוות באופן ספונטני.
4. היות שאיבוד הדם במקרה זה היה חיצוני, הרי שכדי שדם יזלוג מהגופה חמש שעות לאחר מותה, היה צורך בתזוזה משמעותית מאוד שלה, עד שמפלס הדם בגופה יהיה באותו גובה של כלי הדם החתוכים בצוואר.
5. אם הגופה לא הוזזה באופן משמעותי מאוד בתוך תא השירותים לאחר מציאתה, כי אז לא יתכן שגופת המנוחה דיממה בתוך התא, לאחר שנמצאה כחמש שעות מאז מותה. לפיכך, כתם הדם על מכסה האסלה היה יכול להיווצר לא מאוחר יותר מדקות ספורות לאחר המוות”.

135. אוסיף ואציין, כי גם חקירתו הנגדית הארוכה, שלהלן אדרש לה, לא שינתה דבר וחצי דבר ממסקנתו זו של ד”ר קוגל ולמעט רמיזות, לא ראויות, מצד הפרקליטות ביחס לתום ליבו ואפילו ליושרתו של ד”ר קוגל, לא היה דבר רלוונטי נוסף לעניין הקביעה הברורה של ד”ר קוגל לעניין אפשרות זליגת הדם.

אציין עוד, כי באת כוח הפרקליטות אף רמזה במפורש כאילו, כביכול, לד”ר קוגל הייתה הכרות מוקדמת עם אותו סטודנט, אשר שאל בהרצאה על אודות זליגת הדם וכאילו, כביכול ד”ר קוגל “הזמין” שאלה זו. ראו פרוטוקול הדיון מיום 6.4.22 בעניין זה דומה, כי הפרוטוקול מדבר בעד עצמו ומשום כבודה של הפרקליטה, לא אפרט מעבר לאמור.

ט2.    חוות דעתו של מומחה המאשימה פרופ’ רוטשילד ת/522

136. פרופ’ רוטשילד התבקש לענות בהתחשב בנתונים מתוך דו”ח הנתיחה שלאחר המוות ומהזירה, כמות הדם על טביעת הנעל ופעולותיהם של הפרמדיקים, האם אפשרי שהדם על טביעת הנעל זלג עליה לאחר גילוי הגופה?

פרופ’ רוטשילד השיב: “לדעתי אפשרי שהדם על טביעת הנעל הגיע לשם לאחר גילוי הגופה 5 שעות לאחר המוות, למשל עקב פעולות הפרמדיקים…

          את כמות הדם על טביעת הנעל ניתן להעריך באופן גס בלבד. להערכתי מדובר ב-5 עד 10 מיליליטרים של דם בקירוב, אשר הגיעו על גבי טביעת הנעל של מושב האסלה.

          לדעתי בהחלט מתקבל על הדעת שכמות כזו של דם שהיה עדיין נוזלי נאגר/נלכד בקפלי הבגדים ובבד. הזזת הגופה יכולה היתה לגרום לתזוזת הבגדים וגם ללחץ מסויים על הבד ולגרום עקב כך לדם לטפטף או אף לזלוג מהבגדים על גבי מושב האסלה, ולגרום לכתם דם כפי שרואים בתמונה MG_6887 הזזת הגופה ו/או הבגדים היתה צריכה להיות משמעותית מספיק כדי לגרום לתנועת בד מבגדים ולגרום לו לנזול או לזרום על מושב האסלה. לדעתי תנועה משמעותית מסוג זה יכולה היתה להתרחש כאשר הפרמדיקים הצמידו 2 רפידות אק”ג בכתפיים. כפי שנראה בתמונות מהזירה, גופת הנערה היתה מסובבת על צידה הימני כאשר אזורי הכתפיים מלפנים ומאחור היו מכוסים לחלוטין בבגדים. הצמדת רפידות אק”ג לעור שבאזורי הכתפיים חייב היה לגרום לפחות לתזוזה מסוימת של הבגדים. והמידע שאחד הפרמדיקים ביצע בדיקה יסודית של הגופה גם הוא מצביע על כך שאמורה הייתה להיות תזוזה של הגופה או לפחות של הבגדים, דבר שלדעתי היה בו די כדי להניע כמות מספיקה של דם מהבגדים באופן שיגרום לכתם הדם על טביעת הנעל“.

137. אסטה לרגע קל מניתוח חוות דעתו של פרופ’ רוטשילד ואעבור לניתוח עדותו של מומחה ההגנה פול קיש (להלן: “קיש“), מומחה לבדיקת ראיות פיזיקליות וצורות/תבניות כתמי דם. קיש התבקש להתייחס למצב הדלת במועד הרצח. בחוות דעתו (נ/149) קבע קיש שדלת התא הייתה סגורה במהלך הרצח וזאת בסתירה לשחזורו של הנאשם, אולם לכך אדרש בהמשך. לענייננו עתה וכמפורט לעיל, ב”כ המאשימה שאלה את קיש בחקירתו הנגדית, על האפשרות שדם נאגר/נלכד בקפלים או ב”קפוצ’ון” של מעיל המנוחה במשך חמש שעות ולאחר מכן כשהועברה המנוחה, זרם הדם מהקפלים/קפוצ’ון אל מכסה מושב האסלה וכיסה את טביעת הנעל.

קיש השיב, כי לדעתו “תזה” זו אינה סבירה, זאת בעיקר בשל מאפייני כתם הדם שכיסה את הטביעה שעל מכסה מושב האסלה המצביעים על כך, שהדם הגיע אל מכסה מושב האסלה בעודו טרי ובמצב נוזלי. עוד הוסיף קיש, כי לדעתו דם שנלכד במשך כחמש שעות בבגד, אמור להיות צמיגי במרקם הדומה “לג’לי”. לפיכך, כתם הדם שכיסה את טביעת הנעל שעל מכסה מושב האסלה לא הגיע מבגדי המנוחה לאחר שנלכד במשך כחמש שעות בבגדיה:

“העד, מר פ. קיש: אם הבסיס היה 5 שעות מאוחר יותר, הדם נקווה במשך 5 שעות. הבסיס של ההיקוות שנקרש היה למשך 5 שעות, נוצר דפוס של זרימה, חשש שמבוסס על כמות הדם הקינטי על המעיל בצורה שאני לא יודע איך והגורם הנוסף שהדם היה נקרש בצורה של היקוות על המעיל והוא היה נקרש שעות לפני כן, הוא היה נקרש ונשאר בצורה של היקוות בזמן של בין 3 ל-15 דקות ואני לא רואה זרימה של קרישה על מכסה האסלה. זה לא כל כך מתקבל על הדעת” (תורגם מאנגלית 02:38:34) (עמ’ 4833 ש’ 12-6).

ובהמשך:

“כב’ השופט ד. צרפתי: אדוני רוצה. הייתי מבקש לשאול את העד, האם מדבריו אפשר ללמוד שהמסקנה שלו שהדם שרואים אותו על האסלה, הוא טרי? היינו שהוא זרם אחרי שאנשי הרפואה נכנסו.

          עו”ד גב’ מ. חן רוזנפלד: או בסמוך לצילום התמונה, זה הכי מדויק.

          העד, מר פ. קיש: לא, הדם היה זורם קרוב יותר לזמן של מותה (תורגם מאנגלית 02:48:39)” (עמ’ 4835ש’ 26-31).

וכן:

“ש: אז אם יש לי דם שנצבר בכמות של נגיד, 50 מיליליטר שנאגר בגלל הזרימה הגדולה של הרצח והוא נמצא במקום שבגלל הכפלים (הטעות במקור-א”ק) ובגלל סוג הבד ששנוי במחלוקת, אז אמנם מדובר בכמות יחסית קטנה ביחס לרצפה, אבל עכשיו אני מוסיף עוד נתון וזה יחס שטח פנים נפח קטן, סליחה כבודכם. אני מצטער. של נפח גדול, כבודכם סליחה. יש נפח גדול אבל שטח פנים של אותו צבר, קודם כל אני אלך אחורה. השטח שנוגע עם אוויר הוא מאוד קטן. במצב כזה, הדם או חלק מאותו דם, לא כל הדם, יכול להישאר במצב נוזלי גם חמש שעות אחרי שהוא יצא מהגוף של האדם?

          העד, מר פ. קיש: (עונה בשפה האנגלית 03:03:26)

תרגום התשובה לעברית: אם זה יהיה קרוש את תראי סימנים של קרישה בזרימה. זה היפותטי זה לא עובד (תורגם מאנגלית ביום 3.5.22) (עמ’ 4838 ש’ 28 – עמ’ 4839 ש’ 6).

138. יוער ויודגש, כי חוות דעתו של פול קיש, לא התייחסה כלל לסוגיה זו, ושאלות ב”כ המאשימה בחקירה הנגדית, הפתיעו את הסניגור, אשר התנגד להם. חרף זאת ושעה שב”כ המאשימה טענו שמדובר במומחה בעל שם עולמי, לעניין זה, ומתוך רצוננו להגיע לחקר האמת, התרנו שאלות אלו. כפי שראינו לעיל, פול קיש, שלל לחלוטין את האפשרות, שהדם שנראה על גבי העקבה מקורו בדם שיצא מגופת המנוחה בסמוך לאחר הרצח, נאגר בקפל כלשהו וזלג שוב אחרי 5 שעות.

139. בעקבות תשובתו זו של קיש וכן בעקבות עדותם של הפרמדיקים שממנה עולה, שלא בוצעה בדיקה יסודית לגופה, פנתה המאשימה שוב לפרופ’ רוטשילד על מנת שיתייחס לסוגיות הנ”ל. עוד ביקשה את התייחסותו להרכב בד המעיל שלבשה המנוחה בהתאם לתווית המעיל. להלן התייחסותו של פרופ’ רוטשילד כפי שהובאה בחוות דעתו המשלימה מיום 20.05.22 (ת/522):

אשר להשפעת הרכב הבד של המעיל לגבי האפשרות שהדם נלכד בקפלי הבגד ובתוך חומר הטקסטיל השיב המומחה, כי אין לו ידע מיוחד על ההשפעה שיש להרכב הבד של בגד ועל יכולתו לשמור דם בכל דרך שהיא. אך הוסיף, כי “אין זה משנה מאיזה חומר עשוי המעיל. אם החומר מסוגל להפוך לספוג ומוכתם בנוזל דמי, אזי ניתן יהיה לסחוט את הנוזל הדמי הזה החוצה בעת שמתעסקים בבגד שעל הגופה“.

אשר לעדותו של קיש, הסכים פרופ’ רוטשילד עם דעתו, שאכן כתם הדם שכיסה את טביעת הנעל שעל מכסה מושב האסלה היה נוזלי. אך הסכים חלקית עם דעתו של מר קיש לפיה, דם יהפוך להיות צמיג לאחר זמן מה. לטענתו: “תהליך זה תלוי בגורמים שונים, כפי שכבר צוין בחוות דעת המומחה שניתנה על ידי מיום 28.12.2020. דם שנאגר על גבי משטח יהפוך מהר יותר לצמיג כאשר אינו מכוסה, לעומת דם שנאגר וכוסה בדבר מה, למשל חומר הטקסטיל של קפל. ודם ספוג במעיל/ז’קט עם חומר מילוי, יישאר במצב נוזלי למשך זמן ארוך בהרבה מאשר דם על משטח. יתר על כן, שלולית דם שנמצאת בקפל של מעיל/ז’קט מתחילה להתייבש על פני משטח האגירה ועדיין נשארת נוזלית מתחתיו. תזוזה של חלק של הבגד יכולה לגרום לשבירת המשטח המיובש ולאפשר לדם הנוזלי לזרום החוצה מתוך משטח האגירה.

          לפי דעתי, אפשר שהדם יישאר נוזלי לאחר חמש שעות, אם הוא ספוג בתוך מעיל/ז’קט או נמצא במשטח אגירה המכוסה בקפלים“.

אשר לעדות הפרמדיקים השיב פרופ’ רוטשילד בחוות-דעתו המשלימה, כי “ביסודו של דבר ככל שגופת המנוח מוזזת יותר, כך גדל הסיכוי שניתן יהיה לגייס דם שיגיח מהבגדים ויגיע אל מכסה מושב האסלה. בהינתן העדות האחרונה של הפרמדיקים, רק הצמדת ארבע רפידות אק”ג היא רלוונטית לגבי גיוס אפשרי של דם. אין זה סביר שנגיעה עדינה בפצע תגרום לכמות משמעותית של דם לזרום מן הגופה.

מהתמונות אנו יודעים, כי שתיים מרפידות האק”ג הוצמדו לעור הבטן התחתונה, ממש מעל חגורת המותניים של המכנסיים. הצמדת שתי רפידות אק”ג אלו אמורה הייתה להתבצע ללא תזוזה משמעותית של הגופה. ואולם, הצמדת רפידות האק”ג לכתפיים אמורה להיות כרוכה במאמץ רב יותר, הואיל וגופתה של המנוחה הייתה לבושה ושרויה בתנוחה מעוותת מאוד על גבי מושב האסלה. מלבד המידע שנמסר לבקשת פרקליטות המדינה בדצמבר 2020, לפיו שתי רפידות האק”ג העליונות הוצמדו לכתפי המנוחה, לא נמסר לי מידע נוסף על מיקומן המדויק של רפידות אלה. לא ברור לי האם שתי רפידות האק”ג העליונות היו מוצמדות לכתפיים הקדמיות או האחוריות.

          הצמדת רפידות אק”ג לעור בשתי הכתפיים הקדמיות, הייתה גורמת לתזוזה ניכרת לגופה, הואיל וגופת המנוחה הייתה מעוותת כאשר חזית בית החזה מופנית לקיר תא השירותים. רק על ידי נגיעה בבגדים ומשיכתם, ניתן היה להצמיד את רפידות האק”ג לשם. לפי דעתי, תזוזות אלה של הבגדים היו מספיקות כדי לגייס כמות משמעותית של דם הלכוד בתוך החומר של המעיל/הז’קט, כך שתכסה חלקית את טביעת הנעל שעל מכסה מושב האסלה. הצמדת רפידות אק”ג לעור בכתפיים האחוריות הייתה גורמת לתזוזה דומה של הגופה, שכן די להצמיד את רפידות האק”ג לכתפיים האחוריות, הפרמדיק שפעל צריך היה להרים שלוש שכבות של ביגוד (מעיל/ז’קט אחד, שתי חולצות טריקו [דוח נתיחה שלאחר המוות, עמ’ 2 מס’ 1.א, ב, ג]), או לשים את זרועותיו מתחת לבגדים כדי להגיע לאזורי בכתפיים. החלק שאמור היה להיות קשה במיוחד, היה להגיע לחלק האחורי של הכתף הימנית. לפי דעתי, גם פעולה זו של הצמדת שתי רפידות אק”ג הייתה אמורה לגרום לתזוזה וסחיטה ניכרת של הבגדים, כדי לגייס די דם שיכסה חלקית את טביעת הנעל.

          ניתן להניח כי הפרמדיקים הצמידו רפידת אק”ג אחת בלבד בכל פעם, ולכן מן ההכרח שתזוזות אלה שנגרמו לבגדים התרחשו פעמיים (כתף ימין, כתף שמאל)”.

 

          עדותו של פרופ’ רוטשילד בבית המשפט

140. פרופ’ רוטשילד הובא כאמור כעד הזמה. בחקירתו הנגדית אישר פרופ’ רוטשילד, שבשתי חוות הדעת מטעמו דיבר על אפשרות של יציאת דם מהבגדים ולא מהגופה; (עמ’ 5148 ש’ 12). בהתאם נשאל פרופ’ רוטשילד על שתי האפשרויות בהתאם לחוות הדעת. האחת, דם שנשאר 5 שעות בקפל המעיל והשנייה, סחיטת הבגד. פרופ’ רוטשילד הסביר שכנראה לא השתמש במינוח הנכון, שכן אנגלית אינה שפת האם שלו וכי השתמש בפועל “סחיטה” לתיאור פעולה של לחיצה עם אגרוף היד על הבגד “אני נאחז בבגדים ואני מושך אותם למעלה” (עמ’ 5185 ש’ 22).

141. כאמור, בהתאם לחוות דעתו של פרופ’ רוטשילד הרי שהדבקת מדבקות הא.ק.ג. יכולה היתה לגרום להורדת הדם מהבגדים, לכן נשאל בחקירתו הנגדית האם האפשרות היחידה היא אך ורק כאשר ההדבקה הייתה באזור האחורי של הכתפיים? פרופ’ רוטשילד השיב:

“אבל ייתכן מבחינה תיאורטית שגם הדבקת מדבקות הא.ק.ג לחלק הקדמי יגרמו מספיק תנועה לבגדים שדם יזרום מהם” (עמ’ 5188 ש’ 27-26).

142. לטענת פרופ’ רוטשילד, לא ניתן לחבר את מדבקות הא.ק.ג בלי ללחוץ או לגעת בבגדים “בתנוחה המעוותת הזאת חייב להיות איזשהו לחץ על הבגדים” (עמ’ 5190, ש’ 26). אלא שבמהלך חקירתו הנגדית התברר, שעובדות מהותיות בתיק לא היו ידועות לו טרם כתיבת חוות הדעת וכי יש בהן לשנות לחלוטין את חוות דעתו וכדלהלן:

כך, עדותו של צבי נבו, אשר מפאת חשיבותה תובא להלן:

“עו”ד י. הלוי: … הוא אמר “נתבקשנו למינימום תנועה ונגיעה בזירה ולא להזיז את הגופה”.

          העד, מר צ. נבו: לא להזיז אמרתי.

          כב’ הש’ א. קולה: גם הוא אמר את זה.

          העד, מר צ. נבו: לא להזיז לא לגעת בכלום.

          עו”ד י. הלוי: ואתה וגם אייל בהתאם לזה לא הזזתם את הגופה.

          העד, מר צ. נבו: נכון.

          עו”ד י. הלוי: או קיי, לכן גם בהדבקת המדבקות היית עדין ביותר.

          העד, מר צ. נבו: נכון” (עמ’ 740 ש’ 23-15).

פרופ’ רוטשילד אישר שעדות זו לא הובאה בפניו! ב”כ הנאשם הפנה עוד להמשך עדותו של נבו:

          “עו”ד מרציאנו: אתה אמרת לנו מקודם שהמנוחה הייתה לבושה עם מעיל אז איך אתה בעצם,

          העד, מר צ. נבו: הייתי צריך להסיט טיפה את החולצה ואת השער בשביל להדביק, אי אפשר להדביק על חולצה זה לא עובר אז אני מסיט טיפה עם היד, מדביק, מסיט טיפה עם היד ומדביק ואותו כנ”ל למטה” (עמ’ 732, ש’ 21-19).

ושוב הסכים פרופ’ רוטשילד שגם עדות זו לא הייתה בפניו. לפיכך, ביקש ב”כ הנאשם מהמומחה שיסכים איתו שהסיכוי אפילו התאורטי היה נמוך ביותר שייצא דם מהבגדים, קלוש?

פרופ’ רוטשילד השיב: “כן אני מסכים” (עמ’ 5192, ש’ 33).

143. ובהמשך עדותו של פרופ’ רוטשילד:

“עו”ד י. הלוי: אני מצטט לך מעדות הפרמדיק, הוא אמר בעמוד 1053 ש’ 5-9 כך, היא לא עברה הפשטה על ידינו, לא הפשטנו אותה, לא היה טעם להזיז איזה הצדקה להזיז אותה זה גם הפרקליטות לא אמרה לך נכון?

          מתורגמן: זה נכון.

          עו”ד י. הלוי: האם כששמעת את הדברים האלה עכשיו שאמר הפרמדיק שלא הפשטנו אותה וגם לא הרגשנו צורך והצדקה להפשיט אותה האם אני צודק שזה הופך את הסיכוי התיאורטי שירד דם מהבגדים לאפס? שדם ייצא מהבגדים.

          מתורגמן: כן, זה אכן נכון, הסיכוי שדם ינזול מהבגדים פוחת פוחת”.

144. ובהמשך עדותו בנוגע לאפשרות נזילת דם מהשיער:

“עו”ד י. הלוי: אני רוצה להקריא לך עכשיו מהעדות של אדם שהגיע לפנות את הגופה ודיבר על מצב השיער שלה כשהיא הייתה על יריעת הניילון, מפנה להודעה של אוהד רינגר נ/122 עמוד 7 ש’ 153-170, הוא אומר, היה לה דם קרוש על השיער, אני מפנה לעוד אדם שבה לפנות את הגופה יחד עם הקודם, הודעת יהודה לייבוביץ נ/109 עמוד 5 ש’ 100-110, הוא אומר, לא היה דם נוזלי שאני זוכר אני חושב שהיה דם קרוש על השערות ובצוואר,

          עו”ד מ. חן רוזנפלד: וזה 13 שעות ויותר אחרי הרצח.

          עו”ד י. הלוי: וזה 13 שעות ויותר אחרי הרצח, או קיי, את העובדות האלה גם לא ידעת מהפרקליטות נכון, לא אמרו לך? נכון?

          מתורגמן: זה נכון.

          עו”ד י. הלוי: יופי, יש לנו לא ידעת שהפרמדיק שטיפל 5 שעות אחרי המוות בגופה, אמר שהוא ראה דם קרוש בשיער, וגם כמה שעות אחרי זה האנשים שטיפלו בגופה על הניילון מחוץ הם אמרו אותו דבר, אם הייתי יודע את העדויות האלה אתה יכול לאשר לי שבכלל לא היית מדבר ומזכיר את האפשרות שנזל לה דם מהשיער על הניילון?

          מתורגמן: דם קרוש לא נוזל ואם הייתי יודע את העובדות האלה הייתי חוקר את זה יותר בהרחבה.

          עו”ד י. הלוי: כן, אני מציע לך שאם היית יודע את העובדות האלה בכלל לא היית מזכיר את השיער כאופציה תיאורטית אפילו להורדת דם האם אני צודק? שינזול דם מהשיער.

          מתורגמן: אני מסכים שבהנחה שכל הדם בשיער היה קרוש זה לא היה נוזל” (עמ’ 5197, ש’ 21-1).

145. עוד הופנה פרופ’ רוטשילד בחקירתו הנגדית לתמונות הזירה 94 ו-102 (ת/67) בהן נראה סימן עגול על העור של אחת המדבקות העליונות שהודבקו באזור הכתפיים:

“עו”ד י. הלוי: אני אומר לך שהיה קל להדביק את זה במקום הזה את המדבקה במקום הזה, אני אומר לך שלפי התצלום היה קל להדביק את זה ולא היה צריך להזיז בצורה משמעותית את הגופה או את הבגד שלה, האם אתה מסכים אתי, האם אני צודק?

          מתורגמן : כן, לא צריך הרבה תנועה או תנועה לגופה או לבגדים” (עמ’ 5201, ש’ 12-8).

סיכום לעניין מועד זליגת הדם

146. סיכום עדותם של פרופ’ רוטשילד, ד”ר קוגל וקיש מעלה, כי הגם שקבעתי שאין היתכנות שמחלץ, שוטר או איש מד”א כלשהו הטביע את העקבות (לרבות כמובן העקבה שעל מכסה האסלה) הרי, שגם אם נצא מנקודת הנחה שישנו “מחלץ אלמוני” הרי שהתזה ולפיה, דם זלג על העקבה בחלוף 5 שעות – אינה סבירה לחלוטין, כקביעתו הנחרצת של ד”ר קוגל:

“עו”ד י. הלוי: מה אתה יכול לספר על האפשרות שהתייחסת אליה אפשרות של זליגת הדם שיצאה מגופת המנוחה וכיסה על עקבת הנעל שעל האסלה, מה אתה יכול לומר על האפשרות שהוא זלג כחמש שעות אחרי מותה?

          העד, ד”ר חן קוגל: אני יכול לומר בצורה די נחרצת פסקנית שהדם לא זרם חמש שעות אחרי המוות” (עמ’ 4189, ש’ 17-12).

ובהמשך עדותו –

“לא יכול לזלוג דם מהגופה באופן אקטיבי או פסיבי בצורה הזאת, אין אפשרות כזאת שזה יקרה, זה יכול לקרות כמו שאמרתי בדקות הראשונות לאחר המוות בגלל שעדיין יש ניקוז מתוך דם שנשאר בכלי דם, לאחר חמש שעות אין דרך בגופה הספציפית של המנוחה הזאת שזה יקרה” (עמ’ 4191, ש’ 12-9).

וביחס לפעולות הפרמדיקים –

“אלו לא פעולות מספיק משמעותיות כדי לגרום לתזוזה כל כך גדולה לשינוי מפלס הדם שהצטבר למטה באזור הגפיים התחתונות של המנוחה, בשביל לעשות נזילה של גם במקרה שלפנינו היה צריך להזיז את המנוחה תזוזה מאד משמעותית כמו להשכיב אותה לדוגמה ואפילו מעבר להרים את רגליה בצורה מסוימת” (עמ’ 4191, ש’ 22-18).

147. יוער שוב, כי פול קיש שלל לחלוטין אפשרות שהדם שזלג היה דם שנצבר בקפל מעיל או במקום אחר, וגם פרופ’ רוטשילד אישר לבסוף שנוכח התנהגות החובשים בזירה, הרי שהסבירות ולפיה זלג דם מהשיער או מהבגד הופכת להיות פחות ופחות סבירה.

148. המאשימה בסיכומיה מאריכה לטעון, כי האפשרות הסבירה ביותר היא היקוות דם בבגדי המנוחה “כגון באחד מכפלי המעיל… (הטעות במקור א”ק) ולאחר גילוי הגופה בשל נגיעה קלה בבגדים….” בכל הכבוד הראוי, קיימת וכמפורט לעיל אפשרות אחרת סבירה לא פחות ואף משתלבת היטב עם השכל הישר ולפיה, הדם זלג מיד לאחר ביצוע הרצח!

המאשימה מאריכה לטעון, כי ניתן לראות בתמונות ש”במעיל של המנוחה נוצרו כפלים…” (עמ’ 525 ש’ ראשונה ושוב הטעות במקור – א”ק) לשם כך, מפנה המאשימה לתמונות שונות (ושוב לשכל הישר…) אלא שבכל הכבוד הראוי, דבר מזה לא הוצג בבית המשפט. המומחה לא אומת ולא עומת עם הנחות אלו, וקשה להתייחס אליהן עתה בסיכומים. מה גם שלא נערך ניסוי כלשהו על ידי המאשימה כגון הטבלת המעיל בדם ובדיקת כמות הדם שנשאר בקפלים, אם בכלל, או כל בדיקה מדעית קבילה אחרת. לעניין זה ובאותו עמוד (528) מציינת המאשימה ומפנה לעדותו של פרופ’ רוטשילד, כי “תנועה של דם לאחר מוות היא דבר שקורה חדשות לבקרים…” אלא שאיש לא חלק על כך, הדבר מותנה במיקום הפציעה ובכמות הדם שנשארה בגוף. כל שנטען ונאמר הוא, כי שעה שהלב חדל מלפעול, דם לא יכול לזרום מחתך שנמצא במקום גבוה בגוף. ברור הוא שכשגופה מוזזת, שארית הדם יכולה בהחלט לזרום גם מהגופה עצמה. ברור גם, שבמקרה שכזה אכן יכול שלא יתגלו סימני קרישה, שכן הדם היה אגור בתוך הגוף. לפיכך, הפניית המאשימה לכתמי דם או לדם שזלג על היריעה הלבנה שעליה הונחה המנוחה או מתחת לספסל, אם נקבל את עדותו של מנשה יצחק (עמ’ 755- 756 לפרוט’), שהעיד שדם טפטף מגופת המנוחה לאחר שהונחה, עטופה בשקית ניילון, מתחת לספסל במבואה (ולמה שנקבל 15 שנה אחרי? הוא כן זוכר? עדותו כן אמינה? ולמה? כי הוא תומך ב”תזה” של המאשימה?) אינה אפשרות שיש בה כדי לסתור את דעתו של קיש לעניין “קרישת הדם”, שכן קיש, התייחס לאפשרות זליגת דם מהגופה בסמוך לרצח, היקוותו במעיל (או בבגד אחר) וזליגתו לאחר 5 שעות! לעניין זה קבע את שקבע. לעומת זאת, שעה שמדובר בדם שהיה עדיין בתוך הגופה וברור הוא, גם לדעתו של ד”ר קוגל, שדם יכול להיוותר בגופה ולצאת כאשר מטלטלים את הגופה, הרי שעניין הקרישיות כלל לא רלוונטי.

כאן המקום לשוב למה שנכתב לעיל, לעניין פרק הזמן הראשון שבין גילוי הגופה ועד לכניסת אנשי מד”א לתא. המאשימה ניסתה לשכנע, ככל יכולתה, שדם נקווה בקפל המעיל, ונזל בעקבות פעולת הפרמדיקים, על גבי העקבה. לעיל קבעתי שאפשרות זו הינה בלתי סבירה.

          כעת אקבע שאין לה כל היתכנות וכדלהלן.

          על מנת שדם יזלוג על העקבה צריך שהעקבה תקדם לה, לאמור שהיא נוצרה לפני כניסתם של אנשי מד”א. כבר הראיתי לעיל, שלפני כניסתם של אנשי מד”א, איש לא נכנס לתא (ובוודאי שלא עלה על מכסה האסלה) ובזאת דומני, שגם המאשימה מודה שהרי היא ממקדת את חוסר השמירה החל מהשעה 20:00, משכך, לא יתכן כלל שהעקבה הוטבעה במועד שבין גילוי הגופה לכניסת אנשי מד”א.

          מן הצד השני, ושוב דומה, שגם לשיטת הפרקליטות, בפרק הזמן, שבין יציאת אנשי מד”א ועד הזזת הגופה על ידי פיאמנטה וינאי ז”ל, איש לא נגע בגופה או בבגדיה, ומשכך לא תיתכן כלל אפשרות שאז זלג דם על העקבה. יודגש שוב, העקבה על גבי מכסה האסלה תועדה לפני הזזת הגופה על ידי פיאמנטה, משכך וגם אם זלג דם כתוצאה מפעולת הפרמדיק והחובש, דבר שנשלל על ידי, כאמור לעיל, הרי שבהכרח העקבה קדמה לו ונוצרה אך ורק על ידי מי שהיה בתא לפני הגעת הפרמדיקים, לאמור, בסבירות גבוהה, הרוצח!

149. לכאורה ובהתאם להנחייתו המרכזית של כבוד השופט מלצר, בכך תם מסענו. הוכחו וכאמור לעיל וברמה הדרושה להגנת הנאשם העובדות הבאות:

א.      ה”סימנים” שעל מכסה האסלה, מיכל ההדחה והקיר המפריד בין תא 2 לתא 3 הינם       טביעות נעל, או למצער נחזים להיות כאלו בסבירות גבוהה (וביחס לעקבה שעל גבי   מושב האסלה, בסבירות גבוהה מאד!).

ב.       שלוש הטביעות הנ”ל הוטבעו על ידי אותה נעל, וגם זאת בסבירות גבוהה.

ג.       גם “סימנים” 6-4 וכן 12 בחוות דעתו של אביעד הינם טביעות נעל הזהות לשלוש הטביעות האחרות. (6-4 בסבירות גבוהה ו-12 בסבירות פחותה (לגבי הטביעות האחרות 11-7, למצער, לא נשללה התאמתן לאחרות).

ד.       איש מהמחלצים/אנשי מד”א/זק”א /שוטרים לא הטביע עקבות אלו.

ה.       סימני שלוש העקבות מצביעים ברורות על מסלול יציאה מתא 2 לתא 3.

ו.        נמצאו סימני דם ואף טביעות נעל מוכתמות בדם בתא מספר 3.

ז.       נמצא דם של המנוחה על מתקן נייר הטואלט בתא מספר 3.

ח.       אין היתכנות לזליגת דם כעבור 5 שעות מרצח המנוחה, מגופתה, מבגדיה או משערותיה על העקבה שעל גבי מכסה האסלה, וגם אם יש בדוחק היתכנות שדם זלג מקפל עלום כלשהו במעיל, הרי שבהכרח מדובר בדם שזלג על עקבה שקדמה לו, ועקבה שכזו לא יכולה הייתה להיות מוטבעת בפרק הזמן שמאז גילוי הגופה ועד לכניסת אנשי מד”א.

צירוף כל המסקנות וכמפורט לעיל, מעלה ספק סביר באשמתו של הנאשם וזאת גם אם לא נקבע פוזיטיבית, שמדובר בהודאת שווא וגם אם לא נקבע פוזיטיבית שאין ממש בחוות דעתו של שור.

ברור מכל העובדות דלעיל, שאיש זר, שאינו הנאשם, היה בתא בו נמצאה גופת המנוחה בסמוך לשעת הרצח ועובדה זו כשלעצמה מקימה ספק סביר באשמת הנאשם.

ברור גם ואף זאת לטעמי מעבר לכל ספק שהרוצח היה בתא מס’ 3 והעביר את הדם של תאיר ז”ל למתקן נייר הטואלט שבתא מס’ 3. אעיר עוד, כי גם התזה שהועלתה ולפיה, יכול שהיו שני רוצחים, שאחד מהם הוא הנאשם, אינה סבירה ואינה הגיונית בעליל ובוודאי, שגם לגביה קיים אותו ספק סביר המצדיק זיכויו של הנאשם. חרף זאת אוסיף ואדון בשאר טענות הצדדים אותן אמצא כרלוונטיות.

150. הערה טרם שאמשיך בסדר הילוכי. המאשימה בפתח סיכומיה טענה (וכפי שכבר נכתב לעיל), כי מדובר בשתי חטיבות של ראיות. חטיבת ההודיה וחטיבת הזירה. לטענתה של המאשימה “הנטייה הטבעית ל”דלג” הישר לבחינת היחס בין שתי חטיבות הראיות- שגוייה“. בכל הכבוד לטענה זו דומני, שהכרח הוא לבחון את ממצאי הזירה ולהשוותם לפרטי ההודיה, שאם לא כן, כיצד נדע האם בהודאת שווא עסקינן? והלא יסוד מוסד הוא ובכך ארחיב להלן, כי פרטי ההודאה צריכים להיות תואמים, או למצער לא סותרים חזיתית את ממצאי הזירה. די אם אפנה כבר עתה לעניין “וולקוב” כפי שיוזכר להלן באריכות ולדברי כב’ השופט הנדל שם, אדם שהודה ברצח בירי, שעה שהמנוח הורעל, הרי שבהכרח הודאתו- הודאת שווא היא.

זאת ועוד וכאמור לעיל, כב’ השופט מלצר קבע ואני שב ומצטט “…בגדר השלכותיהם של נושאים אלו יוכל בית המשפט המחוזי לבדוק גם את התוודותו והודעותיו של המבקש (הנאשם כאן- א”ק), והתיישבותן עם מה שעולה מהחומר החדש…”.

משכך אפוא, שומה עלינו, לבחון את היחס שבין חטיבת הזירה לחטיבת ההודיה וכך אעשה בפרקים הבאים.

י.       תחנות/מסלול הליכת המנוחה עד למועד רציחתה ומיקומו של הנאשם באותה עת.

151. דרך הילוכי תהיה כדלהלן, תחילה אנסה למקם את השעה, עד כמה שניתן, שבה תאיר ז”ל נכנסה לבית הספר, וממילא את המועד המשוער שבו נכנסה לתא השירותים שם מצאה את מותה. במקביל, אנסה למקם על ציר הזמן, את השעה שבה הנאשם נכנס לבית הספר, כשהוא מחזיק בידיו שקי דבק.

אקדים ואומר, כי מטבע הדברים קשה לסמוך על עדותם של עדים לאחר כ-15 שנה, וודאי שעה שמדובר במי שהיו ילדים באותה התקופה (הערה זו נכונה גם לפרק בעניין העקבות הזרות) ואולם השתדלתי ככל האפשר להסתמך בעיקר על עדויות שנגבו בזמן אמת, על שחזורים שנעשו בזמן אמת, על ההיגיון ועל השכל הישר.

152. לעניין מועד כניסתה של תאיר ז”ל לבית הספר ופגישתה עם מי מהתלמידים בתוך בית הספר, יש לפנינו שלוש עדויות מרכזיות וכפי שיפורט להלן. אולם, טרם שאדרש לעדויות אלו, אבקש לקבוע את המוסכם והוא, שבאותו יום תאיר ז”ל הייתה אמורה ללמוד בשתי השעות האחרונות בכיתת תיאטרון, המצויה בקומה הראשונה של מבנה בית הספר ובמסדרון הממשיך מהמקום בו ישבו עגור אלון וחבריו (ועל כך להלן).

עוד אבקש להפנות ואולי בבחינת רמז מטרים, לנ/131, הודעתה של התלמידה טטיאנה בלוצרקובסקי, אשר בה מסרה ש”לתאיר לא היה מצב רוח באותו היום“. טטיאנה, לא העידה בפנינו ואיני יודע האם הודעתה זו נלקחה בחשבון, על ידי גורמי החקירה.

153. השעה השישית ליום הלימודים, שהיא השעה שלפני האחרונה באותו יום לימודים, הסתיימה בשעה 12:50. בשיעור זה נכחה תאיר ועל כך אין מחלוקת (ראה לעניין זה לוח הצלצולים (ת/202), תרשים בית הספר בשעות הרלוונטיות (ת/203), עדות רכזת השכבה הגב’ גילה ביטון (ת/207) ועדות חברתה לכיתה נופר בן דוד (ת/429) שם אישרה, שביום האירוע ראתה את תאיר בשעה השישית בכיתת התיאטרון).

השעה השביעית, אליה לא נכנסה תאיר ז”ל (ראה שוב עדות רכזת השכבה והמורה לתיאטרון) מתחילה בשעה 13:05 ומסתיימת ב-13:50.

154. על פי עדות התלמידה שי יפרח (להלן-“שי“) שלמדה בכיתה ט’, היא פגשה את תאיר בתחילת ההפסקה שבין השיעור השישי לשיעור השביעי, הן ישבו יחד על הספסל בפרגולה, שמחוץ לבית הספר ותאיר אמרה לשי, שהיא לא רוצה להיכנס לשיעור האחרון במגמת התיאטרון (שיעור שכאמור התחיל בשעה 13:05).

על פי עדותה של שי, הן ישבו על הספסל, שיחקו זו בשערות ראשה של זו, תאיר הניחה ראשה על כתפה של שי, הוציאה מסטיקים מהתיק של שי, לקחה אחד לעצמה ואחד נתנה לשי.

כעבור כ-20 דקות, עזבה תאיר את הספסל ואמרה לשי ” שיוש’, אני שתי שניות חוזרת, אני כבר באה, אני שתי שניות חוזרת. אני הולכת לשתות ובאה” (עמ’ 1643 ש’ 15- 16; ראו גם הודעתה של שי במשטרה מיום 6.12.06 נ/35א).

שי עקבה אחריה במבטה וראתה אותה נכנסת לתוך בית הספר בכניסה, אשר שימשה דרך כלל את תלמידי כיתות ט’.

שי הצביעה, כך במהלך השחזור וכך הבהירה בעדותה לפנינו, על פח ירוק, שמצוי בתוך בית הספר כמטר וחצי – שניים מהכניסה.

כעבור 10 דקות ומשתאיר לא חזרה, קמה שי לחפש אותה בתוך בית הספר.

שי ראתה על הספסל (שעליו ישבו קודם לכן עגור אלון וחבריו, ועל כך להלן) תלמידות ועוד קודם לכן ובזווית עינה, ראתה אדם הסוחב משא כבד בשתי ידיו.

שי ציירה קלסתרון ואף תיארה תיאור מפורט (למדי, יש לומר) של הדמות שראתה. (להלן אחזור לעדותה של שי).

155. עדות נוספת היא של עגור אלון (להלן: “אלון“) אשר מתאר, כי ישב עם חבריו (בר שעוני ואריאל פליבה) בהפסקה, או במהלך השיעור השביעי, על ספסל באזור המבואה של בית הספר, כאשר היה לו קשר עין הן עם המדרגות העולות ממקלט מס’ 2, והן עם המדרגות העולות לקומה השנייה, שם כזכור ממוקמים שירותי הבנות בהן נרצחה המנוחה.

לטענתו, הוא וחבריו עסקו בפרשנות של מילה בשפה הרוסית, ואז ראו את דני זולין (להלן: “דני“) יוצא מכיתתו, הם קראו לו אליהם וביקשו שיתרגם להם את פירושה של מילה זו. תוך כדי דיבור בינם לבין דני, הגיעה תאיר, נשקה על לחיו של דני, והמשיכה לכיוון גרם המדרגות העולה לקומה השנייה בסמוך למקום בו ישבו אלון וחבריו. [אעיר כבר עתה, כי אלון העיד, כך בשחזור (ת/352) , שהיה מדובר בתחילת השעה השביעית].

לטענתו של אלון, הוא הבחין בה עד המדרגה השנייה לערך, ואולם, לא שמע ולא ראה כל חילופי דברים בינה לבין אדם זר כלשהו וכן לא ראה מישהו עולה אחריה.

156. דני לעומת זאת, כך בשחזור, טען, כי המפגש המשולש היה בעודו עומד יחד עם אלון בסמוך לפתח היציאה מבית הספר (הוא הפתח, שלטענת שי, תאיר נכנסה ממנו). מהשחזור של דני עולה, כי בסמוך לפתח זה יש מדרגות המובילות הן למקלט מס’ 1 והן לקומה השנייה, שם לומדים תלמידי כיתות י’.

על פי עדותו של דני, רק אלון הגיע אליו כדי לברר מה משמעות אותה מילה והוא, דני, ראה את תאיר עולה עד המדרגה הרביעית או החמישית (ראו סרטון השחזור ת/262).

דני ניסה לשחזר את לוח הזמנים המדויק ולטענתו, המפגש הנ”ל היה בין 13:20 – 13:30. זמן זה, משתלב פחות או יותר עם הזמנים שמסרה שי, שכן לטענתה מתחילת ההפסקה (12:50) ישבו כ-20 דקות שאז תאיר נכנסה לבית הספר, וכעבור כ-10 דקות היא, שי, הלכה לחפש אותה.

דני נשאל אם ראה מישהו עולה אחרי תאיר והשיב שבזמן שהתרכז בה “במפורש אני אומר שלא ראיתי מישהו אחר הולך בעקבותיה“. משכך מסקנה מתבקשת, גם אם לא הכרחית, הינה, שהמפגש בין אלון, דני ותאיר היה לפני שהנאשם נכנס לבית הספר (להלן אראה בוודאות קרובה לוודאי את השעה שהנאשם נכנס לבית הספר ואיתו שקי הדבק).

157. להשלמת התמונה אוסיף ואציין, כי שי העידה שכאשר נכנסה לבית הספר, מאותה כניסה שבה לטענתה נכנסה תאיר ז”ל (שהיא כאמור ולטענת דני הפתח בו עמדו הוא ואלון, ושם הוא פגש את תאיר) על מנת לחפש את תאיר, היא לא ראתה את דני, או את אלון. עוד אוסיף, כי גם דני העיד שלא ראה את שי כאשר יצא מתוך בית הספר (לאחר המפגש שלו עם תאיר).

158. זהבה דמתי, רכזת שכבת כיתות ט’ (ת/336, הודעתה במשטרה מיום 10.12.06) העידה, שלימדה עד השעה 11:00 וירדה למשרדה שנמצא בקומה הראשונה כ-30 מטר מהמדרגות המובילות לקומה השנייה (ובסמוך לירידה למקלט 2) ולשירותים בהם קרה המקרה. בשעה 12:50 בהפסקה, יצאה להשגיח על הנעשה בשטח השכבה. בשעה 13:05, כשכל התלמידים נכנסו לכיתות, נכנסה לעבוד במשרד עם דלת פתוחה. זכור לה היטב, שהשעה הייתה 13:45 מאחר והייתה צריכה לצאת בשעה זו לחברה שחיכתה לה בחנייה וממש לפני שיצאה שמעה קולות של תלמידים ברחבה של השכבה. יצאה אליהם וראתה את שי, את נועם שרון ואת נבו זכריה שהיה עם כובע סרוג לראשו. שי ונועם ישבו על הספסל ולידם שכב על הרצפה במרכז הרחבה נבו זכריה והיו איתם עוד שניים או שלושה שישבו איתם. היא פנתה לכולם ושאלה מדוע הם לא בכיתות. הם השיבו לה, שסיימו שיעור או שאין להם שיעור ואז אמרה להם שיצאו לפרגולה ושלא יפריעו לאחרים. כשהלכו סגרה את המשרד שלה ועזבה את בית הספר בסביבות 13:50.

159. תלמידה נוספת שפגשה את תאיר הינה ספיר תירוש. הודעותיה במשטרה ועדותה בהליך הקודם ת/405 – ת/409 הוגשו בהסכמה ללא שנשמעה עדותה. בת/409, (עדותה בבית המשפט בהליך הראשון מיום 06.03.08) העידה ספיר, שפגשה את תאיר ז”ל בשעה 13:15 לאחר שנגמרה ההפסקה. ספיר ישבה עם חברים בספסל ליד הברזייה, המנוחה הגיעה לבדה ושתתה מהברזייה. המנוחה קראה לה ולקחה ממנה את מכשיר ה- mpשלה (שנמצא על המנוחה ביום הרצח), נפרדה ממנה ואמרה לה שתפגוש אותה בחוג בשעה 16:30 (עמ’ 575, ש’ 7-5). לאחר מכן לא ראתה לאן הלכה תאיר. עוד אעיר כאן, כי דני אכן העיד שפגש את ספיר על הספסל שעל יד הברזייה. כשם שגם העיד שלאחר שיצא מהכיתה בפעם השנייה והלך לכיוון היציאה, (שם נפגש לגרסתו עם אלון )תאיר הגיעה לקראתו מהכיוון של הברזייה!

160. נשוב לרגע קל למיקומו של הנאשם בין השעות 13:00 ל-13:30.

אין מחלוקת, כי בשעה 13:23 הייתה שיחה טלפונית בין מר דעי (המעביד של הנאשם) לבין הנאשם, שעניינה הבאת דבק שנצרך לנאשם להמשך העבודה.

על פי עדותו של מר דעי (עמ’ 1012, ש’ 3- 18), הרי שכעבור 2 דקות, לכל היותר, הגיע לחניית בית הספר, ומסר את הדבק לנאשם.

משכך, ניתן להסיק בוודאות גבוהה שבשעה 13:30 או מעט קט לפניה, נכנס הנאשם לבית הספר כשהוא נושא עימו שקי דבק.

161. עניין זה משתלב גם עם עדותה של שי, שראתה מישהו סוחב דבר כבד. כאמור לעיל, לפי לוח הזמנים של שי, הדבר היה בסביבות 13:30. (לא נעלמה מעייני טענת הסנגור בדבר חוסר המהימנות של שי לגבי תיאורה זה) עניין זה משתלב גם עם עדותו של גל אבוטבול (עמ’ 1177 ש’ 17- 24), אשר לטענתו ראה את הנאשם בחצר בית הספר, כשהוא נושא עמו שקי דבק (גל דיבר על שני שקים, ב”כ הנאשם אישר טענה זו, ראו עמ’ 1184- 1186). אומנם גל גם העיד, שתאיר נכנסה לבית הספר אחרי הנאשם, אולם בחקירה הנגדית דייק, כי ראה את תאיר ז”ל צועדת לעבר הכניסה, אך לא ראה אותה נכנסת פנימה (עמ’ 1182 ש’ 16- 18).

על האמור יש להוסיף, שיש ראיות לכך, שאכן הנאשם היה בחניית בית הספר והמתין לדעי (ראו לעניין זה עדות השומרים- עמ’ 707- 714).

עניין זה גם נתמך בעדותה של אחת המורות אשר ביקשה סיוע מהשומרים להחלפת נורה שרופה ברכבה (ראו ת/258).

162. נשוב עתה, למיקומה של תאיר ז”ל עת בה פגשה בדני ובאלון.

לעניין זה וכאמור מחלוקת בין אלון לדני, בעוד אלון מיקם את מיקום המפגש בסמוך למדרגות היורדות למקלט מס’ 2, ובנוכחות שניים מחבריו, הרי שדני ממקם את מיקום המפגש על יד פתח בית הספר (זה המשמש כאמור, את תלמידי כיתה ט’) בסמוך למדרגות היורדות למקלט 1, ובנוכחות אלון בלבד. יוער, כי במהלך עדותם לפנינו חזרו שניהם על גרסותיהם תוך שהופנו, כל אחד מהם, לגרסה הנגדית אולם לא היה בכך כדי לשנות, כל אחד מהם, את גרסתו המקורית. עוד יוער, כי לטענת המאשימה אלון מיקם מפגש זה בסמוך לתחילת השיעור השביעי ודני בסביבות 13:20 – 13:30.

163. לעניין מיקום המפגש שבין דני אלון ותאיר ז”ל מעדיף אני את עדותו של דני מהסיבות הבאות:

א.      דני הכיר את תאיר, והיו ביניהם קשרים וכדבריו “תמיד כך הייתה אומרת לי שלום“, וזאת כאשר כוונתו לנשיקה אותה נישקה אותו תאיר בלחי (ראו בשחזור ת/262), לעומת אלון שלא הכיר, קודם לכן, את תאיר.

ב.       לטענת אלון, גם חבריו, בר שעוני ואריאל פליבה, היו בסמוך למיקום המפגש שבינו לבין דני וכי בזמן שישבו על הספסל ראו שדני שתה מים בברזייה שנמצאת ברחבת השכבה (ת/352) ואז בא אליהם ואולם בר ופליבה לא זכרו כלל מפגש שכזה, או שיחה עם דני לגבי פירוש מילה ברוסית. יוער, כי בר שעוני ואריאל פליבה לא העידו בהליך הקודם ובהליך בפנינו העיד רק אריאל פליבה, שהיה יחד עם אלון. מעדותו משתמע ברורות, שאכן ראה את דני זולין. אבל לא תיאר את אותו תיאור כפי שתיאר אלון (ראו עמ’ 3881 ש’ 31- 32, עמ’ 3886 ש’ 15- 19). יוער לעניין זה, כי המאשימה טוענת כאילו, כביכול, פליבה תומך בגרסת אלון הן לגבי מיקום המפגש והן לגבי שעת המפגש. דומני, בזהירות הראויה, כי המאשימה אינה מדייקת לעניין זה. אכן פליבה אישר, שהיה מפגש בין אלון לזולין על יד הספסל בו הם ישבו, אלא שבניגוד לתיאור אלון, פליבה, מתאר כי תוך כדי המפגש היה מעבר של קבוצת בנות, שתאיר לא הייתה ביניהן:

“כב’ הש’ א. קולה :            באה קבוצת בנות ואמרה לדני זולין,

                     העד, מר א. פליבה :             אמרה שלום והמשיכה את היום.

                     כב’ הש’ א. קולה :               קבוצת בנות.

                     העד, מר א. פליבה :             כן, זה מה שאני זוכר וזהו והיום המשיך.

                     כב’ הש’ א. קולה :               והיום המשיך.

                     העד, מר א. פליבה :             כן, כל אחד הלך לשלו וזהו.

                     עו”ד י. הלוי :                      אני מחדד, את תאיר אתה לא זוכר באותה סיטואציה.

                     העד, מר א. פליבה :             לא.

                     ש :                                    אתה רק יודע בנות אתה לא יודע מי.

                     ת :                                     כן”. (עמ’ 3882 ש’ 28 – עמ’ 3883 ש’ 4).

זאת להבדיל מעדותו של אלון שתיאר מפגש שבו תאיר הגיעה לבד ולא ביחד עם קבוצת בנות. עוד אוסיף לעניין זה כי אלון אף הוא מאשר, שכאשר דני פנה ללכת, עברו 3 בנות (ושוב תאיר לא ביניהן) ודני אמר להן משהו. (ראה השחזור של אלון ושם בדקה 06:30) כך שבכל הכבוד, פליבה לא תומך בעדות אלון, ולמעשה אף סותר אותה; הוא הדין לעניין שעת המפגש. פליבה אמנם מאשר, שישב עם אלון מתחילת השעה השביעית ואולם, המפגש עם דני ועם אותה קבוצת בנות (שתאיר לא ביניהן) היה במהלך השיעור השביעי ולא בהתחלתו; משכך, עדות פליבה לחלוטין לא תומכת בעדות אלון. עוד אוסיף כי אם אכן המפגש בין תאיר לדני, היה כדברי אלון בתחילת השעה השביעית הרי שמדובר בשעה מוקדמת בהרבה למועד כניסתו של הנאשם לבית הספר. (עדותו זאת נתמכת בעדותה של ספיר תירוש אשר העידה אף היא שראתה את תאיר לבדה שותה מים מהברזייה בשעה -13:15).

ג.       עדותו של דני הן בפנינו והן בשחזור, הייתה קוהרנטית וברורה יותר וידעה למקם עצמו על ציר הזמן והמיקום, תוך כדי תיאור של הוצאתו מהכיתה, בקשתו לשוב לכיתה, אי מתן אפשרות לעשות כן, כוונתו לילך לביתו וצעידתו לכיוון פתח היציאה.

ד.       כאמור, לא אלון ולא איש מחבריו, הבחין בנאשם (או באדם אחר כלשהו) עולה לכיוונה של תאיר ז”ל ולא אלון ולא איש מחבריו, ראה מישהו הולך אחרי תאיר ז”ל ולא שמע חילופי צעקות או קללות בין הנאשם לבין תאיר ז”ל. אעיר לעניין זה, כי מדובר במרחק של 3-2 מטר לכל היותר. בביקורנו בבית הספר, ביקשנו לבדוק האם ניתן לשמוע חילופי דברים ביני לבין אחת המתמחות כשהיא עומדת על גבי המדרגה השנייה. לצורך כך, חבריי השופטים ישבו על הספסל עליו ישבו אלון וחבריו, ובהחלט שמעו את חילופי הדברים. (ראה פרוטוקול הביקור מיום 6.12.21 והדיסק ת/427). עוד אוסיף לעניין זה, כי אלון העיד ששמע את תאיר, טרם שעלתה במדרגות ובדרכה אליהם צועקת “כוסון”, לעבר המסדרון בהמשך, וכיצד זה אפוא לא הבחין ב”דרמה” הגדולה של חילופי הקללות בינה לבין הנאשם?

ה.      עדותה של ספיר תירוש, כאמור לעיל ולפיה, פגשה את תאיר בברזיה מתיישבת עם עדותו של דני שתאיר ז”ל הגיעה לכיוון אזור הברזיה .

ו.       בר שעוני ואריאל לא תומכים בסיפורו של אלון לא לעניין תרגום המילה על ידי דני ולא לעניין פגישת תאיר ז”ל עם דני וממילא הם כלל לא ראו את תאיר ז”ל.

164. מסקנות ביניים לעניין זה:

א.      תאיר עזבה את הפרגולה בחוץ בסביבות השעה 13:15 – 13:20, שכן לעדותה של שי, הן ישבו יחד מתחילת ההפסקה, כ-20 עד 25 דקות (הפסקה כזכור, החלה ב-12:50). עניין זה וכאמור לעיל נתמך גם בעדותה של ספיר תירוש שעמדה על כך, בהליך הראשון, שבשעה 13:15 פגשה את המנוחה.

ב.       תאיר פגשה את דני ואלון ב-13:20 לערך, על יד המדרגות היורדות למקלט מספר 1, ומשם עלתה לקומה השנייה (עדות דני זולין).

ג.       הנאשם נכנס לבית הספר עם הדבק בשעה 13:30 לערך, או בסמוך מאד לפני כן.

ד.       משכך, לא סביר שהנאשם פגש את תאיר לפני השעה 13:30 ומסתבר מאד שלא פגש בה   בסמוך לגרם המדרגות הסמוך לירידה למקלט 2. (אעיר לעניין שעת המפגש, כי אין בכוונתי לקבוע שעומדת לו לנאשם מעין טענת אליבי וכפי שהאריך לטעון בא כוחו בסיכומיו, שכן קשה לקבוע מסמרות על פי עדויות התלמידים דאז, ביחס לדיוק בשעה, כל שרציתי להדגיש הוא כי מיקום המפגש בין דני, אלון ותאיר ז”ל לא היה במיקום אותו תיאר אלון וממילא גם וזה העיקר, לא במקום אותו תיאר הנאשם).

ה.      אין חולק שהמנוחה נמצאה במתחם השירותים המרוחק שבקומה השנייה, ואולם באמצעות שני גרמי המדרגות, הן זה שסמוך למקלט 1 והן זה שסמוך למקלט 2, ניתן להגיע למתחם השירותים הנ”ל.

ו.       תאיר ז”ל שהתה בבית הספר מספר דקות, בין כניסתה לפי תיאור שי וספיר תירוש (13:15 לערך) עד שפגשה את דני (13:30-13:20).

ז.       שי נכנסה לחפש את תאיר ב-13:30 (לערך) לא ראתה לא את תאיר, לא את דני וגם לא את אלון.משכך סביר להניח, שאלו לאחר המפגש “המשולש”, הלכו כל אחד לדרכו, לאמור, תאיר ז”ל לקומה השנייה, דני לכיוון ביתו וכך גם אלון.

אדגיש, כי יכול ואכן תאיר נכנסה ב-13:15 ואלון הבחין בה ואף שמע אותה צועקת “כוסון” (ראה עמ’ 1087 ש’ 18- 25), אלא שכל זה היה לפני פגישתה עם דני, שמצביע במפורש בהצבעה אל כיוון הגעתה אליו, דווקא מהכיוון שבו ישבו אלון וחבריו(!) (ראה שוב דיסק השחזור של דני ת/ 262 מונה סרט 02:06).

ח.      על האמור אוסיף, וכאמור לעיל, כי בסיור שערכנו במקום, ניסינו “לשחזר” את המפגש כביכול בין תאיר ז”ל לנאשם, מפגש בו היו חילופי דברים ביניהם. לו מפגש זה היה מתרחש במקום בו הצביע עליו אלון, הרי שבהכרח אלון וחבריו היו אמורים לשמוע חילופי דברים אלו.

165. מסקנה נוספת לשלב זה הינה, כי לגרסת הנאשם הן בפני חוקרי המשטרה והן בשחזור, כאילו, כביכול פגש את המנוחה על המדרגה השנייה בגרם המדרגות הסמוך למקלט 2 והעולה לקומה השנייה, אין היתכנות, שכן לפי גרסת דני (שבה כאמור נתתי אמון), המנוחה כלל לא עלתה בגרם המדרגות המוביל ממקלט 2, ולפי גרסת אלון אין היתכנות ממשית, שהוא או מי מחבריו לא הבחין בנאשם, או בחילופי הקללות שבינו לבין המנוחה (מה גם שאלון תיאר את שעת המפגש בתחילת השעה השביעית , ראה ת/352, לאמור הרבה לפני שהנאשם נכנס לבית הספר).

166. כאן גם המקום להידרש לטענת המאשימה, שעלתה לראשונה בסיכומיה, על ההבדל שבין הגרסה אותה סיפר הנאשם לארתור, בדבר “פגישתו” הראשונה עם תאיר ז”ל, לבין זו שסיפר לחוקריו. לטענת המאשימה (בעמ’ 94 – 97) לארתור סיפר הנאשם, כי “האינטראקציה הראשונית” (ראה ש’ ראשונה בעמ’ 97) עם המנוחה, הייתה כשזו הציצה למקלט, ראתה אותו שם והוא ראה אותה “מתהלכת” בקומה הראשונה, כי דלת המקלט הייתה פתוחה. טענת המאשימה, כמו גם “גרסת” הנאשם לעניין זה, אינה סבירה בעליל! מהמקלט בו עבד הנאשם לקומה הראשונה אין זווית ראיה, וממילא המנוחה לא הייתה יכולה “להציץ” מהקומה הראשונה ולראות אותו עובד, וגם הוא לא יכול היה לראות אותה “מתהלכת” בקומה הראשונה. חיזוק לכך הוא שבביקור השופטים בבית הספר, בדקה 01:59 (ראה בסרטון הביקור בבית הספר) אמר עוה”ד קבלאווי שאין שדה ראיה מהירידה למקלט לרחבה.

זאת ועוד, גרסה זו סותרת את גרסתה העובדתית של המאשימה בכתב האישום, שלפיה הבחין הנאשם במנוחה לאחר שיצא מהמקלט בו עבד אל תוך חלל בית הספר (סעיף 7 לכתב האישום).

עוד אוסיף, כי לו כך היה, “והמרדף” החל כבר ביציאת הנאשם מהמקלט, הרי שהשאלה כיצד איש לא הבחין במרדף זה, מתעצמת.

167. עוד אבקש להעיר לעניין זה שתי הערות, האחת נוגעת לציר הזמנים דלעיל והשנייה לציר הזמן שלאחר הרצח וכדלהלן:

א.       המאשימה טוענת, כי יכול שאלון הבחין במנוחה בתחילת השיעור השביעי, שהיא משוטטת בבית הספר טרם יציאתה לפרגולה בפעם השנייה, ואולם, זו הנחה שאינה נסמכת על עובדה כלשהי. מנין לנו שתאיר יצאה פעמיים לפרגולה? אין עדות על כך! יתר על כן טענת המאשימה, לראשונה בסיכומיה, כי לא ברור “מעדותו של עגור אם המנוחה השלימה עלייתה במדרגות ואם לאו, ואם עלתה וירדה בהמשך” (עמ’ 394 פסקה שנייה) אינה סבירה בעליל, שהרי אלון העיד, שראה אותה עולה ולא הבחין בה יורדת, ולו הייתה יורדת בהכרח היו צריכים לראות אותה. זאת ועוד, דווקא אם ירדה וחזרה לכיוון גרם המדרגות, שבו טען דני שראה אותה (וכזכור בשחזור המצביע על כיוון הליכתה מתוך בית הספר) אזי ברור שהמפגש בינה לבין הנאשם, לגרסתו של הנאשם כמובן, כלל לא ייתכן, שהרי הנאשם משחזר מפגש בגרם המדרגות בסמוך למקלט 2 ולא בזה הסמוך למקלט מס’ 1 והסמוך לכניסה לבית הספר. גם הסבר המאשימה לעדותו של אלון (בהמשך שם) ולפיה, יכול, שהמנוחה החלה לעלות ואולי אף השלימה עלייתה “...במדרגות שמעל מקלט 1 איננה שוללת את האפשרות כי היא שינתה דעתה, ירדה במדרגות, נכנסה לבית הספר ובחרה לעלות במדרגות אחרות אל עבר השירותים או       עלתה לקומה השנייה במדרגות שמעל מקלט 1 והגיעה לאזור המדרגות הסמוכות לזירה, שם פגשה את הנאשם…” אינו מסתבר בעליל! הן דני והן אלון מתארים עליה ולא ירידה! הנאשם מתאר שפגש בה בעליה על המדרגה השנייה, אחרי שקודם לכן הבחין בה בעלייתו מהמקלט (או אפילו עוד קודם לכן שהיה במקלט, דבר שכאמור לא ייתכן).

זאת ועוד, אם צודקת המאשימה, שאכן תאיר ז”ל עלתה במדרגות שעל יד מקלט מס’ 1 ולאחר פגישתה עם דני ואלון, הרי שממילא אין היתכנות לתיאור של אלון ולפיו המפגש ה”משולש” בינו לבין דני, ובין דני לתאיר, היה במקום שאלון תיאר. משכך, ברור הוא שבין כך ובין כך, עדות דני ועדות אלון שוללות לחלוטין את הודאת הנאשם.

ב.       באותו עניין ממש, אלא לעניין סופו של האירוע. לשיטת המאשימה הרצח התרחש בין 13:30 ל-13:50. עד 13:50 אזור הרחבה היה הומה תלמידים ומכל שכן שבהפסקה לאחר מכן. כיצד אפוא חלף הנאשם בדרכו לשירותי הבנים על פני כל הנוכחים? וראה עדותו של אריאל פליבה, תלמיד כיתה ט’, לעניין זה ולפיה, בשעה השביעית (13:05 – 13:50) היה להם שיעור חופשי והוא וחבריו ישבו בשטח בית הספר:

“עו”ד י. הלוי:        שאלתי אותך בחוץ שאלה מסוימת שהתשובה הייתה כפי שתיארתי לעצמי שאתה לא זוכר אבל מחובתי “להציף” את זה ולשאול, תכף נגיע לזה, אתה סיימת ללמוד באותו יום כמו שמסרת באיזה שעה?

                   ת :                        בסביבות השעה 3, שעה אחת בספרייה ואחרי זה סיימתי.

                   ש :                        בית ספר שיעור אחרון שאתה למדת לפני הספרייה.

                   ת :                        שיעור אחרון עד שעה שביעית, הייתה שעה חופשית, ישבנו שם….

                   עו”ד י. הלוי :         או קיי, אתה אומר ביום רביעי שעבר למדתי כרגיל, סיימתי שיעור שביעי יותר נכון משעה 13:05 עד 13:50 בצהריים היה לנו שיעור חופשי.

                   העד, מר א. פליבה: או קיי.

                   ש :                        ואז אתה אומר הייתי עם חברים בשטח בית ספר.

                   ת :                        נכון” (עמ’ 3881 ש’ 10-26).

ובהמשך השיב לשאלת חברי כב’ השופט צרפתי:

“כב’ הש’ ד. צרפתי :   למה אתה אומר עוברים, זה לא שעה של לימודים?

העד, מר א. פליבה :    לא, היה שעה חופשית אנשים מסתובבים בבית ספר, אל תשכח שזה גם בסוף יום ולנו הייתה שעה חופשית זה היה כזה הפסקה גם וכולם יוצאים הולכים הביתה תלמידים עוברים זה בדיוק לפני סוף היום.

כב’ הש’ ד. צרפתי :     המפגש עם זולין וכו’ היה בשעה הומה עם הבנות וכו’?

העד, מר א. פליבה :    כן, שהיו תלמידים בבית ספר” (עמ’ 3886 ש’ 25-20).

על כך יש להוסיף את עדותה של רכזת השכבה(גב’ זהבה דמתי,סעיף 158 לעיל) ולפיה,

אכן בשעות הרלוונטיות היו מספר רב של תלמידים ברחבה וכיצד אפוא חלף עבר שם

הנאשם כשלגרסתו סכינו שלופה בידו ובגדיו ספוגים בדם?

 

יא.     הודאות הנאשם מיום 18.12.06

168. כאמור בפתח הכרעת דין זו, בשלב זה אדרש רק לממצאים הברורים, כך לטעמי, העולים מ”הודאות” הנאשם, אלו שבאו החל מיום 18.12.06.

בשלב זה לא אדרש למהלך החקירות ופעולות ה”דיבוב”, שעד למועד זה, ולא אדרש גם למשקלן של ההודאות.

אולם, הגם שלא אדרש כבר עתה למשקל, אבקש להסב תשומת הלב לכך, שאם אמצא שיש ספק בכנות גרסאות הנאשם והודאותיו, ושמא אכן הודאות שווא הן ואפילו על דרך הספק, הרי שברור שצריך יהיה לזכות את הנאשם ולו מחמת הספק.

עוד אוסיף, בבחינה של למעלה מן הצורך, כי אפילו אם אמצא, שאין ולו ספק סביר ב”חטיבת ההודייה” (כלשון המאשימה), הרי שהספק שייווצר, וככל שייווצר כזה, בבחינת הראיות של “חטיבת הזירה” ואי הסבר לחלק ניכר מן הראיות החיצוניות והפורנזיות (בדגש כמובן לעקבות הזרות, למועד זליגת הדם, למצב הזירה ועוד) יחייב אף הוא את זיכויו של הנאשם ולו מחמת הספק.

169. אפתח ב”התוודות” של הנאשם בפני המדובב, בלילה שבין 18.12 ל-19.12. התוודות, שהחלה בסמוך לשעה 23:30 לאחר שחזר הנאשם מביקור אצל פסיכיאטר בבית החולים הפסיכיאטרי בצפת (ת/102) ולאחר חקירתו בין השעות 21:00 – 23:00 (ת/37) בפני החוקר אלכסנדר סטריז’בסקי (להלן גם “סשה“).

להתוודות זו שני חלקים עיקריים האחד, שיחות בין המדובב לבין הנאשם והדגמה חלקית על קנקן שעמד שם, והשנייה הדגמה על המדובב.

אקדים ואומר, כי גם לדעת המאשימה, מדובר בתיאור לא שלם של אירוע הרצח.

170. עיקרה של התוודות כאמור, הוא בהדגמת הנאשם על המדובב המכונה “ארתור” (לעיל ולהלן גם: “ארתור“).

לא אתעכב על אופן העמדתו של ארתור, האם על ידי הנאשם, האם ארתור העמיד עצמו מראש בתנוחה כזו או אחרת, שכן לעת הזו, אין הדבר נחוץ.

אסתפק בכך, שהנאשם הדגים על ארתור הנפה אחת ושיסוף הגרון, תוך שעוד קודם לכן הדגיש הנאשם, כי מדובר במכה אחת שכתוצאה ממנה, מיד, התמוטטה ונפלה המנוחה.

171. אציין ואדגיש, כי קביעתי זו דלעיל ולפיה, הנאשם הדגים הנפה אחת ופעולת חיתוך/שיסוף אחת, אינה מקובלת על המאשימה, שכן ולכאורה נשמע הנאשם, אומר את המילים “אחת-שתיים”, ונדמה במבט ראשון, או בשמיעה ראשונה, כי המילים “אחת-שתיים” מלוות שתי הנפות סכין. אולם צפייה מדוקדקת, חוזרת ונשנית, תוך השוואת הכתוביות לצעדי הנאשם, מראה בעליל, כי המילים “אחת-שתיים”, מכוונת לצעדים שעושה הנאשם, עד שהוא מגיע (כביכול, כמובן) לצווארה של המנוחה, או בפועל עד שהוא מגיע לצווארו של ארתור.

על מנת שלא לחטוא בפרשנות אבקש לתאר את שראו עיני וכדלהלן. אתחיל לעניין זה במונה מסך 00:01:32 (במ”ט 165/06(26) חלק 3) שם פונה ארתור לנאשם ואומר לו כך: “הנה אני ככה כאן, אני ככה הולך… אני למשל, ככה נכנס ולשירותים…” אז ורק אז, אומר לו הנאשם “לך לשם” (לאמור, ובניגוד לטענת המאשימה, ארתור הוא זה שיזם את הכניסה לשירותים). לאחר מכן, ארתור אומר “חכה. היא נכנסה איפה שהתאים את הדלת לתא אני רואה” (כאן יוער, שלא ברור על איזה דלת ארתור מדבר שהרי בשירותים בתא הכלא אין דלת. כן לא ברור מאיפה ארתור יודע, שהמנוחה הגיעה בכלל אל הדלת? והדבר מעלה חשש שמא פרט זה קיבל ארתור מחוקרי המשטרה) רומן משיב “אוקיי” ומכוון את ארתור לפתח תא השירותים (דמיוני) ומדגים כך ואני מתאר, “אחת שתיים” (הנאשם עושה שני צעדים לכיוון ארתור, הנפה אחת לצד ימין של צווארו של ארתור (להלן אראה מדו”ח הנתיחה, שהחיתוך היה בצד שמאל) ואז הנאשם אומר “ופשש…“. שנייה לאחר מכן ארתור כבר עושה צעד לעבר הנאשם, ומתחיל לצאת מ”התא” ובמקביל מצביע בידו הימנית על צד צווארו הימני (מעין שאלת “ככה”?) ואז הנאשם שב ומבצע הנפה ומדגים נפילה בסיבוב כלפי שמאל. לאמור, לפנינו, הנפה אחת ושיסוף אחד, שבעקבותיו, כך לפי גרסתו זו של הנאשם, המנוחה התמוטטה ונפלה (ראה כל האמור בת/38 ושם במ”ט 165/06(26) חלק 3 מונה מסך 00:02:11).

אדגיש לעניין זה, כי הפרקליטות בסיכומיה מאשרת את האמור לעיל ואף מוסיפה ומציינת, שארתור מצביע על צווארו מימין (ושוב ימין ולא שמאל) ושואל “ככה?” (ראה עמ’ 106 לסיכומי המאשימה) אלא שכאן טועה המאשימה כך לדעתי וכותבת “ומיד הדגים תנועת הנפה נוספת” (ההדגשה במקור- א”ק), אלא שאם תיאור המאשימה הקודם נכון וההנפה ה”נוספת” בוצעה רק לאחר שארתור שאל “ככה?”, אזי ברור שמדובר בהדגמה חוזרת ולא בהנפה נוספת.

172. חיזוק לדעתי לקביעה, כי מדובר בהנפה אחת ובשתי הדגמות, ניתן לראות גם בהתוודות שקדמה להדגמה, שאז מסביר הנאשם לארתור, נתתי מכה אחת “נאוטמאש“, בלשונו, “מכה חזקה כלפי חוץ (‘נאוטמאש’)” (מ”ט 165/06 (26) חלק 3 מונה מסך 00:01:28).

עוד ראה בשיחה שבין ארתור לנאשם שקדמה כאמור להדגמה “…הלכתי למעלה. היא למעלה. אני רואה- היא כלפי השירותים. אני נכנסתי לשירותים כשני צעדים” (מ”ט 165/06 (26) חלק 2 מונה מסך 23:45:44 וכן ת/38 ב’), וכן בהמשך הנאשם מדגים על עצמו שיסוף גרון (מ”ט 165/06 (26) חלק 3  מונה מסך 23:48:58) ומיד אחרי מדגים על עצמו תנועה של סיבוב הראש ימינה (ראה שוב בת/38ב’ בסמוך לאחר 23:49:20).

ובהמשך שם “….המסלול הקצר” (להרוג)  (מצביע על חלק ימני של צווארו) (23:51:38).

173. משכך אפוא, מסקנה הכרחית היא, כך לטעמי, כי בשלב זה הנאשם מדבר על פעולת שיסוף אחת, שבעקבותיה המנוחה התמוטטה ונפלה. אוסיף כי גם בשחזור בבית הספר, דומה שכך הוא, ועל כך להלן. דומה, כי גם המאשימה לא שוללת לחלוטין אפשרות זו ( שהנאשם הדגים פעולת שיסוף אחת) אלא שמנסה לחלץ מתוך הסברי הנאשם ליבגני (עמ’ 112 לסיכומים), כיצד נרצחה המנוחה, שהנאשם אכן ידע שמדובר בשני חיתוכים בצוואר. אולם, ביחס להדגמה שמדגים הנאשם בעודם יושבים על המיטה, המאשימה עצמה, מתייחסת לכך שמדובר בשתי “הדגמות”, כאשר “ההדגמה השנייה” (כך בסיכומים) בוצעה לאחר שארתור שאל “איפה הוא למד לדפוק כך …” ואז הנאשם מבצע “הדגמה שנייה”. לאמור – הנאשם מבצע הדגמה נוספת ולא פעולת חיתוך נוספת (ראה עמ’ 104 לסיכומי המאשימה בסופו). לא נעלמה מעיני וכמפורט לעיל, כי בעמ’ 106 ושם בסעיף ז’, טוענת המאשימה לתנועת הנפה נוספת! אלא שהמאשימה מתעלמת מכך, כי הדגמה נוספת זו באה לאחר, שארתור שאל “ככה“? (ראה הפניית המאשימה עצמה בסעיף ז’ שם).

174. במאמר מוסגר אעיר כאן, שיורם אזולאי, לאחר שראה את ההתוודות וההדגמה של הנאשם על ארתור, היה מופתע מההתאמה, כך לטענתו, שכן באותו יום הוא קיבל את דו”ח הנתיחה שלאחר המוות שנערך על ידי ד”ר זייצב (ת/442) שממנו עולה, כי מדובר בשני חתכים בצוואר, וכי הוא (אזולאי) “זוכר” את תמונת המנוחה כשעיניה פקוחות והיא נוטה לצד ימין, תוך שהוא מראה את תנועת ה”סיבוב” של המנוחה, שהדגים הנאשם (עמ’ 208, 237 לפרוטוקול).

להשלמת התמונה אוסיף שגם מעדותו של זייצב עלה שממצאי הנתיחה עולה שמדובר בשתי הנפות (לפחות) ומשני חתכים בצוואר, שכן משנשאל בחקירתו הראשית כמה הנפות לפי דעתו ביצעו את החתך השיב:

“עו”ד שרון הר ציון:                  כמה הנפות סכין בוצעו, להערכתך, כדי לגרום לאותו חתך שאנחנו רואים ב-

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       קשה מאוד לרופא משפטי להתייחס למ-, ל-, למספר שאלות. אני לא אדבר על, על שאלות האלה, אבל גם ככה. מכיוון שמצאתי שני פצעים עיקריים בצוואר שהם עם לשונית עור, התייחסתי ללפחות שתי הנפות של סכין באיזור. ש- שבוצעו לפחות שתי הנפות של הסכין. בגלל שמצאתי שני פצעי חתך עיקריים בצוואר

עו”ד שרון הר ציון:                    אוקיי. ד”ר זייצב, קבעת בחוות הדעת ב-442 שמות המנוחה נגרם מאיבוד דם בעקבות חתך בעורק התרדמה ובווריד היוגולרי.

          העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כן. מצד שמאל (עמ’ 2294, ש’ 29-20).

ובהמשך עדותו אף הסכים זייצב שהיו לפחות 4 הנפות:

“העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:        יכול להיות שבזמן תקיפה, הייתה עוד, עוד איזשהי

הנפה או שתי הנפות נוספות שגרמו-

כב’ הש’ אשר קולה:                     מה זה? זה לא “יכול”, זה הכרחי, ד”ר זייצב, זה הכרחי

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:          עובדה שיש, כן.

כב’ הש’ אשר קולה:                     שיהיו פה לפחות

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:          אני מסכים.

כב’ הש’ אשר קולה:                      ארבע הנפות. לא שלוש, אלא ארבע הנפות לפחות. כי בסנטר אדוני אומר שהיו שתיים, כך אדוני הסביר לעו”ד הר ציון ואנחנו מקבלים את זה

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:          כן” (עמ’ 2305 ש’29-21).

ובהמשך:

“כב’ הש’ אשר קולה:                   אתה מסכים שזה לפחות שלוש, ארבע?

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:          מסכים” (עמ’ 2307ש’ 11-10).

הנה כי כן, עדותו של זייצב, כמו גם דו”ח הנתיחה, ועל כך עוד להלן, סותרים לחלוטין את התוודות הנאשם.

נשוב אפוא, ל”הפתעתו” של יורם אזולאי, שלאו “הפתעה” היא, שכן אינה משתלבת כלל עם האמור לעיל.

כאמור, הנאשם הדגים חיתוך /שיסוף אחד ולא שניים, המנוחה לא נמצאה כשעיניה פקוחות, וגם את תנועת הסיבוב כביכול, ובכל הכבוד הראוי, אין ללמוד ממצב המנוחה בעת שנפרץ התא.

175. סיכום ביניים לנקודה זו – כל שהדגים הנאשם על ארתור היה פועלת שיסוף/חיתוך/מכה אחת, ובצד ימין כאמור, שכתוצאה ממנה נפלה המנוחה, ולטענת הנאשם מיד או כעבור מקסימום 3 דקות, נפחה את נשמתה. למעשה, לפי תיאור זה, כלל לא היה מאבק בין הנאשם למנוחה, לא בתא ולא מחוצה לו. יתר על כן לפי הדגמה זו, ארתור כלל לא נכנס לתא וגם המנוחה עמדה, לכל היותר, על מפתן התא והגיעה רק עד הדלת, שהרי כך אמר ארתור “את הדלת אני רואה” הנאשם משיב לו “או קיי” ומכוון אותו לפתח הכניסה (הדמיוני ,כמובן)

176. בפרק הבא אדון בשחזור ולאחר מכן עוד אשוב להודאות הנאשם ובמיוחד להודאת הנאשם מיום 19.12.06 בפני סשה ויורם אזולאי, אשר ממנה וכפי שאראה להלן, קשה עד מאוד לחלץ פרטים אותם מסר הנאשם, וקשה להבין מהודאה זו כיצד ובאיזה מקומות בגוף פגע הנאשם, כך לפי הודאתו זו, במנוחה.

 

יא1.   השחזור

177. ב- 19.12.06, החל מהשעה 19:32 לערך (ההפנייות להלן תהיינה לפי מונה מסך/שעון מים) נערך השחזור לנאשם, שחזור שנערך על ידי הקצין אנטולי שקלאר (להלן:”אנטולי“). השחזור הוסרט כמובן, ואף תומלל (ראה ת/42א’). לא אתייחס בשלב זה למהלך השחזור, לכשלים שהיו בו, כך למיטב הבנתי, למעורבות חוקרים ולמידע שיכול והיה בפני אנטולי, ואדרש אך ורק לממצאי עובדה ברורים, שעולים מתוך השחזור, ביחס לאופן בו, לטענתו רצח הנאשם, את המנוחה.

178. השחזור של הדקירות, או החיתוכים, או מכות הסכין שעשה הנאשם במנוחה (כאמור הכל על פי הודאתו בשלב השחזור) בוצע למעשה שלש פעמים (ואפילו ארבע). בשלב הראשון, עדיין היה הנאשם אזוק ולכן היה קשה לו להדגים. בשעה 19:40:36 הוא אומר “הכיתי אותה בגרון אני לא זוכר אם עמוק או לא עמוק…“. יודגש, בשלב זה לא נראית כלל ועיקר לא פעולת חיתוך ומכל שכן שלא פעולת שיסוף. משום מה, אנטולי עוצר כאן את הנאשם ושואל אותו “והיא ראתה אותך….” (19:40:43) וזאת במקום להניח לנאשם להשלים את השחזור. מכל מקום הנאשם עונה “כן היא רצתה לסגור את הדלת ואני ככה הייתי פה…”. בשלב זה מבט בתמונה מגלה, כי השוטרת המדמה את המנוחה עומדת במפתן תא השירותים ואילו הנאשם עומד מחוץ לתא השירותים כשהדלת פתוחה לחלוטין. לאמור, הדקירה/חיתוך/מכה הראשונה הייתה כאשר הנאשם לגמרי מחוץ לתא השירותים, והילדה כך לטענתו רצתה לסגור את הדלת, ואז מדגים הנאשם ואומר כך – “הילדה הרימה את היד, כאילו כאילו התגוננות או משהו…” (19:40:50) וממשיך “ואני פגעתי ביד ופגעתי עם הסכין איפשהו באיזור הזה” (19:40:56) כשהוא מצביע לאזור שבין הצוואר לחזה מצד ימין של השוטרת. הנאשם ממשיך “היא נפלה…” (19:41:09). בשלב זה, אנטולי אומר לשוטרים לצאת החוצה מתוך התא והנאשם מצביע איפה לשיטתו הילדה נפלה “כאן בין האסלה ….הנה פה….” (קשה להבחין בשחזור להיכן בדיוק מצביע הנאשם) וממשיך ואומר הוא “נפלה באסלות… הראש שלה….” (19:41:20) ושוב חסר ההמשך היכן הראש שלה; רק בשלב מאוחר יותר כאשר אנטולי מבקש מהנאשם שיראה לו היכן היה הראש שלה אומר הנאשם “הראש שלה היה בין האסלה לקיר, ככה…” (19:42:10) ובאמרו “ככה” הוא מדגים כשראשו שלו מונח על הקיר בזווית מסוימת לצד שמאל של המתבונן ולצד ימין של הנאשם ולכיוון דלת התא.

179. לאחר ביצוע השחזור הראשוני, החלקי כאמור, עונה הנאשם לשאלות של אנטולי וכדלהלן:

 

“ש.    כמה פעמים דקרת אותה? (19:42:39)

ת.      אני לא יודע …..פעמיים שלש ארבע….

ש.      באיזה איזור בגוף דקרת אותה?

ת.      …בפעם הראשונה דקרתי בצוואר…

ש.      ואח”כ …

ת.      “בפעם השנייה ניסיתי לפגוע בה פה…” [שוב מדגים לאיזור בית החזה, אלא שהפעם לצד שמאל של החזה שלו, שכן הפעם השוטרת כבר איננה והנאשם מדגים על עצמו ואומר] “…שפגע ביד, אולי חתך” (19:43:09).

בשלב זה, אנטולי שוב מבקש מהשוטרת שתיכנס לתא, ומבקש מהנאשם שיראה עליה, אבל מוסיף ואומר “...בוא, בוא לא ניכנס לשירותים צפוף פה…” (19:43:10). ועוד מוסיף אנטולי, “מאד צפוף לנו, אנחנו לא מסתדרים מבחינת התנועות…”. לא אמנע מלהעיר, כי שתי אמרות אלו של אנטולי אינן במקומן! מה פירוש ומניין לו שאנחנו לא מסתדרים מבחינת התנועות! מה היו התנועות? מניין לו לאנטולי לדעת? ולמה לא להיכנס לתוך התא? (ובכלל למה להיכנס לתא, והלא הנאשם הדגים הן בתא הכלא והן בהדגמה הקודמת במהלך השחזור, שהמנוחה עמדה על מפתן התא ואילו הוא עמד מחוץ לדלת).

מכל מקום, השוטרת שוב יוצאת החוצה והנאשם מדגים עליה (יוער, כי השוטרת נעמדת ואנטולי נראה מרים לה את היד) כשידה הימנית בזווית של כ45 מעלות, ואז אומר הנאשם “… אני כשדקרתי החליק על היד, לאנשהו לפה, באיזור החזה פגע…. (19:43:26) אני לא יודע איפה…”.

הנה כי כן, עד כה, מדובר לגרסת הנאשם בחתך אחד בצוואר ואחר כך ניסיון לפגוע בצוואר, אבל תוך החלקה על היד ולכיוון החזה/עצם הבריח.

יוער, כי גם המאשימה בסיכומיה מסכימה לכך, שכן בפיסקה השלישית בעמ’ 174, כותבת המאשימה, כי בשלב הראשון הדגים הנאשם שיסוף צווארה של המנוחה ובשלב השני, ולאחר שזו הרימה את ידה הנאשם פגע בה, בידה המושטת ובאזור עצם הבריח והחזה. הנה כי כן, גם לשיטת המאשימה, הנאשם הדגים חיתוך אחד בלבד בצוואר !

180. אנטולי שוב עובר לשלב השאלות ושואל (19:43:33)

“ש.         ניסית לתפוס אותה במשהו? שיהיה לך קל יותר.

         ת.           ייתכן אני לא זוכר…“.

בשלב זה ומשום מה, השוטרת מסתובבת, כשהפעם צידה השמאלי מופנה לנאשם, ואז מעיר אנטולי “…לא זו זוית אחרת…” (19:43:42). הנה כי כן, אנטולי הוא המתקן את מנח השוטרת. השוטרת מתחילה להסתובב חזרה ואז נשמע קול האומר “שידגים שידגים עוד פעם לא רואים כלום” (19:43:43, להלן נראה שמדובר באבי שי).

אם כן, עד כה, ראינו שתי הדגמות במהלך השחזור, ובשלב זה “סוף סוף” וכדברי אנטולי, הגיע “המושיע“,הגיעו המפתחות של האזיקים וניתן היה לשחרר את הנאשם מהאיזוק (19:43:58).

181. שוב השוטרת נעמדת, עדיין מחוץ לתא, כאשר אחרי הדקירה, ידה הימנית מונפת ב-45 מעלות ואז שואל אנטולי:

“ש.         תגיד בשביל מה היא הרימה את היד?

         ת.           יכול להיות שהיא התגוננה.

         ש.           היא ראתה אצלך את הסכין לפני כן, בצוואר?

         ת.           בטח, הרי כבר דקרתי אותה“(19:44:46).

תיאור זה סותר באופן מוחלט את ההסבר לארתור, “מכה אחת והיא נפלה”!

182. בשלב זה מתחילה הדגמה שלישית (!) ואז אנטולי מבקש מהנאשם כך –

“בוא נתחיל מהתחלה, שלפת את הסכין…?” (19:44:46).

השוטרת שוב חוזרת לתוך התא סמוך למפתן והנאשם נשאר מחוץ לתא ואז אומר הנאשם כך –

“ואני דקרתי אני דקרתי בהתחלה, אני לא יודע… כל ה… זאת אומרת חצי צוואר…או רק טיפה…” (19:45:30 – ויושם אל לב, עד לרגע זה אין ולו תנועת שיסוף או אפילו חיתוך אחת!) אני בפעם השנייה דקרתי איפה שהוא באיזור החזה”.

“ש. ומה היה הלאה?

ת. שלש ארבע פעמים דקרתי (19:45:51) … ילדה התחילה להתקפל…(משמע בהכרח אחרי הדקירה השלישית או הרביעית! 19:45:57) ואז דקרתי גם באיזור הזה ומפנה לכיוון הבטן התחתונה.

ש. ומה קרה הלאה?

ת. אני כבר לא זוכר, אני חושב שהיא נפלה, נפלה ושכבה” (19:46:16)

בהמשך שם שוב שואל אנטולי כמה פעמים דקרת, ואיך היא נפלה, ואז מדגים הנאשם על השוטרת כשהיא עומדת עם הגב אליו, או לפחות עם חציו כלפיו וראשה כפוף קדימה, ואז דקר פעם נוספת, אחרונה, שלישית (19:51:02) ואז היא “נפלה“. רק בשלב זה הנאשם מספר שנכנס לתא, דהיינו אחרי המאבק ואחרי הנפילה של המנוחה.

עוד יוער כאן, כי לאחר השלמת השחזור ולאחר שחזרו אנטולי והנאשם לתחנה, שב וביקש אנטולי מהנאשם שיסביר כמה דקירות היו ושידגים שוב, איך ואיפה תפס את המנוחה (ועל כך להלן) וגם הפעם משחזר הנאשם שמדובר ב-4 דקירות או 3 “על בטוח”, וכן מראה שוב איפה פגע, פעם אחת בצוואר ופעם שנייה במקום נמוך יותר; (21:35 – זמן מסך).

183. סיכום ביניים לעניין זה .

–        בשום שלב בשחזור, לא הדגים הנאשם פעולת שיסוף – גם אם במקום מסוים הדגים פעולת חיתוך הרי שמדובר היה בדקירה ולאחר מכן חיתוך קל ובוודאי שלא פעולת שיסוף כפי שהראה על ארתור! (בוודאי שלא חיתוך של כל הצוואר כפי שבפועל נקבע בדו”ח הנתיחה) ער אני לכך שהמתורגמנית תרגמה “הכיתי בסכין” – כ”דקרתי וחתכתי” (ראו עמ’ 3327 ש’ 22) ואולם וכאמור, גם אם כך הוא, מדובר בפעולת חיתוך מינורית לחלוטין. זאת להבדיל מהחתך שהיה לכל אורך הצוואר וראה עדותו של ד”ר זייצב:

“עו”ד שרון הר ציון:            בסדר. אוקיי. עכשיו שאלה. מבחינת, כשאתה מתאר את החתך בצוואר, אתה מתאר חתך ברוחב של 11 סנטימטר. יחסית לרוחב הצוואר של המנוחה, כמה זה תפס מתוך הדבר הזה?

          העד, ד”ר קונסטנטין זייצב: אפשר לראות בתמונות. זה, זה, זה כל הרוחב של הצוואר.

          עו”ד שרון הר ציון:              כל הרוחב של הצוואר.

          העד, ד”ר קונסטנטין זייצב: זה כל הרוחב של הצוואר. אפשר לראות בתמונות” (עמ’ 2299 ש’ 29-23).

כאמור לעיל, צפייה חוזרת ונשנית בשחזור מעידה בבירור, כי מדובר בפעולות דקירה, “שלאחריה” לכל היותר חיתוך מינורי וזאת בניגוד לקביעת ד”ר זייצב שמדובר למעשה בחתך לכל רוחב הצוואר ובניגוד לפעולת השיסוף שהודגמה על ארתור בתא המעצר, שלוותה בהנפה משמעותית שגררה בעקבותיה וכתיאור הנאשם עצמו, נפילה מיידית של המנוחה. (יוער לעניין זה, כי בביקור השופטים בבית הספר, הדגים ב”כ הנאשם היטב מדוע התיאור בין כותלי הכלא של הנפת היד ושיסוף הגרון, לא היה ישים בזירת הרצח עצמה, שכן לו כך היה מנסה הנאשם להדגים, ידו הייתה נתקלת בדפנות התא, או בדלת וראה בדיסק צילום השופטים בבית הספר, ת/427).

–        גם בשחזור הדקירות, שחזר על עצמו כאמור לעיל 3 פעמים (ועוד פעם חלקית לאחר השחזור, בתחנת המשטרה) לא רואים פעולה של שני חיתוכים בצוואר.

–        לאורך כל הדרך טען הנאשם ל4-3 דקירות, אחת בצוואר (ומצד ימין ועל כך להלן) אחת בחזה, אחת בבטן ואחת ביד.

–        הנפילה המודגמת הייתה כאשר המנוחה מוטה קדימה, לאמור בהכרח היא נפלה כשפניה וראשה כלפי הרצפה, ואילו בתא הכלא הדגים הנאשם (על ארתור) שהמנוחה נפלה על גבה.

–        הנאשם נכנס לתא, לגירסתו שלו, רק אחרי שהמנוחה כבר נפלה על הרצפה.

184. כאן גם המקום להידרש לטענת המאשימה ולפיה, קשה ללמוד מהשחזור, שכן ידיו של הנאשם היו אזוקות (עמ’ 555 לסיכומי המאשימה), אלא, שכמפורט לעיל, בהדגמה השלישית, כבר שוחררו האזיקים ומדוע אפוא קשה ללמוד מן השחזור?

 

יב.     דו”ח הנתיחה (ת/442) – עדות ד”ר זייצב ועדות ד”ר קוגל

185. מדוח הנתיחה עולות המסקנות הבאות:

         –        מות המנוחה נגרם מאיבוד דם חיצוני בעקבות פצעי חתך בעורק התרדמה ובווריד היוגולארי משמאל (מפצעי חתך בצוואר- שני פצעי חתך מתלכדים).

         –        נמצאו פצעי חתך בפנים מימין, בבית החזה ובאצבעות כפות הידיים.

–        נמצא פצע חתך בשורש כף היד השמאלית שנגרם, קרוב לוודאי, לאחר המוות.

–        פצעי החתך באצבעות כפות הידיים יכולים להתיישב עם “פצעי הגנה”.

–        פצעי החתך נגרמו באמצעות חפץ מושחז כגון להב של סכין או חפץ דומה.

–        נמצאו לפחות 7 מוקדי דימומים בשכבה הפנימית של הקרקפת שנגרמו מחבלות קהות ישירות (מכות) או בלתי ישירות (נפילות) סמוך למוות וללא קשר סיבתי בינם לבין המוות.

–        בפות ובפי הטבעת לא נמצאו סימני חבלה טרייה.

–        כיס השתן היה ריק.

186. כאמור לעיל, בדו”ח הנתיחה נקבע על ידי ד”ר זייצב באופן ברור, כי החתך בשורש כף יד שמאל נגרם קרוב לוודאי לאחר המוות או זמן קצר לפניו. חרף האמור, הרי שבמהלך עדותו בעל פה של ד”ר זייצב לפנינו, חזר בו ד”ר זייצב ממסקנה נחרצת זו, וטען, כי יש היתכנות גבוהה ולפיה, פצע החתך בשורש כף יד שמאל, הינו פצע התגוננות, במהלך המאבק של המנוחה ברוצח.

עוד לטענתו, יכול גם שבשלב מסויים ובתנועת “רפלקס”, גם לאחר איבוד דם רב, הרימה המנוחה את ידה, ואז בוצע בה החתך.

ד”ר זייצב אף הוסיף והסביר, כי יכול גם שהמנוחה עצמה, התיישבה על מושב האסלה וכן יכולה הייתה לצאת לפתוח את הדלת ולרדת כמה מדרגות, לאחר שבוצעו בה כל החתכים ושיסוף הגרון:

“כב’ הש’ אשר קולה :               האם ייתכן כי לאחר פציעתה תוכל המנוחה להתרומם ממצב של שכיבה למצב של ישיבה על אסלת השירותים עליה היא נמצאה? אתה עונה בסעיף 4.3.1. סביר להניח שהפצעים הקטלניים בצוואר לא גרמו למוות מידי ולכן המנוחה יכולה לבצע פעולות פשוטות משך שניות בודדות ואפילו עשרות שניות אחרי הפציעה בצוואר, האם המנוחה בהינתן מצבה עם החתכים שאדוני תיאר אותם קודם יכולה הייתה להתרומם ממצב של שכיבה למצב של ישיבה בכוחות עצמה?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       קשה לי מאד לפרט פעולות.

         כב’ הש’ דני צרפתי:                  אדוני רוצה להגיד לי שזה תואם לאותם פרכוסים? בן אדם יחתכו לו את אותו עורק יוכל לקום ולהתיישב?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       זה מאד לא סביר אני יכול להגיד.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  בוא נגיד זה לא סביר בדיוק כמו (לא ברור) לא סביר, זה בלתי סביר לחלוטין אדוני מומחה.

         כב’ הש’ דני צרפתי:                  אדוני ראה מקרה כזה פעם בשנות ניסיונות שאחרי חתך כזה בן אדם מתרומם ומתיישב?

         כב’ הש’ אשר קולה:                  להתרומם ולהתיישב?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אני לא חושב ככה אבל עוד פעם אתם מושכים ממני דברים שאני לא יכול לענות עליהם.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  למה? אתה המומחה פה.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כי באף ספר לרפואה משפטית לא כתוב מה זה פעולה פשוטה או מה זה פעולה מורכבת.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  יש את השכל הישר וגם אדוני שהוא ד”ר יש לו שכל ישר,

         כב’ הש’ דני צרפתי:                  לצאת לפתוח את הדלת ולרדת כמה מדרגות הוא יכול?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כן.

         כב’ הש’ דני צרפתי:                  מה?

         כב’ הש’ אשר קולה:                  אחרי חתך כזה בצוואר? אנחנו לא רוצים להעיר הערות, אני אתן לו להשלים, אנחנו מבקשים ממך לחשוב עוד פעם על התשובה האחרונה שלא נאמרה בציניות אלא ברצינות, האם זה עולה על דעתו של אדוני דבר כזה? באמת, אנחנו נמצאים פה במשפט רצח קשה מסובך רגיש וזו התשובה של אדוני?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אם לחתוך עורק התרדמה כולל ווריד (לא ברור) לעשות לחץ לעשות לחץ לסגור את הפצע אז אפשר ללכת אז אפשר לעשות כמה פעולות אולי כמה צעדים אולי אפשר לעשות אבל… (עמ’ 2355 ש’ 5 – עמ’ 2356 ש’ 5).

187. בת/445, תשובות זייצב לפניית הצח”מ מיום 07.01.07 ומיום 08.01.07 בעניין הפציעות ביד המנוחה בסעיף 4 לחוות דעתו, השיב ד”ר זייצב: “סביר להניח שהפצעים הקטלניים בצוואר לא גרמו למוות מיידי, לכן המנוחה יכלה לבצע פעולות פשוטות במשך שניות בודדות או אפילו עשרות שניות אחרי הפציעה בצוואר“

לשם ההבהרה אצטט את תשובת ד”ר זייצב בעניין זה בעדותו לפנינו וכדלהלן :

“עו”ד שרון הר ציון:                  עכשיו רק עוד שאלה. אמרת בת/445, בסעיף 4: “המנוחה יכלה לבצע פעולות פשוטות”. אני רק לא יודעת מה זה פעולות פשוטות. אם אתה יכול להסביר לי פשוט, כי אני לא מבינה מה זה אומר “פעולות פשוטות”, מה זה אומר. תן דוגמא, אם אתה יכול. כב’ הש’ דני צרפתי: “שניות בודדות או עשרות שניות אחרי ה- (מדברים ביחד).

עו”ד שרון הר ציון:                   מה זה פעולה פשוטה, בעיניך? למה אתה מתכוון כשאתה כותב את זה? אני פשוט

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:      ככה כתוב ב-

כב’ הש’ אשר קולה:                 בספרות.

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:      בספרות. אני גם קשה לי לתאר מה

כב’ הש’ דני צרפתי:                  אחרי שחותכים את ה-

כב’ הש’ אשר קולה:                 עורק הראשי.

כב’ הש’ דני צרפתי:                  את עורק התרדמה.

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:      אני מאמין שמשך זמן אולי להזיז רגליים, ידיים

כב’ הש’ דני צרפתי:                  זה אותם פרכוסים שאדוני אמר?

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:      וגם פרכוסים, פרכוסים טרמינליים

כב’ הש’ אשר קולה:                 אפשר אקטיבית להרים יד? אפשר לפרכס. אפשר אקטיבית להרים יד

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:      עוד פעם, עוד פעם

כב’ הש’ אשר קולה:                 מהגובה הזה לגובה החזה? לגובה הראש?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       עוד פעם, אני אמרתי שקשה מאוד לרופא משפטי לקבוע את זה ולהגיד את זה ולהתייחס לזה” (עמ’ 2327 ש’ 28- עמ’ 2328 ש’ 16).

וכיצד דבריו אילו מתיישבים עם חוות דעתו הראשונה?

         “עו”ד שרון הר ציון:                  אני כן אבקש ממך להתייחס לשני ביטויים שאתה משתמש בהם בחוות דעת שלך וכן שתסביר לנו אותם. אני מפנה אותך לחוות דעת ת/442 במסקנות שלך, בסוף, בעמוד 9. אתה אומר שהפצע חתך נגרם קרוב לוודאי לאחר המוות

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כן.

         עו”ד שרון הר ציון:                    ובת”ו

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       וזה לא ממש נכון, זה לא ממש

         כב’ הש’ אשר קולה:                  אתה כותב דברים לא נכונים, ד”ר זייצב?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       הא?

         כב’ הש’ אשר קולה:                  אתה כתבת את זה. אתה חתום על זה.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       רגע, רגע, רגע. זה, זה לא משלים את השאלה, זה, זה לא תשובה שלמה, זה לא תשובה מלאה

         כב’ הש’ אשר קולה:                  סליחה. ולא רק ש… זו חוות הדעת, עכשיו אנחנו מאפשרים להם

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כן.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  לאפשר שאלות. זה לגיטימי, זה בסדר, מאפשרים.

         עו”ד שרון הר ציון:                    לא, יש ת/445 שממשיך את זה.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  בסדר.

         עו”ד שרון הר ציון:                    זה לא עכשיו אני שואלת.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  אבל כשזה עומד לפני שופט, חוות הדעת שלך כמות שהיא, ובדרך כלל זו הפרוצדורה, ואדוני חתום על זה

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       נכון.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  ואדוני, בניגוד למה שאמר שקודם, שאתם לא יכולים לקבוע, אדוני כותב פה

         עו”ד שרון הר ציון:                    “קרוב לוודאי”.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  “קרוב לוודאי לאחר המוות”.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כן.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  למה זה לא תשובה לשאלת חברי ממקודם ושאלתי שלי שזה יותר מסתבר? אדוני כתב את זה. למה עכשיו אדוני משנה את ההסתברות שאדוני כתב אותה בעצמו?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אפשר לענות?

         כב’ הש’ אשר קולה:                  כן.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כי אחרי מכתב של המשטרה, אני הבנתי שהתשובה הזאתי היא לא מושלמת (תשובתו זו מעוררת כמובן תמיהה רבתי!)

         …

        

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       היא לא מושלמת. היא לא מושלמת, כי, כי

         כב’ הש’ אשר קולה:                  מה פירוש “אחרי המכתב של המשטרה”? אבל אתה המומחה, המשטרה היא לא המומחית. אדוני המומחה. אדוני צריך להתנתק לחלוטין מהמשטרה, להתנתק לחלוטין מהחוקרים ולהגיד כמומחה מה עמדתו. וזו עמדת אדוני המקצועית, ואנחנו חוקרים את אדוני כמומחה מקצועי, מכירים את אדוני לא מהיום. וכשאדוני כותב כאן שנגרם קרוב לוודאי לאחר המוות, אדוני צריך לעמוד מאחורי זה. למה אדוני חוזר בו מהמילה הזאת? מה קרה שאדוני חוזר בו מהמילה הזאת?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אפשר לענות?

         כב’ הש’ אשר קולה:                  בטח.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       מכיוון ש-, אמרתי כבר, שאם יש מכלול פצעים ופצע אחד בלי דימום, קשה לרופא משפטי לקבוע מתי הוא נגרם – לפני, אחרי…

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       או סמוך למוות.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  אבל כל זה ידעת כבר שחתמת על חוות הדעת.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       שנייה אחד. שנייה. אני יכול להמשיך? אז בגלל זה המונח הכי, הכי טוב והכי מקצועי, שהפצע הזה נגרם אחרי ירידה קטלנית של לחץ דם, וק-

         עו”ד שרון הר ציון:                    אני מפנה לת/445, סעיף 1.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  445 אני יודע, עו”ד הר ציון, אבל אותי מטריד מה שקרה כאן. פה יש רופא מומחה משפטי שכותב חוות דעת ב-19.12 – תכף נשאל על זה שאלה – וכותב: “קרוב לוודאי”, וכשאנחנו שואלים אותו, אז הוא אומר: “לא, זה”-

         כב’ הש’ דני צרפתי:                  הפוך.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  הוא אומר, אל”ף, הוא אומר הפוך, בי”ת, “אני בכלל לא יכול לקבוע סבירויות”. למה פה קבעת סבירויות?

         עו”ד מרציאנו:                          למה הפוך?

         עו”ד שרון הר ציון:                    למה הפוך?

         כב’ הש’ אשר קולה:                  מה קרה שהחוקרים אמרו לו שגרם שלו לשנות את דעתו? ולמה בכלל הוא מדבר עם חוקרים על זה? זו השאלה.

         עו”ד שרון הר ציון:                    אז בוא נדבר. דיברת עם חוקרים? היה לך שיח עם חוקרים?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       לא. לא.

         עו”ד שרון הר ציון:                    אז מה היה?

         כב’ הש’ אשר קולה:                  אמרת שחוקרים

         עו”ד שרון הר ציון:                    איך הייתה הפנייה הזאת?

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אני לא דיברתי עם חוקרים על דברים שהם לא קשורים ל-לא יודע למה

         כב’ הש’ אשר קולה:                  אדוני לא אמר לפני רגע שחוקרים פנו אליו?

         עו”ד שרון הר ציון:                    בכתב.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  בכתב.

         עו”ד שרון הר ציון:                    הפניות בכתב.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  בסדר, בסדר.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אפילו אם הייתה שיחה

         כב’ הש’ אשר קולה:                  פניות בכתב זה אותו דבר.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אפילו אם הייתה שיחה טלפונית, אני זוכר את זה טוב מאוד, אני ביקשתי לשים הכל על הנייר, לשלוח אליי מזכר, ועל מזכר אני יכול לענות. כי על שיחה טלפונית אני לא יכול לענות.

         עו”ד שרון הר ציון:                    ואז פונים אליך בש-

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       בגלל זה הם שלחו מזכרים אליי, ו-, ואני עניתי” (עמ’ 2324 ש’ 19- עמ’2327 ש’ 4).

לא למותר לציין שאין ולא נמצא כל מזכר כזה:

         “כב’ הש’ אשר קולה:                קיבלתי את ההבהרה, טוב שגברתי הבהירה, אין לנו מזכר כלשהו שהגשתם לנו אחרי 8 בינואר 2007 מהגוף החוקר לד”ר זייצב וכשהוא אמר לנו קודם שאני עשיתי השלמות בעקבות פניות של הגוף החוקר שהוא התעקש שהוא עובד רק עם מזכרים אין לנו מזכר כזה.

         עו”ד שרון הר ציון:                    אין.

         כב’ הש’ אשר קולה:                  אני לא בא לתפוס אותו חלילה, יכול להיות שהוא לא זוכר זה לגיטימי, אבל השאלה אם המסקנה ההגיונית היא לא שמישהו בכל אופן כי דיבר אתו בטלפון או לא בטלפון?

         עו”ד שרון הר ציון:                    לא, לא, ממש לא.

        

188. דומה, כי אין צורך להרבות מילים על חוסר ההיגיון הזועק מתשובות אלו, כלום באמת יש סבירות כי המנוחה לאחר ששוסף גרונה, עלתה בכוחות עצמה על האסלה! או ניסתה לצאת מהתא?

כלום סביר, כי המנוחה לאחר ששוסף גרונה, הצליחה להרים את ידה השמאלית כהתגוננות במהלך התקיפה?

כלום סביר, שהחתך בשורש כף יד שמאל נגרם קודם לאיבוד מרבית הדם בגופה של המנוחה? והלא ד”ר זייצב עצמו קבע סימן מובהק לכך, שהפצע בשורש כף יד שמאל נגרם לאחר איבוד מרבית הדם, וקרוב לוודאי בסמוך לאחר המוות.

מדוע ד”ר זייצב שינה דעתו? מדוע הפרקליטות סבורה, כי ניתן עתה, כעבור 15 שנה, ובמהלך המשפט החוזר, לנסות ולקעקע דווקא חוות דעת של מומחה מטעמה? כיצד זה אם אכן היה שיח בין הגוף החוקר למומחה, ששיח זה לא הועלה על הכתב? כיצד זה מזכר שכזה, ככל שהיה, לא הונח בפנינו? האם אין בעובדה שד”ר זייצב מתאר פנייה של החוקרים אליו, ואין בפנינו מזכר על כך, כדי להעיד שאכן החוקרים פנו בעל פה לד”ר זייצב?

בסיכומיה טוענת המאשימה, “מאחר והוכח ויש טביעת נעל של המנוחה על רצפת התא, בתוך הדם, נראה כי היה למנוחה די חמצן ולחץ דם לעמוד על רגליה, גם אחרי דימום מסיבי מהצוואר (ככל הנראה יותר מהחתך הראשון). אחרי אובדן דם משמעותי הצליחה המנוחה לפסוע בתוך הדם”. (עמ’ 314 לסיכומי המאשימה). תרחיש זה אינו הגיוני בעליל וסותר כמובן את “שחזורו” של הנאשם על ארתור! ומכל מקום, הסבירות הינה דווקא לתרחיש לו טוען ב”כ הנאשם, שהיה מאבק בין המנוחה לבין הרוצח ובזמן המאבק סביר להניח שמיקומה של המנוחה זז והשתנה. (זאת ועוד, יכול שטביעת הנעל של המנוחה בצד השמאלי של התא בסמוך לתא 1 יש בה כדי להעיד שהמנוחה ישבה על האסלה; עובר לרציחתה, וזה גם מסביר את כיס השתן הריק וגם על כך להלן).

189. עם זאת ובבחינת של למעלה מן הצורך, אדרש בעניין הפצע בשורש כף היד גם לחוות הדעת המשלימה של ד”ר קוגל לעניין זה (נ/113א), אשר קבע במפורש כך:

“1. מיקומו של הפצע בקדמת שורש כף היד השמאלית אינו מיקום אופייני לפצעי הגנה.

2. פצעי הגנה מעצם הגדרתם מלמדים על כוונה מודעת של הקורבן להגן על עצמו, ולכן פצע שנגרם לאחר המוות לא יכול להחשב פצע הגנה. פצע הגנה נגרם אך ורק כשהקורבן היה בחיים.

         3.כדי שייגרם פצע הגנה, לקורבן צריכה להיות יכולת להפעיל את שריריו על מנת להרים את ידו. כשיש צניחה משמעותית של לחץ הדם ואין הזרמת דם לגפה, אין יכולת להפעיל את השרירים.

4. היות שהפצע בקדמת שורש כף היד נגרם לאחר המוות או לאחר שחלה ירידה משמעותית בלחץ הדם, לא ייתכן שהוא פצע הגנה“.

190. לעניין זה מן הראוי להפנות לחקירתו הנגדית של ד”ר קוגל, על ידי הפרקליטות בעניין זה ושוב, באופן בלתי ברור ואף לא סביר, ניסו ב”כ המאשימה, בכל דרך שהיא, להקשות על ד”ר קוגל בעניין זה ולצייר תרחישים בלתי סבירים בעליל באשר לאפשרויות החתך בשורש כף יד שמאל של המנוחה, והכל כדי לדחות או לסתור את חוות הדעת הראשונית מטעמם (!) ולפיה, החתך בשורש כף יד שמאל נגרם מיד לאחר המוות או בסמוך לפניו.

לשם ההמחשה אצטט קטע מתוך החקירה הנגדית של ד”ר קוגל לעניין החתך בשורש כף יד שמאל וכדלהלן:

“כב’ הש’ ד. צרפתי:         אבל אתה שולל שזאת הגנה כתוצאה מפרכוס או משהו.

        העד, ד”ר חן קוגל :           בוודאי, קודם כל פרכוסים זה מאד עדין, דבר שני כדי שיהיה פצע הגנה בהגדרתו הקורבן צריך לרצות להגן על עצמו, שתהיה לו כוונה להגן על עצמו, הפרכוס נגרם בשלב שאין הכרה, שאין רצון, אם נגרם בכלל פרכוס, דרך אגב במוות באיבוד דם אין פרכוס בכלל אבל אם נגרם פרכוס אז בכלל אין לו כוונה הוא לא יכול לרצות להגן על עצמו כי הוא לא יודע מה קורה.

         עו”ד ש. הר ציון:              טוב.

         העד, ד”ר חן קוגל:            וגם אין לו יכולת להגן על עצמו בשלב הזה לכן זה לא יכול להיות פצע הגנה מפרכוס.

         עו”ד ש. הר ציון:              אפנה לשני מקורות בספרות דולינק וויג’, אחד אומר שפצעי הגנה עשויים להופיע בשני מנחי ידיים גם קדמי וגם אחורי.

         כב’ הש’ א. קולה:             מנח ידיים אין וויכוח, מנח ידיים הוא הסכים, הוא דיבר על שורש כף היד.

         עו”ד ש. הר ציון :             או קיי.

         כב’ הש’ א. קולה:             צריך להיזהר.

         עו”ד ש. הר ציון:              וויג’ בשנת 2005 אומר בפרק של פצעי הגנה הוא כותב פצעי הגנה עם חתכים הקורים באצבעות כפות ידיים ושורשי כפות ידיים.

         העד, ד”ר חן קוגל:            אני מבקש לראות את וויג’ כי יש וויג’ חדש יותר, אני לא חושב כי אני קראתי את וויג’ לפני זה, קשה לי להאמין, אבל את שוב חוזרת למיקום, זה לא פצע הגנה על סמך הרבה מאד דברים אחרים.

         עו”ד ש. הר ציון :             אז בעיקר הוא לא פצע הגנה כי אתה אומר אם יש ירידה כזאת משמעותי בלחץ הדם היא לא יכלה רצונית להגן על עצמה ואז אין שום סיכוי שהיא עשתה פעולה רצונית שהגנה על עצמה.

         העד, ד”ר חן קוגל:            לא רק זה… (עמ’ 4363 ש’ 9 – עמ’ 4364 ש’ 2).

         …..

         עו”ד ש. הר ציון:              אני מציעה לך שחתך כזה נגרם כתוצאה מהרמה של היד עוד לפני בכוחותיה האחרונים כשעוד לחץ הדם לא ירד בבת אחת.

         העד, ד”ר חן קוגל:            אין בזה דימום, לחץ הדם לא היה שם, כאשר נגרם החתך לחץ הדם לא היה שם, כאשר נגרמו החתכים בצוואר לחץ הדם לא ירד בשנייה אחת, לכן התיאוריה שנגרם חתך אחד ואז היא הרימה את ידה ונגרם פה בשלב הזה עוד היה לחץ דם אז לא יכול להיות מה שאת אומרת.

                                               …

         עו”ד ש. הר ציון :             ואז בזמן שהיא מורידה כבר ירד לחץ דם,

         (הדוברים מדברים יחדיו)

        עו”ד ש. הר ציון:              בעת הירידה המשמעותית בלחץ דם אבל לא ירידה בעצם להפסקה מוחלטת של פעולת הלב עדיין קיימות אפשרויות לפעולות קלות כמו הרמת היד, לחץ הדם ממשיך לצנוח, הצניחה של היד גורמת לאובדן מוחלט של הדם ואז נראה את המצב שראינו של יד שנראית ללא דימום.

         העד, ד”ר חן קוגל:            לגמרי לא יכול להיות מה שאת אומרת, ממש לא.

         עו”ד ש. הר ציון :             למה?

         העד, ד”ר חן קוגל:            אני אסביר, לצורך הפעלת השרירים צריך שיהיה לחץ דם.

         כב’ הש’ ד. צרפתי:           חמצן.

         העד, ד”ר חן קוגל:            בדיוק, זה מה שמחדיר חמצן לתוך הרקמות, אם אין לחץ דם אז לא יהיה הרמה של השריר, אי אפשר להפעיל את השריר, הדעה השנייה שבגלל החתך פה ירד לה לחץ הדם… ” (עמ’ 4364 ש’ 20 – עמ’ 4365 ש’ 12).

191. הנה כי כן, המסקנות מתצלומי הזירה (ת/67) מדו”ח הנתיחה (ת/442) מחקירתו בעל פה של ד”ר זייצב ומחוות דעתו של ד”ר קוגל וחקירתו הנגדית הינן כדלהלן:

–        המנוחה נמצאה במצב של חצי שכיבה/חצי ישיבה על גבי מכסה האסלה כשראשה מושען על הקיר הימני (המפריד בין תא 2 לתא 3).

         –        המנוחה לא נמצאה כשעיניה פקוחות.

–        פצעי החתך בצוואר, בסנטר ובבית החזה של המנוחה נגרמו על ידי לפחות ארבע הנפות סכין.

–        החתך בשורש כף יד שמאל של המנוחה נגרם מיד לאחר המוות או בסמוך לפניו ואיננו פצע הגנה.

–        פצעי החתך באצבעות כפות הידיים בלבד יכולים להתיישב עם “פצעי הגנה”.

–        בראשה של המנוחה נמצאו 7 מוקדים של חבלות ראש.

–        כיס השתן של המנוחה נמצא ריק, כי קרוב לוודאי שהיא הטילה את מימיה, זמן קצר לפני שנרצחה, ומשכך אפוא אין היתכנות לגרסתו של הנאשם ולפיה, הוא רדף אחריה ותפס אותה בפתח השירותים. לאמור לפני שהספיקה להתפנות (לעניין זה עוד אדרש להלן).

–        לא נמצא חתך כלשהו או חבלה כלשהי באיזור המותן או הבטן התחתונה.

יוער ויודגש, כי לעניין סוג הסכין בו בוצע החתך, שגם אליו נדרש ד”ר זייצב, אדרש בפרק

נפרד להלן.

יג.     השוואת מסקנות ממצאי הנתיחה להודאות הנאשם

192. טרם שאעשה השוואה כאמור בכותרת לפרק זה, אבקש להפנות ובקצרה לעת הזו, לחקירת הנאשם ב- 19.12.06 החל מהשעה 13:15 (ת/41). חקירה זו נערכה שעות רבות על ידי יורם וסשה ובמהלכה ניסו החוקרים ובצדק מבחינתם, לקבל תשובות ביחס לשאלות רבות שהטרידו אותם, בעיקר נוכח אי ההתאמה בין התוודותו הראשונית של הנאשם בפני ארתור, לבין ממצאי נתיחת הגופה ומיקום הגופה.

אדגיש שוב לעניין זה, כי במהלך ההתוודות בפני ארתור כל שהוצג ונאמר על ידי הנאשם, הינו הנפה אחת, שבעקבותיה, מכה אחת או שיסוף אחד, וכל זה כשהוא עומד מחוץ לתא וארתור המדמה את המנוחה עומד כביכול בפתח תא דמיוני כלשהו, ומיד לאחר אותה מכה/שיסוף, המנוחה נפלה.

193. כך למשל, תיאר הנאשם בפני החוקרים “שלפתי את הסכין ש… שהיה תלוי על חגורה… בנרתיק… אני קפצתי לתא… ואני הכיתי בצוואר… של הילדה, היא הרימה יד, יד ימין [בתיעוד החזותי מדגים הצמדת ידיים לצד הפנים הימני]… ואני דקרתי עוד פעם… ופגעתי במקרה ביד שלה כאן….

         חוקר א’: איך זה נקרא? כף יד ימין?

         רומן: זה לא כף יד. זה מרפק.

         חוקר א’: שורש היד? (יושם לב לשאלה הסגורה והמנחה- “שורש כף היד?”)

רומן: כן, שורש היד. באזור שורש היד אני פגעתי עם הסכין [בתיעוד החזותי מדגים רומן פגיעה עם הסכין באזור הזרוע העליון].

(עמ’ 123- 124 לתמליל החקירה דיסק 1 – ת/41א).

החוקרים מצאו חוסר התאמה בין גרסת הנאשם לממצאי נתיחת הגופה כאמור, שעה שהנאשם לא תיאר בפני החוקרים חתך בשורש כף יד שמאל של המנוחה, גם לא לאחר שהוכוון לכך על ידי החוקרים, ולכן הוסיפו ושאלו בעניין זה.

ובהמשך;

“רומן: כנראה שאני דקרתי עוד כמה פעמים. אני לא זוכר בדיוק. כנראה שאני דקרתי עוד כמה פעמים. אבל את זה אני כבר לא זוכר בכלל. קרוב לוודאי כאן, בצד ימין

         חוקר א’: דקירות בסכין?

         רומן: כן, דקירות בסכין.

         חוקר א’: בצד ימין של מה?

         רומן: בצד ימין של הגוף…

         חוקר א’: במותניים?

         רומן: בצד. בצד ימין.

         חוקר א’: בצד ימין של הילדה

         רומן: כן, של הילדה.

         חוקר א’: ברגע הזה היא עמדה?

         רומן: “היא כבר שקעה.

         חוקר א’: היא שקעה בעמידה לא בצד. באיזה צד?

         רומן: בצד ימין (מראה לצד ימין)

         חוקר א’: היא שקעה למטה…

         רומן: היא שקעה למטה, נפלה…

         חוקר א’: בצד…

         רומן: בצד שמאל בין האסלה לבין הקיר

         חוקר א’: בין האסלה לבין הקיר בצד שמאל של השירותים. אם עומדים עם הפנים לשירותים.

         רומן: כן”

         ויושם אל לב, הנאשם לא סיפר תחילה למה כוונתו “בצד שמאל”, והחוקר במקום לשאול אותו שאלה פתוחה “למה אתה מתכוון בצד שמאל?”, מציב לפניו בחירה אחת בלבד “…. בצד שמאל של השירותים אם עומדים עם הפנים לשירותים“. כלום פלא יש בכך שהנאשם עונה “כן“, כלום זו אינה שימת תשובה בפיו של הנאשם ועל כך להלן –

(עמ’ 124 – 125 לתמליל החקירה דיסק 2- ת/41א).

החוקר סשה מבקש מהנאשם לחזור לתאר “כל מה שראית בפנים תא השירותים איפה שאתה רצחת/הרגת את הילדה. תשובה (במאמר מוסגר, סשה קובע שהרצח היה בתוך התא!).

ר: היא נפלה מהצד השמאלי ממ של האסלה מהכניסה

         ס: … איך הייתה האסלה עצמה?

         ר: אני לא הסתכלתי על זה, איך הוא עצמו היה.

         ס: נו , אמרת לי, איך הוא, פתוח, סגור

         ר: … היה סגור

         ס: בזמן שאתה…

         ר: המכסה היה מורם

         ס: נו, וכאשר הבאת מכה בעזרת סכין?

         ר: כאשר הבאתי מכה בעזרת סכין, המכסה, ככל הנראה, היה מורם… אני לא זוכר את זה במדיוק… אני זוכר כאשר הילדה נפלה, היא נפלה לצד השמאלי מהאסלה, על הצד השמאלי (של הגוף) כשהיא נשענת מהאסלה על הצד השמאלי, ונשענה עם הצד הימני על הקיר”

(מ”ט 172/06(2) חלק 1 עמ’ 2/41 ש’ 31- 55, עמ’ 3/41- 4/41 ש’ 81- 89).

היינו, כשנתבקש הנאשם להסביר את מנח המנוחה, מסר תחילה לחוקרים שהיא נפלה לצד ימין (בדומה להדגמה בפני המדובב), אולם משנשאל שוב בעניין, ראה לשנות תשובתו ואמר שהיא נפלה לצד שמאל.

אוסיף, כי חוסר ההתאמה בין ההתוודות בפני המדובב לבין ההודאה בפני החוקרים התבטא לא רק ביחס לממצאי נתיחת הגופה ומנח המנוחה, אלא גם בנוגע לפרטים נוספים כדוגמת הסיבה שבעטיה נוצר עימות בין המנוחה לנאשם. הנאשם סיפר במהלך ההתוודות שלו בפני המדובב, כי המנוחה הציצה אליו למקלט, ביקשה ממנו סיגריה, הוא סירב לתת לה והיא החלה לקלל אותו. לעומת זאת, בהודאה בפני החוקרים תיאר הנאשם גידופים של המנוחה כלפיו, אך השמיט את עובדת בקשת הסיגריה על ידה. גם כשנשאל באופן פוזיטיבי על ידי החוקרים, בניסיון להתאים ההתוודות בפני המדובב להודאה, “היא ביקשה סיגריות ממך” השיב הנאשם בשלילה (עמ’ 121 לתמליל החקירה דיסק 1- ת/41א).

כאמור לעיל, המאשימה מעדיפה לעניין זה את ההתוודות בפני המדובב ולטעמה, הנאשם הסתיר שהמנוחה הציצה אליו למקלט, רק כי רצה לשוות למעשיו נופך של “התפרצות ספונטנית“, בכל הכבוד, איני רואה הבדל של ממש לעניין הספונטניות בין שהאינטראקציה הראשונית הייתה כשהנאשם היה במקלט, ובין כשעלה להכין לעצמו כוס קפה.

זאת ועוד וכאמור לעיל, לגרסה זו אין היתכנות ממשית והיא סותרת כאמור את עובדות כתב האישום.

194. השוואה פשוטה של ממצאי הזירה ביחס למנח הגופה ולממצאי הנתיחה מראה בעליל, שיש פער, לטעמי בלתי ניתן לגישור, בין הודאות /התוודות/שחזור הנאשם לבין הממצאים.

195. אתחיל בקביעה בדו”ח הנתיחה, כי בראשה של המנוחה נמצאו 7 מוקדים של חבלות ראש; אין לכך כל התייחסות בהודאות הנאשם השונות, אשר כל שמסר לעניין זה, כי המנוחה נפלה ויכול שראשה נחבט באסלה. (ת/41 חקירת הנאשם מיום 19.12.06 עמ’ 88 (מונה מסך 01:32:39)). וכיצד זה אפוא נגרמו למנוחה 7 מוקדים שונים של חבלות ראש? כיצד זה מתיישב עם גרסאות הנאשם? על כך השיב ד”ר זייצב, כי יכול שראשה נחבט מספר פעמים נוספות וכדלהלן:

“העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:     זה החבלות, זה החבלות שהם לא גרמו לשבר בגולגולת. זה חבלות שהם לא גרמו אפילו לנזק חיצוני בעור

כב’ הש’ דני צרפתי:                  אבל התוקף גרם אותן?

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       מה זה?

כב’ הש’ דני צרפתי:                  התוקף או הנפילה – מה גרם אותן?

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       זה יכול להיות מהתוקף וזה יכול להיות גם מ-, מנפילה

כב’ הש’ דני צרפתי:                  שבע חבלות מנפילה יכול להיות?

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       שבע חבלות מנפילה לא יכול להיות. בן אדם לא נופל שבע פעמים.

עו”ד ירום הלוי:                        אז תגיד “תוקף”.

כב’ הש’ דני צרפתי:                  אז לפחות חלק הן מתוקף.

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       או ש-, או שהיא נפלה על-, ב-, ב-, או שהיא נפלה גם באיזור, באיזור שיש שמה כל מיני חלקים בולטים, ועכשיו אני יודע שזה

…

כב’ הש’ דני צרפתי:                  יכול להיות שבע חבלות מנפילה?

…

כב’ הש’ דני צרפתי:                  אז חלקן מתוקף?

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       חלק מהתוקף יכול להיות, חלק מהנפילות יכול להיות

…

כב’ הש’ אשר קולה:                  בוא נסכם. ברור שהמוקדים האלה הם קשורים לאירוע הזה, הם לא קשורים לאירוע קודם.

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       חד משמעית, כן.

…

כב’ הש’ דני צרפתי:                  … בהנחה וזה נפילה, נפילה אחת שהמנוחה נופלת, יכולים להיגרם, בהינתן, אני מוסיף, שזה תא קטן, יש אסלה, יש קיר, יכולים להיגרם שבע חבלות?

עו”ד שרון הר ציון:                    יש ברז כזה שיוצא מתוך ה-

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       ישנה סבירות שחלק מהדימומים יכולים להיגרם

…

כב’ הש’ דני צרפתי:                  עכשיו אנחנו מחלצים את המעבר לחלק. כולן לא יכולות להיות. אנחנו מסכימים?

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כולם ביחד, אם, כולם ביחד, שבע, אם יש איזשהו שמה שיש שמה שבע חלקים בולטים

כב’ הש’ דני צרפתי:                  לא, אין בליטות (מדברים ביחד)

כב’ הש’ אשר קולה:                  אם יש שמה בליטות, אז כן.

העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אבל אם אין, אז בלתי אפשרי, זאת אומרת”

(עמ’ 2329 ש’ 10- עמ’ 2332 ש’ 19).

ד”ר זייצב אישר שאם אין בליטות, אז זה בלתי אפשרי שנגרמו שבעה מוקדי חבלה שונים בראש. יתר על כן, אין גם כל הגיון בתיאוריה זו, שלפיה ראשה של המנוחה ספג 7 חבלות. כיצד זה ייתכן שראשה של המנוחה “קיפץ” (ויסלחו לי הקוראים על השימוש במילה זו) עוד שש פעמים, ובכך נגרמו עוד ששה מוקדים שונים של חבלות ראש? כיצד קיבל הראש מכה משבעה עצמים שונים בתוך תא השירותים! נכון אני לקבל, שראשה של המנוחה נחבט באסלה פעם אחת, אבל כיצד זה גרם ל-7 מוקדי חבלה שונים? מדובר בפרט השונה מהותית מגרסותיו השונות של הנאשם, שאפילו בחקירה מיום 19.12.06 (ת/41 וכמפורט לעיל) לא נתן כל הסבר ואף לא נשאל על כך.

פרט זה הינו בבחינת “דבר מה חסר” ואולי אפילו “דבר מה סותר” ועל כך להלן.

אעיר רק, כי המאשימה בסיכומיה (עמ’ 147), מנסה להתמודד עם הטענה, כי מדובר בפח”מ “שלילי” ולטענתה ואני מצטט “…לא מן הנמנע כי מכה הנ”ל (אותה קיבלה המנוחה מהאסלה “כתיאורו” של הנאשם) לצד מכות נוספות בראשה שסביר להניח שהיא קיבלה מהאסלה בשלב בו הרים אותה והניח אותה על האסלה גרמו לשבע החבלות הקהות שבגולגולתה של המנוחה …“.

הנה כי כן, בתיק רצח “לא מן הנמנע” ו”סביר להניח”, משמשים בערבוביה כהנמקה להרשעה; מה גם שהנחה על האסלה יכולה לגרום לכל היותר לחבלה אחת נוספת, ומה גם שאפשרות זו של חבלה נוספת בהנחה על האסלה, כלל לא נתמכה בחוות דעת כלשהי!

196. מנח הגופה – כזכור, הנאשם טען שהמנוחה נפלה בסיבוב כשעיניה פקוחות, בין האסלה לקיר. המנוחה נמצאה כזכור, כשהיא שרועה על גבי מכסה מושב האסלה. כיצד אפוא הגיעה המנוחה למנח זה? שוב אין לנאשם הסבר לכך, ומנח הגופה שונה באופן מהותי מתיאור הנאשם לעניין זה.

לא זו אף זו, בשחזור הדגים הנאשם, שהמנוחה נפלה קדימה כשפניה כלפי הרצפה, מנח הפוך לחלוטין מהמנח בו נמצאה הגופה וגם הפוך ממה שהסביר הנאשם לסשה ויורם בחקירה, וכמפורט לעיל, ביום 19.12.06.

לפי התיאור בחקירה, המנוחה נפלה לצד שמאל שלה, כלומר לצד ימין בתוך התא ובין האסלה לקיר שבין תא 2 לתא 3 (כאמור לעיל, תחילה הדגים הנאשם את היפוכם של הדברים, וכן הדגים נפילה לצד ימין ואחר כך תיאר נפילה לצד שמאל;). לפי השחזור אין לנפילה כזו כל היתכנות, שכן המנוחה עמדה, כך לתיאוריו של הנאשם, על פתח התא ונפלה פנימה וקדימה לאחר שהתכופפה, במנח כזה אין כל אפשרות טכנית שהמנוחה תיפול בין האסלה לקיר הנגדי למקום שבו עמדה, ועל גבה.

197. החתך בשורש כף יד שמאל – לעניין זה הקדשתי פרק נרחב לעיל, אולם סיכומו של דבר הוא, שהנאשם מעולם לא אישר/הודה/סיפר, שחתך את המנוחה בשורש כף יד שמאל. כל ניסיונות החוקרים לנסות ולחלץ מהנאשם הסבר כלשהו, או רמז כלשהו לכך, שאכן חתך את המנוחה בשורש כף יד שמאל, עלו בתוהו.

כך, אפילו בחקירה מיום 21.12.06, בשלב שבו הנאשם לכאורה משתף פעולה עם החוקרים ומתוודה (בתחילת החקירה) שהוא רצח את המנוחה, מטיח בו יורם אזולאי: “אמרת לי שאתה פצעת אותה ביד, אמרת לי, נכון. אתה צריך לספר את על האמת גם על זה?” הנאשם השיב: “זה לא אמת. יכולתי לקשקש אותה (לשרוט) אבל אני לא ראיתי“. סשה שאיננו משלים עם תשובתו של הנאשם אומר בתגובה: “הוא לא הבין את השאלה. לפני שאתה עונה על השאלה הזאת תחשוב על כך שהגופה אצלנו ואנחנו יודעים את כל מה שנגרם עליו (כך במקור – א”ק). אולי להראות לך צילומים?” הנאשם בתגובה: “אם אפשר אז תראה“. סשה מתרגם ליורם שהנאשם מבקש לראות תמונות של הגופה ויורם בתגובה פונה לנאשם, ומיד סשה עוצר אותו באומרו: “שנייה רגע, הוא עדיין לא הבין שנייה שנייה, הוא פשוט נתן את התשובה שיוצאת ממקום של אדם שלא מבין את השאלה“. מה לא היה מובן בשאלה הברורה מאוד ובתשובה הפשוטה והחד משמעית של הנאשם?! משתשובת הנאשם לא סיפקה את החוקרים, הם הטיחו בו, כי הם יודעים כעובדה שהוא פגע בידה של המנוחה. בתגובה שינה הנאשם מתשובתו הקודמת ואישר שפגע בידה. החוקרים בשלב זה ניסו לחלץ ממנו את עיתוי ונסיבות גרימת החתך בידה, והנאשם מסר תחילה: “אני לא זוכר, לדעתי זה אחרי שנתתי לה מכה בגרון היא הרימה יד כדי להתגונן או משהו…“. משתשובתו של הנאשם לא הפיסה את דעתם של החוקרים בנוגע לנסיבות ועיתוי גרימת החתך (בשורש יד שמאל, כאמור), שבו החוקרים ושאלו: “אבל אנחנו רוצים לדעת… החתך של היד, איך ובאילו נסיבות נגרם? אתה יודע למה אנחנו שאולים את זה. אתה הרי מבין… אתה מבין את הסיבות לשאלות… או שאנחנו משתפים פעולה או שלא משתפים… אתה מבין?” הנאשם, שמבין שתשובתו הקודמת לא הייתה “טובה”, השיב הפעם: “פשוט תראה, לגבי כל מיני פרטים אני פשוט לא רוצה לדבר, היא ניסתה אותי… היא ניסתה להכות אותי בעין, הנה כמו לשרוט ואני שמתי את היד והכיתי אותה ביד” לשאלה באיזו יד, “ימין?“, השיב הנאשם: “לא, בשמאל“. החוקרים ממשיכים ומבקשים ממנו להגיד את כל האמת על נסיבות גרימת החתך ביד, גם אם האמת “לא נעימה” וגם אם “קשה” לו. הנאשם משיב: “אני לא זוכר במדויק, או שהכיתי אותה בפעם האחרונה בכוונה ביד, ככל הנראה זה היה בכוונה” והסביר כי עשה זאת על מנת “לטשטש” עקבות. לשאלה באיזו יד חתך אותה, ימין או שמאל?, השיב הנאשם “ימין“, תוך שהוא מדגים חתך בחלק החיצוני של זרוע ימין, כשתשובתו זו איננה מספקת את החוקרים, מדגים הנאשם איפה חתך לה את היד בכוונה כדי למנוע ממנה להתקשר “יד שמאל, היה לה טלפון ביד” (פרט מוכמן שלילי וסותר, שהרי הטלפון נמצא בכיס הג’ינס של המנוחה!) שואלים אותו מה עשה עם הטלפון, השיב שהוא לא רוצה להגיד, שהם “חופרים”. החוקרים שואלים מתי נעשה החתך? בהתחלה, באמצע, בסוף? הנאשם שכבר הבין מהחוקרים שהחתך נעשה לאחר החתך בגרון משיב: “לא יודע במה זה קשור. זה משהו בסגנון כת“. שואלים אותו איזה כת? והוא משיב “מאיפה אני יודע, בסגנון כת“. החוקרים לוחצים עליו שיסביר והוא אמר שהשאיר סימן שלו, באמריקה היה מישהו שהורג אנשים והיה כותב מספרים והוא חשב לשים סימן ראה את זה בהרבה סרטי פעולה (ראו מ”ט 120/06 (12) חלק 12 מונה 00:16:50 ואילך מיום 21.12.06).

אם כן אפוא, לפנינו תשובות בלתי הגיוניות בעליל וניכר, כי הנאשם לא יודע כלל ועיקר שהמנוחה נחתכה בשורש כף יד שמאל, ומשכך מנסה בכל כוחו לספק גרסה שתניח דעתם של החוקרים, ועל כך בהרחבה להלן.

198. הן בפני ארתור, הן בשחזור והן בחקירה ב – 19.12, הדגים הנאשם דקירה וחיתוך בצד ימין של הצוואר – הדגמה שעומדת בניגוד לדו”ח הנתיחה ולפיו, החיתוך העיקרי שגרם למוות היה בצד שמאל!

ראה גם עדותו של זייצב:

“עו”ד שרון הר ציון: בסדר. אבל כלי הדם המרכזיים שנפגעו היו בצד שמאל.

         העד, ד”ר קונסטנטין זייצב: מצד שמאל, כן” (עמ’ 2299ש’ 30-29).

199. סיכום ביניים לעניין זה הינו, כי אין התאמות בין הודאת/התוודות/שחזור הנאשם לגבי מה שביצע לטענתו, למנוחה, לבין הממצאים שנמצאו הן על גופה של המנוחה והן למצב בו נמצאה. סתירה זו, לעניות דעתי, בלתי ניתנה ליישוב באופן סביר, ומשכך הדבר מהווה פגם של ממש במשקלה של ההודאה, עד כדי מסקנה ולפיה, יכול אכן שמדובר בהודאת שווא. לא אמנע מלהעיר כאן, כי המאשימה בסיכומיה, רואה בעדויות הנאשם משום חיזוק משמעותי למשקלה של ההודאה, שכן הודאתו ושחזורו תואמים לפצעי המנוחה. בכל הכבוד הראוי וכמפורט לעיל, ההפך הגמור הוא הנכון!

הנאשם הדגים דקירה וחיתוך אחד בצוואר, לא שני חתכים ולא שיסוף כל הגרון.

הנאשם הדגים דקירה וחיתוך בצד ימין של הצוואר ובדו”ח הנתיחה נקבע שהחיתוך היה מצד שמאל.

אין חתך במותן / בטן תחתונה של המנוחה (אומנם המאשימה טענה לחיתוך במעיל, ואולם, דומני, שב”כ הנאשם בסיכומיו לעניין זה הבהיר היטב, כי מדובר בסך הכל בקטע גזור באופן יזום ואין פגיעות אחרות ונוספות במעיל, ומכל מקום הדבר לא צויין בדו”ח הנתיחה ולא גובה במזכר או בחוו”ד כלשהי).

יש חתכים בסנטר שהנאשם לא התייחס אליהם.

אין התייחסות לחתך בשורש כף יד שמאל.

אין כל התייחסות ל-7 מוקדי חבלה בראש.

הוי אומר, כי הנאשם “דייק” בשני פרטים בלבד, החתך בצוואר, שהיה ידוע לכל תושבי קצרין (ועל כך להלן) ופגיעה כלשהי ביד ובאזור החזה.

יד.     הזירה וכתמי הדם

200. הדו”ח הראשוני של מצב הזירה, נערך כזכור על ידי עוזיאל ינאי ז”ל, שמואל פיאמנטה (שהעיד לפנינו) ואלי שקד (שלא העיד בפנינו) יבדלו שניהם לחיים ארוכים.

הדו”ח הוגש וסומן ת/68.

עוד העיד מטעם המאשימה עמיהוד לייפר (חוות דעתו מיום 10.02.20 סומנה ת/381).

201. כאמור, עוזיאל ינאי נפטר ולא העיד לפנינו, והדו”ח הוגש במסגרת סעיף 12 לתקנות בתי המשפט (משפט חוזר) גם אלי שקד, מטעמים שבצנעת הפרט, לא העיד לפנינו ושלושה מזכרים שערך הוגשו, אף הם, ואליהם אדרש בהמשך.

202. המאשימה וכן הגוף החוקר, טענו כי אין כל היתכנות ששני אנשים יהיו בתוך התא, תא קטן שרוחבו כ-60 ס”מ. ראה הן בתגובת המאשימה לבקשה למשפט חוזר (נ/181) והן בשחזור (ת/42) שם אומר אנטולי, פעם אחר פעם, אין מקום בתא לשני אנשים. אולם, בביקור השופטים בזירה, הוכח מעל לכל ספק, שיש היתכנות ולפיה שני אנשים יהיו בתוך התא. לצורך כך, ב”כ הנאשם, הכין בובה מגומי, בממדים של המנוחה (ושוב אבקש סליחת הקוראים) והדגים, הדגם היטב, שהרוצח והמנוחה, יכלו להיות בתוך אותו תא, המנוחה צמודה בגבה לרוצח (כאמור יהא אשר יהא) ואזי בידו האחת סותם הרוצח את פיה (למשל) ובידו השנייה משסף את גרונה, ולאחר מכן, או תוך כדי, יש מאבק של ממש בין הרוצח לבין המנוחה!

מנח זה מספק הסבר הגיוני לכתמי הדם בזירה ולעובדה, כי מרבית כתמי הדם הינם אכן כתמי דם התזה על הקיר המפריד בין תא 1 ו-2. מאבק זה מסביר גם הימצאותם של כתמי דם התזה על מכסה האסלה (בצידו הפנימי כמובן) ועל הדלת הסגורה (!), ומסביר גם מדוע בקיר הנגדי (זה שבין תא 2 לתא 3) כמות כתמי דם ההתזה (אם בכלל) הינה פחותה בהרבה.

למרבה הצער, והגם שמלכתחילה וכפי שאראה להלן, חוקרי המשטרה סברו שכך, במנח זה, כשגבה לרוצח, נרצחה המנוחה, הרי שמשום מה התקבעה אצלם המחשבה שאין היתכנות לתרחיש שכזה, ומשכך תרחיש זה לא נבדק. כאמור בביקורנו בבית הספר (ראה פרוטוקול הביקור ודיסק צילום הביקור במקום) הוכח, כי הדבר יתכן, ולמרבה הצער, אף בנקל.

203. מטעם ההגנה, וכמומחה לכתמי דם, העיד כאמור המומחה פול קיש.

204. סלע המחלוקת שבין המאשימה להגנה לעניין זה, נעוץ בשתי שאלות וכדלהלן:

א.           האם דלת תא השירותים הייתה פתוחה או סגורה בזמן הרצח?

ב.            האם עמדה המנוחה בעת שיסוף גרונה, כשגבה לרוצח, או שמא עמדה היא עם                       פרופיל צד ימין שלה לרוצח, אשר עמד במאונך לה.

205. בנקודה אחת דומה שאין מחלוקת ולפיה, המנוחה עמדה כשחזית גופה מופנית אל מול הקיר המפריד בין תא 2 לתא 1.

על קיר זה נמצאו כתמי דם רבים, חלקם כתמי התזה וחלקם כתמי דם בתצורה אחרת, אולם ברור לכל מתבונן בר דעת, ואין צורך לכך במומחיות, שמרבית כתמי הדם בזירה אכן נצפו על קיר זה.

206. עוד ברור לכל בר דעת, וזאת חרף ניסיונות חלק מעדי התביעה למזער זאת, או לקרוא לזה בשמות אחרים, שהיה מאבק של מספר דקות בין הרוצח (יהא אשר יהא) לבין המנוחה. המומחים מטעם המאשימה אישרו, פעם אחר פעם, כי ה”זירה מדברת” (ראו עדות פיאמנטה עמ’ 1216, 1224- 1225; עדות עמיהוד לייפר עמ’ 1520 ואילך), גם המאשימה בסיכומיה מסכימה כי מדובר “בזירה כאוטית” (ראה דרך משל עמ’ 176 ,233 , 431 לסיכומי המאשימה).

207. לשאלת בית המשפט והסניגור, אישרו חלק מהעדים, כי הייתה תזוזה בתא, וכי הייתה “אינטרקציה” בין הרוצח למנוחה, ואולם משום מה, “התקשו” מומחים אלו לאשר שמדובר במאבק של ממש בין המנוחה לרוצח (ראו עדות שמואל פיאמנטה עמ’ 1220, עדות עמיהוד לייפר עמ’ 1520, 1524- 1525).

208. התבוננות בדו”ח הזירה, ובצילומי כתמי הדם, בהיקף של כ-270 מעלות, מובילה למסקנה, מעל לכל ספק סביר, כך למיטב הבנתי, שאכן בזירה היה מאבק בין המנוחה לרוצח. אציין כבר עתה, כי קיומו של מאבק, ואפילו “אינטרקציה” בין המנוחה לרוצח, אינו תואם אף הוא את גרסאות הנאשם השונות, ובוודאי לא זו שנאמרה לארתור “מכה אחת והיא נפלה”. חיזוק לקביעתי זו ניתן לראות בעדויות הבאות.

209. פיאמנטה העיד כי התבניות (patterns) של התזות כתמי הדם (מריחות, הטבעות, התזות מסוגים שונים) בתוך התא מלמדות בהכרח על דינמיות משמעותית בתוך התא, סמוך לאחר שיסוף גרונה של המנוחה (חלק מהמריחות נוצרו ממגע יד אדם או מגע של חלק מבגד, אם של הרוצח ואם של המנוחה).

לשאלה האם מכתמי הדם בתא ניתן ללמוד על קיומו של מאבק בין המנוחה לתוקף, השיב פיאמנטה: “לא בהכרח מאבק, זה יכול להעיד גם על מאבק אבל גם יכול להיות, תראה אם אני נמצא בתוך תא קטן עם בן אדם נוסף גם אם הוא מנוטרל, גם אם לטובת העניין אין לו יכולת תגובה, אין לו טונוס שרירים בכל זאת יש פה תנועה, הזזה, תנועה של הבן אדם התוקף, תנועה של הנתקף, נפל על הרצפה… במקרה הזה תאיר שהיא כבר חסרת תגובה וגם לטובת העניין בין אם מתה ובין אם לקראת מוות שאין לה כבר תגובה אבל בכל זאת בין אדם שכבר אין לו טונוס שרירים הוא הופך להיות כמו שק תפוח אדמה והוא נופל והגוף שלו בתא מגיב” (עמ’ 1220- 1221).

לשאלת בית המשפט “אתה לא יכול להגיד שהדינמיקה בהכרח היא תזוזה או מאבק או שניהם“, השיב פיאמנטה: “זה יכול להיות שניהם” (עמ’ 1123 ש’ 13- 15).

שתי מסקנות מעדותו של פיאמנטה. האחת, הרוצח והמנוחה היו שניהם יחד בתוך התא עוד לפני נפילתה של המנוחה (בניגוד גמור לשחזור ולהתוודות של הנאשם ובניגוד גמור לאמור בסיכומי המאשימה בעניין זה, שלפיהן קיים פח”מ בכך שהנאשם ידע לתאר שהמנוחה עמדה על מפתן התא ואילו הוא, עמד מחוצה לו כאשר בוצעו הדקירות/החתכים) והשנייה, היה מאבק בין המנוחה לרוצח, לפני נפילתה, דהיינו לא מדובר כגרסת הנאשם ב”מכה אחת” שאחריה נפלה המנוחה.

210. עמיהוד לייפר הופנה בעדותו לתמונות הזירה (תמונה 172, 175) ולאחר שאישר, כי הוא רואה שם התזות, נשאל הוא אם נוכח ההתזות לכל הכיוונים ניתן להעצים את המאבק בין הקורבן לדוקר. לייפר השיב: “אני רואה שהיה מאבק, כן, רואים כמה מופעים, לא יודע להעצים, לא להעצים, כן יש, היה מאבק בתוך התא, אין ספק“. בהמשך הוסיף: “ברור לי שכשהיה, שכשאני רואה התזות בכל מינימקומות, שככל הנראה, באופן הגיוני בן אדם לא מובא כצאן לטווח (צ”ל לטבח – א”ק). כשבן אדם בא, הקביעה כשדברים נעים במרחב הם קביעה של בן אדם שבאים לרצוח אותו, מטבע האדם, הטבע האנושי הוא להיאבק, אתה לא מצפה שבן אדם יבואו לרצוח אותו ולכן זה מה שאני קבעתי שברור שהאירוע לא סטטי אלא דינמי. כשבאים לרצוח בן אדם הוא לא עומד דום ועושה מה שעושה ונותן לעשות, הוא נאבק. מכוח זה אני קבעתי את הדברים האלה. וברור שאם אתה רואה כל מופעים, מופעים של התזות חלקן יכולות להיות גם כתוצאה מהתקיפה, חלקן גם לא, יכולים לבוא אחרי, אני לא יודע, אני לא חקרתי את הזירה” (עמ’ 1524- 1525).

בהמשך ריכך לייפר תשובתו לעניין המאבק והדינמיות בתא: “מספיק אפילו שהיא זזה, זה גם מבחינתי דינמיות… זה לא אומר שהיא רבה איתו, לא ממש רבה איתו, זה לא חייב להיות שהיא רבה איתו, מספיק אבל זה לא שהיא עומדת ככה, וזה, ומהתחלה” (עמ’ 1537, ש’ 8-3). לטענתו מספיק ששניהם זזו בתא “זה לא חייב להיות מאבק בהגדרה מה שאתם קוראים בהגדרה הקלאסית של מאבק“.

הינה כי כן, גם לשיטת לייפר היה מאבק בתוך התא, גם אם לא מאבק ב”הגדרתו הקלאסית”, ושוב הדבר בניגוד גמור להתוודות, שבה הודגמה מכה אחת והמנוחה נפלה, וגם בניגוד לשחזור, שבו הדגים הנאשם, פעם אחר פעם, שהחיתוך בוצע, כשלמעט הרמת יד ימין, היתה המנוחה, פסיבית ומכל מקום הוא הנאשם, היה מחוץ לתא!

211. מומחה ההגנה, קיש נתבקש לאשר בחקירתו הנגדית שהזירה (תא השירותים) כאוטית וכוללת דפוסים שונים של כתמי דם. קיש השיב: “אני מסכים שהכתמי דם תומכים בדפוס כאוטי שהתרחש בתוך התא … מאבק כאוטי וקרב” (עמ’ 4751 ש’ 25 – 32).

212. באת כוח המאשימה המשיכה ושאלה: “כשאתה מדבר על מאבק Struggle בתוך התא.. מדויק יותר לדבר על דינמיקה של התנועתיות בתוך התא, שכן יכול להיות, כן אפשר? שכן יכול להיות שהמנוחה כבר נוטרלה, איבדה רוח חיים. והכתמים נוצרו בחלקם הגדול על ידי פעולות התוקף שהרים אותה, סידר אותה, הניח אותה בפוזיציה כזאת או אחרת“.

קיש השיב: “ייתכן שהתוקף, אכן ייתכן שהזיז אותה, אבל כתמי הדם יותר מצביעים על הדינמיקה בין, ובדינמיקה בין המאבק בין התוקף למנוחה, כולל המאבק והריב או התקיפה שהתרחשה” (עמ’ 4752 ש’ 32- 33, עמ’ 4753 ש’ 1 – 7).

213. אשוב לעדותו של פיאמנטה, אשר העיד בעניין זה: “מי שביצע את התקיפה הזאת בהכרח עמד מחוץ לתא, התא מאד קטן לא סביר שמישהו יעמוד יחד אתה ומאחוריה ועמד מחוץ לתא וביצע את התקיפה“. לשאלת בית המשפט: “לתפיסתך שלך המקצועית אי אפשר לקיים מצב שהרוצח עמד מאחוריה“. פיאמנטה השיב: “סבירות אפסית עד כמעט בלתי אפשרית, עוד פעם התא מאד מאד קטן, הסבירות שהיא תקרה היא כמעט בלתי אפשרית דמיונית והסבירות שמתאימה לנו גם מבחינת התזות הדם גם מבחינת המיקום, השטף של הדם“. (עמ’ 1214ש’ 14-12). אולם, מן הראוי לשוב ולהדגיש כי בעמ’ 1220 – 1221 העיד פיאמנטה היפוכם של דברים, שמהם השתמע שהרוצח והקורבן יחד היו בתא קטן!

לעומתו, אישר לייפר, כי ייתכן שהרצח בוצע כשהרוצח עמד מאחורי המנוחה:

“עו”ד ירום הלוי: …במסגרת המאבק בין התוקף לקורבן בתא, תסכים איתי כמובן שהתוקף יכול היה להיות מאחורי הקורבן? להחזיק אותה ולחתוך אותה כשהוא עם חזה שלו לגב שלה צמוד?

העד, מר עמיהוד לייפר: יכול להיות“. (עמ’ 1586 ש’ 19).

214. מכל מקום, קביעותיו של פיאמנטה, שהסבירות שהרוצח והמנוחה היו יחד בתא היא כמעט בלתי אפשרית, הוכחה לפנינו, בביקורנו בזירה כאמור כאפשרית בהחלט, מה גם וכאמור לעיל, גם פיאמנטה הודה בכך.

215. על פי פיאמנטה, המסקנה המתחייבת מממצאי הזירה היא, כי דלת התא הייתה פתוחה בשעת הרצח.

פיאמנטה שלל את ה”תזה” של ב”כ הנאשם לפיה, אילו דלת התא הייתה פתוחה בשעת הרצח, המשקוף הפנימי של הדלת, בדומה למשקוף החיצוני וכל חלל התא 360 מעלות, היה קולט התזות/מריחות של דם. לשיטתו של פיאמנטה הסיבה בעטיה לא נקלטו התזות דם על המשקוף הפנימי היא ש”שם היה המיקום של הרוצח” (עמ’ 1279- 1281).

לטעמי, ההסבר הנ”ל של פיאמנטה איננו מתיישב עם עמדתו לפיה, הרוצח עמד בסף הדלת או מעבר לסף מחוץ לתא בשעת הרצח, שכן אז הוא איננו חוסם את המשקוף הפנימי מפני קליטת התזות דם.

כשהוטח בפיאמנטה, כי ההסבר שסיפק גם איננו מתיישב עם ההתזות על הדלת, הסביר פיאמנטה, כי ההתזות על הדלת נוצרו בדינמיקה שהתרחשה בתא לפני שהרוצח נכנס לתא וסגר את הדלת (עמ’ 1283). אלא שבכל הכבוד הסבר זה אינו סביר, שכן אילו הדלת הייתה פתוחה, כיצד זה הגיעו התזות לדלת? ובכלל איזו דינמיקה הייתה בתא לפני שהרוצח נכנס לתא?

ב”כ הנאשם הפנה לשחזור של הנאשם (מונה 19:46:41) בו מסר הנאשם, כי לאחר שחתך את המנוחה, היא נפלה ורק אז הוא נכנס לתא וסגר את הדלת. ב”כ הנאשם הטיח בפיאמנטה כי “כל המאבק היה בתוך התא, כל ההתזות היו בתוך התא כשהיא בחיים, כלומר תואיל לתקן את תשובתך שכל המאבק וכל ההתזות היו כשהדלת הייתה סגורה עוד לפני שהיא התמוטטה ומתה נכון?” פיאמנטה השיב בשלילה והוסיף: “אני עדיין משוכנע שבזמן הרצח הרוצח עמד מחוץ לדלת, זה הומחש היטב גם בשחזור …” (עמ’ 1286- 1287).

לאחר שבית המשפט הקשה על פיאמנטה בנקודה הנ”ל, נאלץ פיאמנטה להסכים, כי גרסת הנאשם בשחזור לפיה, הוא נכנס לתא וסגר את הדלת רק לאחר שהמנוחה נפלה, איננה מתיישבת עם ממצאי הזירה:

“כב’ הש’ דני צרפתי:                    תקשיב, הסברת לנו שראינו כתמים של התזה על דלת על משקוף שקראת לו חיצוני ולא בעיקרם על המשקוף הפנימי זה אותה תנועת סיבוב או אותו חלק מהמאבק היה כשהדלת סגורה.

העד, מר שמואל פיאמנטה :          נכון.

כב’ הש’ דני צרפתי:                     אתה מסכים שבשחזור אם זה נכון או לא אנחנו לא יודעים כמו שאמר לך אב בית הדין אבל זה לא תואם את מה שהוא אומר בשחזור כי הוא אומר דקרתי נפלה ושכבה ואחר כך סגרתי את הדלת, זאת השאלה, האם זה נכון שמה שאדוני אומר ומנתח מתוך ממצאי הזירה לא תואם את מה שהוא אומר בשחזור, נכון או לא נכון אנחנו לא נכנסים לזה אבל יש אי התאמה בין ממצאי הזירה לבין מה שהוא מספר לנו בשחזור נכון או לא נכון. העד, מר שמואל פיאמנטה: מה שהוא מספר משתלב בסדר גמור, אני עוד פעם אומר שזה שהוא אומר שהיא נפלה (הדוברים מדברים יחדיו)

כב’ הש’ אשר קולה אב”ד :           איך זה משתלב? לא, לא, אנחנו מקשים בכוונה, אנחנו רוצים לחדד, אנחנו לא יודעים מה היה כפי שאדוני לא יודע מה היה ובהחלט יכול להיות שהנאשם רומן זדורוב החליט בקטע הזה לבלבל את החוקרים אנחנו לא יודעים, לפי מה שהוא מתאר לא היה מאבק בתוך התא נקודה, עכשיו אתה יכול להגיד לי הוא משקר בסדר מקבל את זה אבל לפי מה שהוא מתאר בשחזור לא היה מאבק בתוך התא.

העד, מר שמואל פיאמנטה:           זה לא תואם את הממצאים בזירה.

כב’ הש’ אשר קולה אב”ד:            השחזור שלו לא תואם את הממצאים בזירה.

העד, מר שמואל פיאמנטה:           הקטע הספציפי הנקודה שהיא נפלה לא תואם.

כב’ הש’ אשר קולה אב”ד:            על זה אנחנו מדברים כבר רבע שעה, תודה רבה אדוני“. (עמ’ 1287 ש’ 24 –עמ’ 1288 ש’ 15).

216. גם לייפר בעדותו, לא סיפק הסברים משכנעים לחוסר ההתאמה בין הממצאים בזירה לשחזור של הנאשם.

ההסבר של לייפר לפיו, המאבק בין המנוחה לרוצח, גרם למיסוך, שכתוצאה ממנו לא נקלטו במשקוף הפנימי (הצר) התזות דם (עמ’ 1527 ש’ 11- 20), איננו סביר, וכפי שיודגם להלן. לייפר הופנה לתמונות בהן נראים כתמי דם על המשקוף החיצוני (הרחב), ונשאל:
“עו”ד י. הלוי:                              כשהטיפות האלה פגעו במשקוף החיצוני של הדלת,

סימן שהן פרצו… את המיסוך, שום דבר לא עמד בין מקור ההתזה לבין המשקוף החיצוני, אתה מסכים?

         העד, מר עמיהוד לייפר:                לא…

         כב’ השופט, אשר קולה, אב”ד:      איך אתה יכול לא להסכים לזה, אדוני?

         העד, מר עמיהוד לייפר:                לא, חלק, בסדר, חלק כן.

ש:                                              אבל שנייה אחת, אדוני, יכול להיות שבאמת היה צריך להיות הרבה הרבה יותר. אלמלא אותו מיסוך דמיוני או לא דמיוני.

ת:                                               נכון

ש:                                              אבל העובדה שיש שם טיפות… בהתזה, מעידות בהכרח על כך שלגבי אלה המיסוך לא מנע מהן להגיע למקום שהן הגיעו אליו.

העד, מר עמיהוד לייפר:                נכון, נכון.

ש:                                              לזה אדוני מסכים?

ת:                                               אני עדיין לא הייתי בזירה ואני עדיין גם לא יכול לקבוע לגבי ההתזות על הקיר הפנימי, אני יכול להגיד שהן תוצאה של פגיעה… אני לא יכול לקבוע מה מקור ההתזות האלה, אם מקור ההתזות האלה קש’ לאירוע שבפנים, זה מה שדיברתי על דינמיות…

כב’ השופט, אשר קולה, אב”ד:      אבל ברגע הזה שהגיעו התזות לא היה מיסוך?\

העד, מר עמיהוד לייפר:                נכון” (עמ’ 1543- 1544).

217. קיש בחוות דעתו (נ/149א) קבע בנוגע למצב הדלת בזמן/מהלך הרצח, כדלקמן:

“ראיות כתמי הדם תומכות בכך שדלת תא שירותים מס’ 2 היתה סגורה לחלוטין כאשר תאיר ראדה נרצחה בתא. קביעה זו מבוססת על העובדות הבאות:

          חלקו של משקוף הדלת השקוע/מוסתר, נקי לחלוטין מכתמי דם… מלבד שני כתמים אדומים על יד מגרעת המנעול, בצד הפנימי של המשקוף…

          בניגוד לחלק השקוע/מוסתר של משקוף הדלת, שהינו נקי לחלוטין מכתמי דם, החלק הבולט של משקוף הדלת, מלא בכתמי דם(ראה תצלומים 90- 93 בתצלומי הזירה). הכתמה כבדה זו בכתמי הדם נראית רציפה ונמשכת מהצד הפנימי של דלת התא, שהיה צמוד לאיזור זה, כאשר הדלת היתה במצב סגור לחלוטין. חלק המשקוף השקוע היה מוגן מכתמי דם ומהתזת כתמי דם מהדלת, שהיתה סגורה לחלוטין במהלך/זמן הרצח.

          הצד הפנימי של הדלת מכוסה בכתמי דם מעצם טבעו הדינמי של הרצח/המאבק בין הרוצח והמנוחה…

כתמי הדם על הצד הפנימי של הדלת וכתמי הדם על החלק הבולט של משקוף הדלת, יוצרים המשכיות, שלא יכלה להיווצר אילו הדלת לא היתה סגורה במהלך/זמן הרצח. גם כתמי הדם על הקיר המערבי תומכים בקביעה זו…

          אילו היתה דלת התא פתוחה בזמן מהלך הרצח: התזת הדם הייתה בקלות יוצאת מחוץ לתא ונוחתת על קיר- הכיורים שמול התא ועל הרצפה שממול התא…”.

218. חיזוק לסברה ולפיה המנוחה נרצחה כאשר הרוצח עומד מאחוריה ניתן למצוא בתמלול הקלטת שיחה שבין ארתור ליבגני (השוטר המדובב הנוסף) מיום 15.12.06 (ת/16) שם נשמעו שני המדובבים, ארתור ויבגני, מדברים ביניהם וקובעים שהרוצח עמד מאחורי המנוחה וכדלהלן:

“… אני אומר לך במאה אחוז, אני לא יודע מה קורה שם ומה יש שם. אני לא יודע איך אני (לא נשמע), אבל אני בטוח במאה אחוז, אני בטוח במאה אחוז, שהוא תפס אותה מאחורה בפה… וככה (לא נשמע)” (ת16/א’ עמ’ 7).

219. חיזוק נוסף ניתן למצוא בדברי ארתור לנאשם, שלפי דעתו הרוצח עמד מאחורי המנוחה כשגבה מופנה אליו ואף ביצע על הנאשם הדגמה בתא (סרט מיום 14.12.06 מ”ט 165/06(5) חלק 4 מונה 20:27:18). בחקירתו הנגדית שלל ארתור את הטענה לפיה, מי מהחוקרים סיפר לו כיצד המנוחה נרצחה ולכן הוא ידע להדגים על הנאשם שיסוף גרון מאחור: “אני ורומן מדברים, אנחנו משערים יכול להיות ככה יכול להיות ככה, אני אומר כן זה נראה לי מאה אחוז [מאחורה] זה טקטיקה של הדיבוב, אבל לא נמסר שום דבר לא מיורם [אזולאי] לא מאף אחד אסור” (עמ’ 903).

ב”כ הנאשם הפנה את ארתור לעובדה, כי את הנתון הנ”ל אמר גם למדובב יבגני בתא (סרט מיום 15.12.06 מונה 08:59:33), ולא רק במסגרת שיחה בינו ובין הנאשם, באופן השומט את ההסבר שלו לשימוש בטקטיקה מול הנאשם. ארתור השיב: “ליבגני אני לא אומר בוודאות במאה אחוז אני יודע שאסור, אנחנו מדברים אם עשה לא עשה… אף אחד לא אמר לי כלום אני מעצמי… זה דיברנו על זה פשוט, זהו, רק דיברנו, זה לא שאמרתי אני חושב ככה, זה מה שאני חושב, זה לא מה שאמרו לי או משהו, זה מה שאני חושב, אנחנו מדברים בינינו שיכול להיות ככה, יכול להיות ככה, אני בטוח במאה אחוז שנראה לי מאחורה זה מה שאני חושב” (עמ’ 904- 909).

220. חיזוק נוסף ניתן למצוא בדבריו של אבי שי (מי שהיה קצין אח”מ בעת הרצח) הן כפי שעלו בעדותו לפנינו והן בראיון לארי פינס בתוכנית “צל של אמת” וכדלהלן:

בחקירתו הנגדית נשאל אבי שי מתי גובשה המסקנה שהרצח בוצע מאחור, היינו, שגרונה של המנוחה שוסף כשגבה אל הרוצח. אבי שי השיב, כי האפשרות הנ”ל עלתה מאוחר לשחזור, כאשר “התמונה שנוצרה בעקבות השחזור ובעקבות חלק ממצאי המעבדה היא שהוא עשה את זה מאחורה לא בדיוק ממש מאחורה זה היה באלכסון בזווית מסוימת אבל באופן עקרוני הוא עשה את זה מאחור כשפניה מופנות פחות או יותר בזווית אבל לעבר הקיר הימני זה מה שהתובנה שבאה מהשחזור אחר השחזור ולאחר מכן אנחנו אמרנו שזה יכול להתאים, לאחר מכן, לסימנים שלנו בדוח של המעבדה לאחר מכן” (עמ’ 831). יצוין, כי השחזור איננו תואם את המסקנה הנ”ל ועל כן תמוהה עמדת העד לפיה המסקנה הנ”ל באה בעקבות השחזור.

221. בהמשך לכך, הופנה אבי שי לראיון שנערך עמו לצרכי התוכנית “צל של אמת”, שם אמר למראיין כך: “מה שקרה זה דבר מאוד פשוט הוא [הנאשם] הרי בא אחריי הנערה והוא אחז אותה מאחור ואז ביצע את החיתוך, כשהוא הדגים על המדובב בתוך תא המעצר לא היו שם שוטרים לא היה שם אף אחד והוא גרר את המדובב שממש לא שיתף פעולה לפתח תא השירותים והדגים עליו אלא שהמדובב נעמד שם סתם בפתח השירותים והוא בא אליו מאחורה, ורואים את זה, סובב אותו ב 45 ואומר לו לא ככה למה ככה, למה הוא מסובב אותו… עכשיו בקיר הימני היו התזות דם, הקיר השמאלי היה נקי, למה הוא היה נקי… ליקוי ירח הוא והקורבן היוו צל על הקיר השמאלי ולכן הדם הותז על הבגדים שלהם…” (הריאיון והתמליל הוגשו וסומנו נ/18 ו- נ/18א).

אבי שי אישר שאמר דברים אלו ומשכך ברור הוא, שלתפיסתו (לפחות באותו מועד) הרצח בוצע כאשר המנוחה בגבה לרוצח ולא באופן בו שיחזר זאת הנאשם.

222. לטענת המאשימה, הרצח בוצע בדיוק באופן בו הדגים אותו הנאשם, דהיינו כשהמנוחה עומדת כאשר הפרופיל שלה מופנה אליו, אלא, שלמעט גרסת הנאשם בעניין זה, אין לכך כל תימוכין, ובוודאי שאי אפשר לשלול את ה”תזה”, שהרצח בוצע כאשר הרוצח עומד מאחורי המנוחה ומשסף את גרונה תוך כדי מאבק.

223. ראה לעניין זה שוב מתוך ביקור בית המשפט בבית הספר והדגמת הסניגור שם, כשהוא אוחז בידיו “בובה” המדמה (לא עלינו ועם כל הצער ובקשת הסליחה) את דמותה של המנוחה, לפיתת המנוחה ביד אחת ושיסוף גרונה בידו האחרת, תוך כדי מאבק וטלטול המנוחה מצד לצד.

224. נוכח ממדי התא הקטן וכפי שנוכחנו לדעת בעת ביקורנו במקום כאמור, אזי בהחלט יש סבירות, שתוך כדי המאבק והטלטול הנ”ל, נחבט ראשה של המנוחה בכותלי התא, ויכול, שזוהי סיבת או מקור 7 מוקדי הדימום בגולגולת של המנוחה.

225. יוער ויודגש, כי לעניין זה איני קובע מסמרות כמובן, ואולם ההיתכנות ולפיה הרצח בוצע כאשר הרוצח מאחורי המנוחה, ובדיוק בדרך בה הדגים לנו זאת ב”כ הנאשם, אינה נופלת בסבירותה, ואף שקולה לה ועולה עליה, מהיתכנות לתרחיש אותו מציגה המאשימה על סמך גרסת הנאשם. כשם גם שהסבירות לשבעת מקודי הדימום בגולגולת של המנוחה, עולה לאין ערוך לפי התרחיש החלופי, שאז במהלך מאבק של ממש בין המנוחה לרוצח, ונוכח ממדי התא הקטן, נחבט ראשה של המנוחה בקירות התא.

(אעיר לעניין זה, כי ההגנה רשאית כמובן להתבסס על ספק סביר, ועל תרחיש חלופי סביר, זאת בעוד שעל המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר).

226. נחזור אפוא לדיון במצב הדלת בעת ביצוע הרצח. לטעמי ההסתברות, בוודאי זו הדרושה להגנת הנאשם (אם לא למעלה מכך) הינה, כי הדלת הייתה סגורה בעת ביצוע הרצח, ולהלן טעמיי לכך:

לא נמצאו כלל כתמי דם במבואת השירותים ובסמוך לדלת תא מספר 2. לו הדלת הייתה פתוחה, בהכרח צריכים היו להימצא כתמי דם רבים גם מעבר למפתן הדלת.

ער אני לכך, כי יכול והדם שהיה שם נוקה על ידי אחד המנקים, או אפילו על ידי המנקה           ויקטור אלא, שכזכור דווקא המאשימה טוענת, שויקטור ניקה את שירותי הבנים ולא את          שירותי הבנות! ומנקה נוסף או נוספת, אשר ניקו את כתמי הדם במבואות תאי השירותים,

לא העיד לפנינו.

זאת ועוד, כזכור, לשירותים אלו נכנסו תלמידות רבות, לאחר השעה 14:00 (ועוד לפני שעובדי הנקיון הגיעו לבית הספר, ראה להלן בעדות המנקה לידיה לדיז’ינסקי, שעובדי הניקיון היו מגיעים לקראת השעה 16:00) והגם שחלקן העידו על כתמי דם בתוך תא מספר 3 (ראה גם לעיל, ועוד להלן) הרי שאף אחת מהן לא העידה על דם שנקווה, או כתמי דם במבואה בסמוך לדלת תא מספר 2.

וראה תמצית העדויות להלן:

ספיר תירוש– הודעתה במשטרה מיום 07.12.06 ת/405 הוגשה בהסכמה ללא שנשמעה עדותה. ממנה עולה, כי בשעה 13:45, הייתה יחד עם לי לחיאני בשירותי הרצח. ספיר מתארת ששלושה תאי שירותים היו סגורים למעט תא מס’ 1 (עמ’ 1 ש’ 14-11). השתיים דפקו על דלתות התאים. מהתא השני שמעו “רעש של נייר שמוציאים”. מהתא השלישי שמעו “קול של בת שלא מוכר להן, שאומר ‘תפוס'”. השתיים יצאו מהשירותים מבלי שהשתמשו בהם “כי היו מסריחים”. משם הלכו אל חדר השירותים ליד מגמת קולנוע, שם יש שני תאים בלבד. הן רשמו על כל דלת מבפנים ומבחוץ עם טוש את התאריך ולידו “לילו וסטיץ היו כאן”.

       אביב אהרונוביץ – אביב העידה בפנינו, כי בשעה 14:00 בערך, היא לא בדיוק זוכרת,    עלתה לשירותי הרצח ע”מ לקחת נייר לשטוף את הפנים (עמ’ 2094 ש’ 6-4). מתארת שתא      השירותים הרביעי תמיד סגור. זוכרת שתא מס’ 3, אליו רצתה להיכנס, היה סגור גם הוא.          מתוך סקרנות הסתכלה מתחת לדלת וראתה זוג נעלי “אולסטאר” בצבע אפרסק וטיפות דם.

טוענת שזה מראה לגיטימי בשירותי הבנות. לקחה נייר מתא מס’ 2, אם היא לא טועה, ויצאה. (עמ’ 2094 ש’ 23-17). לאחר מכן יצאה החוצה (ליד ההסעות), פגשה את חברתה נוי גיספן וסיפרה לה ששירותי הבנות היו מסריחים ועם טיפות דם. החברה הסכימה איתה. (עמ’ 2094 ש’ 33-25). העדה אישרה שחוץ מטיפות הדם שראתה בתא מס’ 3 כאשר התכופפה, היא לא ראתה עוד בחדר השירותים כולו טיפות דם נוספות (עמ’ 2099).

דרור גולדנברג – בהודעתה במשטרה מיום 12.12.06 ת/428 העידה, כי ביום האירוע ולפני כניסתה לשיעור השמיני, הייתה בשירותי הרצח בשעה 13:50 ביחד עם יסמין מכיתה ט’1. יסמין הפנתה את תשומת ליבה לכך שיש דם. דרור הסתכלה וראתה טיפות דם על הרצפה באחד התאים (לא זוכרת איזה תא). מלבד התא הרביעי כל התאים היו פתוחים. בעדותה בפנינו אמרה שאינה זוכרת אילו תאים היו פתוחים ואילו סגורים.

אידית גוטמן – העדה סיפרה, כי ביום הרצח, בהפסקה שבין השעה השמינית לשעה התשיעית (14:30 לערך), היא הלכה יחד עם חברתה, יאנה בנט, לשירותים שבהם בוצע הרצח. יאנה ביקשה להתפנות, הן הבחינו בכך שהתא הראשון והתא השלישי היו פתוחים, התא הרביעי היה בשיפוץ או מלא בציוד של המנקה. התא הראשון היה מלוכלך ובתא השלישי הן הבחינו בקיומו של דם על מתקן נייר הטואלט, על הנייר עצמו, ועל הרצפה. הן לא ייחסו לכך חשיבות “באותה תקופה חשבתי אולי מחזור אולי מישהי דיממה מהאף או משהו כזה”. עוד הוסיפה, כי כתם הדם על הרצפה בתא השלישי, היה ממוקם בין מפתן הדלת לאסלה ונחזה כחלק מעקבה.

רינטה גידברג -הודעה של העדה, נ/120, מיום 11/12/06 הוגשה בהסכמה ללא העדתה. ביום האירוע למדה עד שעה 15:30. בהפסקה בין השעה שביעית לשמינית לא יצאה מהכיתה ולא ראתה שום דבר חשוד. בסוף השעה השמינית, בסיום הלימודים נכנסה לשירותי בנות בקומה השנייה, היכן שתאיר נמצאה, ביחד עם חברה שלה ששמה יאנה בנט. התא השני היה נעול, חיכתה ליאנה מחוץ לתאי השירותים ליד הכיורים ויאנה נכנסה לתא השירותים השלישי, כשיצאה הלכו מהשירותים, לא היו סימני דם מחוץ לתאי השירותים ולא היה ריח מוזר או שונה במקום. רק למחרת יאנה סיפרה לה שראתה ניירות עם דם בתוך הפח בתא השירותים השלישי כשהיא נכנסה. יאנה לא התייחסה לזה באותו רגע, כי זה שירותי בנות ולפעמים יש גם דם.

227. כאמור, אף לא אחת מעדות אלו מסרה שראתה כתמי דם במבואת השירותים ובסמוך לתא 2. משכך ולו היה מבוצע הרצח באופן כפי שהדגים זאת הנאשם, הרי שאין סבירות שלא הותזו כתמי דם גם מעבר למפתן הדלת (אעיר במאמר מוסגר, כי אכן חלק מהשעות אליהן מתייחסות עדות אלו ובמיוחד עדותן של אביב אהרונביץ ודרור גולדנברג אינו מסתבר, אולם ועיקר, אף אחת מהן לא תיארה שראתה דם במבואות השירותים).

228. לייפר נשאל גם בעניין זה ולאחר תשובות מתפתלות, אישר סופו של דבר, כי היה מצופה לראות כתמי דם גם על רצפת מתחם השירותים, מחוץ לתא הרצח:

“ש: … אני נותן לך נתון, היה נקי, היה נקי, נכון שזה תומך בכך שהדלת הייתה סגורה?         כי טיפות היו צריכות איכשהו להתיז גם החוצה, על רצפת חדר השירותים, נכון?..

       העד, מר עמיהוד לייפר: כל השאלה היא כמה הדלת היית פתוחה ואיפה הקורבן היה.

       ש: בהנחה שהייתה פתוחה ב-90 מעלות.

       ת: לא בטוח, יש אולי מצבים שזה לא היה קורה, כן.

       ש: איך זה לא היה קורה?

       ת: כי אם הדלת פתוחה חלקית.

       ש: לא, לא, אני אומר פתוחה 90 מעלות, נניח, נניח.

       ת: 90 מעלות אז אולי כן, אולי כן הייתי מצפה שיהיה בחוץ.

       ש: אם הדלת פתוחה 90 מעלות סביר שהיו צריכים להיות כתמי דם מהתזה גם על רצפת

       חדר השירותים?

       ת: “עוד פעם, אני, הכול תלוי במיסוכים שהיו, עוד פעם, ומאחר שאני אומר שהאירוע דינמי

       אז אני לא מדבר על מיסוך אחד ויחיד”

                   …

       ת: בהנחה שהדלת הייתה פתוחה, יכול להיות שכן, הייתי מצפה שתהיה פתוחה ו- 90

       מעלות, כן.

                   …

       עו”ד ירום הלוי: אז היית מצפה שיהיה גם בחוץ, בקיצור.

       העד, מר עמיהוד לייפר: נכון, כן, לא יודע כמה, לא נראה לי הרבה, אבל כן“.

(עמ’ 1566- 1567).

229. קיש, בחוות דעתו (נ/149א) התייחס אף הוא לסוגיה זו וקבע כך:

“ה. אילו היתה דלת התא פתוחה בזמן מהלך הרצח: התזת הדם הייתה בקלות יוצאת מחוץ

       לתא ונוחתת על קיר- הכיורים שמול התא ועל הרצפה שממול התא…“.

קביעה זו לא רק שלא נסתרה, אלא קיש אף לא עומת בנוגע אליה.

230. עיקר כתמי הדם הינם כאמור על הקיר המפריד בין תא 2 לתא 1, על הדלת עצמה יש כתמי

דם, אם כי בכמות מופחתת מאשר על הקיר האמור. לו הדלת הייתה פתוחה ואפילו חלקית, ולו אכן הרוצח עמד בתנוחה כפי שהדגים הנאשם, הרי שכלל לא היו צריכים להיות כתמי דם בוודאי לא כתמי התזה על הדלת.

המאשימה מנסה להוכיח, כי חרף האמור יכול שדלת התא הייתה “פתוחה מעט” (עמ’ 484 לסיכומיה), אלא שלמצב זה אין היתכנות ובשיחזור אשר נערך לנאשם, בכל ההדגמות, הייתה דלת התא פתוחה לרווחה, הנאשם עומד מחוץ לדלת והשוטרת עומדת על סף הדלת או מעט פנימה. רק בתנוחה שכזו יכול היה הנאשם להדגים על השוטרת את הדקירות שדקר (כביכול כמובן) את המנוחה. לו רצתה המאשימה להוכיח כי גם במצב בו הדלת “פתוחה מעט” ייתכנו התזות שומה היה עליה להראות לנו, כי יש לכך היתכנות מעשית. עניין זה לא הוכח וכלל לא היה ניסיון לבדוק אם יש לו היתכנות אם לאו, והסיבה לכך פשוטה, רק בשלב מאוחר יותר שינתה המאשימה את טיעוניה לגבי הדלת, שכן בשלב הראשון וכזכור, טענה היא שהדלת הייתה פתוחה לרווחה, ומשכך גם, כך בוצע השיחזור. גם טענת המאשימה בסיכום פרק זה (עמ’ 486) ולפיה ממצאי דם אחרים שנראו על הדלת נוצרו לאחר כניסתו של הנאשם לתא, היא משוללת כל יסוד שכן לפי תיאור הנאשם, רק לאחר שהמנוחה נפלה נכנס הוא לתא.

231. על החלק הצר הפנימי של מזוזת הדלת לא נצפו כלל כתמי דם (ער אני לשני כתמים החשודים כדם ומיד אדרש לכך) מדובר כפי שרואים בתמונה, נ/27, בחלק של מזוזת הדלת הקרוב לקיר המפריד בין תא 1 לתא 2. כאמור, לו הייתה הדלת פתוחה, ולו אכן עמד הרוצח על מפתן דלת והמנוחה בחלק הפנימי של התא, אבל קרוב מאד לכניסה ולמפתן, הרי שבהכרח דם היה צריך להיות מותז גם על חלק זה במזוזת הדלת; וראה לעניין זה חוות דעתו של קיש. פיאמנטה נשאל על כך על ידי חברי כב’ השופט ד. צרפתי, בהנחה שאותם שני כתמי חח”ד אינם דם אלא צבע, האם אין היתכנות או סבירות שאזי מדובר בדלת סגורה, ובניגוד לכל הגיון סירב פיאמנטה לאשר הנחה זו (ראה עמ’ 1289- 1290 לפרוטוקול).

דומה, שאין ולא יכולה להיות מחלוקת וגם המאשימה מודה בכך, כי במידה ואותם שני כתמי חח”ד אינם דם, אזי שגם ההיגיון והסבירות מחייבים שהדלת הייתה סגורה ולא פתוחה. כאמור לעיל, אכן ינאי עוזיאל ז”ל בחוות דעתו, התייחס לשני כתמים כחח”ד (חומר החשוד כדם) על יד פתח המנעול ואולם סופו של דבר, לא בוצעה בדיקה, האם מדובר בכתמי דם או בכתמי צבע, שכן הצבע הקודם של הדלת ומשקוף המזוזה היה אדום.

לעניין זה נחלקו המומחים, וגם בביקורנו בזירה, לא יכולנו להגיע למסקנה חד משמעית לכאן

או לכאן, כך שכפות המאזניים לטעמי לעניין זה נשארו מעוינות.

עם זאת העובדה, כי מדובר רק בשני כתמים, שגם אלו נרשמו רק כחח”ד, מובילה לעניותדעתי לכלל מסקנה ושוב ברמת ההסתברות הנדרשת ולפיה, הדלת הייתה סגורה ולא פתוחה. לו הייתה דלת פתוחה, היינו מצפים לראות הרבה יותר כתמי דם, ובאזור גבוה יותר מאזור המנעול, שכן החתך העיקרי היה בצווארה של המנוחה משם הותז הדם ומשכך התזת הדם הייתה צריכה להראות בגובה של כ- 1.40 מטר, שכן גובהה של המנוחה הינו 1.47 מ’ ומשכך גובה הצוואר הינו כ- 1.40 מ’ לערך ואילו גובה המנעול הינו 86 ס”מ בתחתית ו-90 ס”מ בחלקו העליון (תצלום 44 בחוו”ד ינאי עוזיאל, ת/65).

232. מסקנת ביניים נוספת הינה, כי גם בנקודה זו של מצב הדלת בעת הרצח, תיאורו של הנאשם אינו תואם ואינו מתיישב עם ממצאי הזירה.

טו     על סוג הסכין בה בוצע הרצח

233. גם בנושא זה של סוג הסכין, נחלקו הצדדים, הן בפני המותב הקודם לאחר שהוחזר אליו התיק לצורך דיון בשאלה זו, הן בבית המשפט העליון וכמובן גם בהליך שלפנינו.

234. כזכור, בתחילת הדרך ניתנה חוות דעתה של ד”ר מאיה פורמן, עת לא עבדה במכון לרפואה משפטית, שבה קבעה, כי פצעי החתך בסנטר, (להלן אדרש לכך במדויק) נגרמו על ידי סכין משונן. חוות דעת זו ומקצועיותה של ד”ר פורמן בוקרו על ידי המותב הקודם בבית משפט זה, אולם בבית המשפט העליון בהכרעת הדין נקבע, כי הביקורת לא הייתה מוצדקת (מתוך החלטת כב’ השופט מלצר).

235. מכל מקום, ועל מנת לסבר את האוזן, אעבור עתה לתיאור החתכים בסנטר, חתכים מהם הסיקה ד”ר פורמן (וכך גם ד”ר קוגל ועל כך להלן ) שמדובר בסכין משונן. בסנטר מימין נמצא פצע חתך המורכב משני פצעים מתלכדים אשר מהקצה הימני שלו- פצע שטחי, בקו לא רציף המורכב מקווקווים עדינים במרחקים זהים כמעט. מתחת לפצע זה בקצה התחתון הימני של פצע החתך נמצא צבר אופקי של כ-7 פצעי שפשוף התייבשות עור שטחיים מאוד, כל אחד מהפצעים בצבר מעט אלכסוני קדימה ומטה, הפסים הללו מקבילים ביניהם והשניים הימניים ביותר הם קצרים ביותר וכמעט נקודתיים. המרחקים ביניהם כמעט קבועים. מתחתיו, מתמשך משולי הפצע בצדו הימני, נמצא צבר נוסף של 4 פצעים שטחיים מאוד, מקבילים ביניהם, כמעט אנכיים מעט אלכסוניים קדימה ומטה. המרחקים ביניהם קבועים.

אציין בהערת ביניים, כי הנאשם כלל לא הדגים, בשום שלב, חתכים בסנטר שנגרמו למנוחה,

והסבר המאשימה ולפיו דווקא פרט זה לא זכר הנאשם, אינו סביר בעיני, ומשכך כל עניין

החתכים בסנטר, הינו אף הוא, פרט מוכמן חסר.

236. כאמור, גם ד”ר קוגל תמך בדעתה של ד”ר מאיה פורמן וקבע, כי מדובר בסכין משונן:

“בפצע בסנטרה של המנוחה נמצאים ממצאים רבים, המוכיחים כי הוא נגרם באמצעות להב משונן. ממצאים אלה עונים על כל הקריטריונים השונים, המשמשים לאבחנה של סוג הלהב:

א.      פצעים בצורת סנפירי כריש, המתמשכים מקצה הפצע במרחקים שווים.

ב.       פצעי שריטה פסיים מקבילים המתמשכים משפת הפצע התחתונה.

ג.       חריצים פסיים מקבילים בעומק הפצע.

נוכח נתונים אלה, אינני רואה כיצד סכין שלהבו חלק יכול לגרום לפצע בו עסקינן. הפצעים הקטנים, המתמשכים מהשפה הימנית של הפצע; החריצים בעומקו; והממצאים הפסיים המקבילים, המתמשכים מהשפה הימנית התחתונה שלו; יכולים להיגרם רק ע”י להב משונן ולא ע”י להב חלק וישר” (נ/113).

237. מטעם המאשימה, בשלב הראשון הייתה מונחת לפנינו רק חוות דעתו של ד”ר זייצב (ת/442)

שנסקרה לעיל, ובה לא הייתה התייחסות לסוג הסכין, שכן נושא זה עלה מאוחר יותר.

עם זאת, הן לפנינו והן בהליך הקודם נדרש ד”ר זייצב במסגרת עדותו בע”פ גם לעניין סוג

הסכין, וקבע כי מדובר בסכין חלק.

238. כחיזוק לחוות דעתה של ד”ר פורמן, וכנגד דעתו של ד”ר זייצב, הביאה ההגנה עוד שני עדים – רופאים במכון המשפטי – האחד ד”ר אלון קריספין והשני ד”ר אנדריי קוטיק.

239. תמצית עדותם הייתה, כי ד”ר זייצב עצמו סבר בשלב מוקדם, שמדובר אכן בסכין משונן, וכך העיד בנדון ד”ר קריספין, וזאת לאחר שב”כ הנאשם הציג בפניו קטע מתוך ראיון שנערך עמו בתוכנית עובדה – נ/112.

“עו”ד י. הלוי:                  אני רוצה להראות את החתך בסנטר שאתה מדבר עליו, התייחסות כללית קצרה, בכל זאת אתה מספר שלא הכרת את התמונות, לא הכרת כלום, זייצב הראה לך אמר לך בוא תסתכל אחרי שמאיה פורמן כתבה חוות דעת שהחתך בסנטר זה מלהב משונן אתה רואה את התמונה הזו לראשונה, זה נכון שהוא הראה לך ואז ראית אותה?

         העד, ד”ר א. קריספין:      כן, לא ידעתי למה המקרה הזה קשור ומה הוא מראה לי.

         ש:                                  ואז ראית, בוא תתאר בעצמך שאתה מסתכל קצר למה ענית לו מה זה ברור זה להב משונן, תסתכל, השופטים מסתכלים ועוד נגיע לדיונים על זה.

         ת :                                  קודם כל רואים שיש כאן משהו תבניתי בהמשך של פצע החתך העיקרי שמוצג בתמונה הזאת, עו”ד ש. הר ציון : זאת תמונה מס’ 7 מתוך ת/442.

         כב’ השופט א. קולה:        בסדר.

         העד, ד”ר א. קריספין :    מה שמיד רואים שיש כאן פצע חתך יחסית עמוק שבקצה הימני שלו, ימני בלחי של הילדה, יש תבנית שחוזרת על עצמה במרחקים שווים, את זה מיד רואים, הדבר הבא שצריך להבין זה מה המנגנון שיצר את זה, בעצם משיכה של להב של סכין שיש לה שינון תיצור פס אחד אחיד, מה קורה כאן יש כאן נעיצה של הלהב אל העור בצורה כזאת שאת החלק המקומר היא חותכת פנימה ובחלק שבו השיניים לא מגיעות עד הסוף הן יוצרות פצעי דקירה נפרדים, תנועה כזאת אל העור ולא תנועה של משיכה על פני העור, את זה לקח לי כמה שניות להבין כי זה לא מידי, זה המנגנון וזה מה שהסברתי לד”ר זייצב.

         כב’ השופט א. קולה:        או קיי.

         עו”ד י. הלוי:                    אני ממשיך, סיפרת שהוא תפס את הראש, אמר איך לא ראיתי את זה ואחרי זה אמרת פה בכתבה הוא בעצם הנחה את קוטיק לפעול אחרת ממה שהוא הבין, השאלה שלי היא אני מבין שככל שאתה מדבר על קוטיק למדת את זה משיחה עם מר קוטיק אז נכון?

         העד, ד”ר א. קריספין :     הוא היה ד”ר גם אז, הוא היה מתמחה

         עו”ד י. הלוי :                   סליחה, למדת את זה מד”ר קוטיק.

         העד, ד”ר א. קריספין :     כן, עבדנו באותו חדר, ד”ר זייצב הזמין אותו כדי לעזור לו לכתוב את חוות דעת הנגדית למה שד”ר פורמן רשמה, בעצם הוא ביקש ממנו שיעזור לו,

         עו”ד ש. הר ציון :             אני מתנגדת, זו עדות שמיעה הוא לא יכול להעיד על מה שהוא ביקש ממנו מד”ר קוטיק

         העד, ד”ר א. קריספין :     זה מה שהוא אמר לי.

         כב’ השופט א. קולה:        קוטיק יבוא לפה עוד מעט, אני לא אומר אם זה אמת או לא הוא רק אומר זה קוטיק אמר לו במובן הזה שהוא שמע את זה מקוטיק.

         עו”ד י. הלוי :                   כן, נכון, כמובן האמיתות תלויה בד”ר קוטיק, ונוכח דבריו מבחינת הרצף הכרונולוגי של האירועים אתה אמרת אתה לא חותם על חוות דעת הזאת אמרת לו אתה לא חותם כי אתה בעצם ראית אבסורד באפשרות שתצא חוות דעת נגדית שבעצם אומרת דברים לא נכונים שהחתך בוצע בלהב חלק מהסיבה הזאת אמרת לו אתה לא חותם על השקר הזה נכון?

         העד, ד”ר א. קריספין :     כן.” (עמ’ 3748 ש’ 3- עמ’ 3749 ש’ 14).

240. גם ד”ר קוטיק תמך (באופן מסוייג יותר, יש לציין) בטענתו זו של ד”ר קריספין וכדלהלן: “העד, ד”ר א. קוטיק: היה לי ספק לגבי בעצם שהד”ר זייצב צודק, כי ראיתי שזה

                                               באמת

                                               כאילו, אי אפשר להתנגד למה שהיה כתוב בחוות הדעת.

         כב’ השופט א. קולה:        של מי?

         עו”ד י. הלוי:                    של מי?

         העד, ד”ר א. קוטיק:         של ד”ר פורמן, כי הממצאים האלה הם מאוד מדברים בפני   עצמם.

  ש:                                  שמה?

ת:                                   שזה נראה כאילו סכין משוננת. ואני, אה, לא היה לי את הניסיון שיש לי היום, גם היה לי ספק, אבל אמרתי בוא נחפש בספרות באמת. ועשיתי משהו שהתבקשתי, כאילו.

ש:                                  על ידי מי?

  ת:                                   על ידי ד”ר זייצב“. (עמ’ 3826, ש’ 29-19).

241. אקדים כבר עתה ואדגיש, כי לעניות דעתי, סוגיית הסכין ה”משונן”, יצאה מכלל פרופורציה,

ומכל מקום, תרומתה, להגנתו של הנאשם, הגם שיש בה תרומה, הינה תרומה מינורית. מכל

מקום, מעדויותיהם וחוות דעתם של ד”ר פורמן, ד”ר קוגל, ד”ר קריספין וד”ר קוטיק, ניתן

להסיק ושוב ברמה הדרושה לצורך הגנתו של הנאשם שמדובר בסכין משונן.

242. במסגרת עדויות ההזמה, הגישה המאשימה את חוות דעתו של ד”ר דיאז מיום 22.05.22

(ת/362ג) אשר נחקר כמובן על חוות דעתו זו.

לחוות הדעת של ד”ר דיאז, שני חלקים, האחד העדר סימנים, שכל יתר החתכים שנמצאו נגרמו על ידי סכין משונן, והשני, הסבר להימצאות דפוס של סכין משונן על גבי הסנטר של המנוחה. לעניין זה טען ד”ר דיאז, שקיימים בספרות ממצאים המצביעים על כך שסוג בגד, אריג של בגד יכול לגרום לסימנים הללו. במקרה שלפנינו, הסביר ד”ר דיאז, שיכול והחתכים

הנראים כמשוננים, נגרמו על ידי חלק ברוכסן במעיל אותו לבשה המנוחה.

243. אתחיל דווקא בחלק השני לחוות דעתו של ד”ר דיאז, לאמור הרוכסן הוא זה שגרם לאותם פצעים בסנטר. בכל הכבוד לאמירה ולקביעה זו, הרי שלעניות דעתי מדובר בתרחיש בלתי סביר בעליל, שכן באורח פלא, הרוכסן הותיר סימנים בסנטר, בדיוק בסמוך לחתכים אחרים שוודאי נגרמו על ידי סכין. בכל הכבוד, הסבירות לכך הינה מזערית! זאת ועוד, כלום מישהו מטעם המאשימה בדק, מה היחס שבין הרוכסן לפצע בסנטר, לאמור, כלום יש לנו ולו תמונה אחת, המראה שסנטרה של המנוחה שעון על גבי הרוכסן? או שהרוכסן “לוחץ” על סנטרה של המנוחה? האם נעשה ניסיון כלשהו, לבדוק באופן אובייקטיבי, מה רווח ה”שיניים” באותו רוכסן, והאם הם תואמים (גם אם באופן לא מדויק) לפצעים שנראים כמשוננים בסנטר? כלום מישהו בדק, “בדיקת חיים” כלשהי, הנחה של הרוכסן על גוף אדם והאם היא מייצרת הטבעת דוגמת מה שמשתקף בפצעי המנוחה בסנטר? כלום מישהו בדק בדיקת מעבדה אחרת, כמו הטבעת הרוכסן במעתק “אלג’נט” (ראה להלן חוות דעת שור) או הטבעה בכל חומר צמיג אחר? בכל הכבוד הראוי, מדובר בהשערה שהופרחה לחלל העולם, שאין לה כל תימוכין! ודוק, איני חולק כמובן על היתכנות תיאורטית ולפיה, פריט לבוש כזה או אחר, וכמובן רוכסן, יכול בתנאים מסוימים של לחץ כבד או ממושך לגרום לסימנים שנראים כאילו, כביכול, הוטבעו על ידי סכין משונן, ואולם וכאמור איש לא בדק שבמקרה שלפנינו הייתה לכך היתכנות. לאמור, לבד מהשאלות עליהן הצבעתי לעיל, אין לפנינו גם תשובה או הסבר של ממש, כמה זמן, כביכול, כמובן, לחץ הרוכסן על סנטרה של המנוחה? מה הייתה מידת הלחץ? האם המנוחה נמצאה כשראשה שעון וסנטרה לוחץ על הרוכסן? דומני שלשאלות אלו, אין בפי המאשימה תשובות של ממש ודומני גם ובזהירות המתבקשת שקשה לצרף “סברה” שכזו לנימוקי ההרשעה של הנאשם!

244. אעבור עתה אפוא לחלק הראשון שבחוות דעתו של דיאז, לאמור האם נשללה האפשרות

ולפיה, שאר החתכים היו באמצעות סכין משונן.

המאשימה, טענה שכך היא חוות דעתו של ד”ר דיאז.

לטעמי, הדברים לא ברורים כל צורכם, שכן ד”ר דיאז קבע שאין סימנים למעורבות סכין

משונן, ואולם לא שלל זאת פוזיטיבית:

“בהתבסס על המאפיינים הפיזיקליים של הפצעים המרובים חוות דעתי היא, שהם נגרמו על ידי נשק עם להב ישר. אין עדות לכך כי היה שימוש בלהב משונן. חריצים בעור התרחשו (sic! – בעבר) כשסכין משוננת שורטת את העור הצידה ומשאירה סימנים שטחיים מקבילים על העור הנמצאים במרחקים שווים זה מזה. בהתאם למרחק בין החריצים של הלהב.

          סכינים עם להב משונן יכולות לגרום פציעה שאי אפשר להבדיל בינה לבין פציעה שנגרמה על ידי להב ישר, אך ככל שהפצע חד יותר, כך סביר יותר שלהב משונן ישאיר את הסימנים האופייניים שלו. במספר הרב של הפצעים שנגרמו לנערה מתבגרת זו אין סימנים של עור מחורר; יתר על כן, היו פצעים רבים של הגפה העליונה המעידים שהם מסוג ‘פצעי הגנה’. אף אחד מהפצעים בגפיים העליונות לא הדגים סימנים של קצוות משוננים”

ובנוסח האנגלי:

“Based on the characteristics of the multiple wounds it is my opinion that they were inflicted with a straight blade weapon. There is no physical evidence that a serrated knife was utilized. Serrations on the skin occurred when the serrated knife scrapes the skin sideways leaving superficial parallel marks on the skin that are equidistant from each corresponding to the distance between the serrations.

         Serrated knifes may produce an injury that could be indistinguishable from a straight blade knife, however the more sharp injuries sustained by this adolescent girl do not disclosed evidence of serrations: furthermore there were multiple wounds to the upper extremities disclosed serrations“.

לאמור, ד”ר דיאז לא שלל לחלוטין אפשרות שהרצח בכל אופן בוצע בסכין משונן, אלא שלא נמצאו לכך סימנים.

245. אשוב עתה לעדותו של ד”ר קוגל לעניין הסכין המשונן- חלק ניכר מחקירתו הנגדית של ד”ר קוגל עסק בניסיון של באת כוח המאשימה להוכיח, כי נכון למועד מתן חוות דעתו במשפט הקודם, לא סבר ד”ר קוגל כי הפצע בסנטר המנוחה נגרם מלהב משונן. ניסיון זה לא צלח, ומצאתי את עדותו של ד”ר קוגל בעניין זה אמינה וקוהרנטית. ד”ר קוגל הסביר בעדותו מדוע למרות שסבר כבר מההתחלה כי הרצח בוצע באמצעות להב משונן (לגבי הפצע בסנטר, ברור היה לו מההתחלה כי זה נגרם באמצעות להב משונן), הוא לא התייחס בחוות הדעת במשפט הקודם לסוגית סוג הלהב, שכן נתבקש לחוות דעה על כיווני החתך, ולא על סוג הלהב שגרם לפצעי המנוחה, כשביחס לסוגיה זו הוברר כי עד אחר מטעם ההגנה (אלכס פלג) ימסור חוות דעת (עמ’ 4281- 4283).

ב”כ המאשימה הציעה לד”ר קוגל הסבר אחר לאי התייחסותו לסוגית להב הסכין במסגרת

חוות דעתו ועדותו במשפט הקודם:

“ש: …ההצעה היא כזאת אולי אמרת הספרות כל כך לא בהירה בנוגע לסכין משוננת לא משוננת והיא יכולה להיות ככה ויותר מוגבלת והכל עדיף זה כל כך סיכוי באמת לא ברור שעדיף לי מישהו אחר ינסה את זה כן כן לא לא אני בכלל לא מתעסק בזה מה אתה אומר על ההצעה שלי?  

         ת: אני לא חושב שזה מה שהיה, באמת אני אומר אני לא זוכר מה הייתה הדינמיקה שם, אבל ברור לי לחלוטין שאז באמת לא דיברנו על הצוואר ואני לא ראיתי את מה שהיה בצוואר אז” (עמ’ 4318 ש’ 30- 32, עמ’ 4319 ש’ 1- 6).

כשנחקר ד”ר קוגל על חוות דעתו בסוגית סוג הלהב שגרם לפצעי המנוחה, אישר ד”ר קוגל כי אכן במרבית פצעי המנוחה אין סימנים של סכין משונן ואולם העיד כי קיימים גם סימנים שהם אופייניים לסכין משונן תוך שהפנה לחוות דעתו בעניין.

לשאלה, האם הוא מסכים עם קביעת ד”ר שפיץ בספרו כי “סימני שינון ייראו כשרואים את סימני השריטה על העור”, השיב ד”ר קוגל:

“…בהחלט אחד הקריטריונים שרואים פצעי שריטה או שפשופים קטנים מקבילים בשפה של הפצע זה מה ששפיץ כותב אבל זה לא הדבר היחיד; שפיץ כותב רק אם רואים ולזה אני לא מסכים.

          …

ש: כלומר צריך להיות סימן ייחודי מאפיין שאם נמצא אותו נוכל לקבוע שמדובר בסכין משוננת

ת: נכון.

ש: אתה מכיר עבודות מהספרות או מחקרים שאומרים שסימנים כאלה של פסים של שריטות כאלו יכולות להיות גם אם מדובר בסכין חלקה”

ת: לא שריטות כאלו כמו שנמצא כאן, יכולות להיות שריטות אבל לא במרחקים שווים מקבילים עם אזורי עור שמורים, יש על זה עבודות ואכן גם סכין חלקה יכולה להותיר חריצים לא כאלה אבל.

ש: מזה כאלה איך אתה מבדיל ביניהם?

          ת: יש עבודה שאני אפילו ציטטתי אותה כאן של פאונדר, בחוות הדעת… הוא עשה חתכים     עם סכין בעור גם עם סכין לא משוננת וגם עם ומצא שיש שריטות גם סכין חלקה יכולה ליצור שריטות, לא שריטות מקבילות פסיות שיש ביניהם רווחים כי יש אי סדירויות שונות יש דבר כזה זה לא המקרה שלפנינו“. (עמ’ 4324- 4325).

246. ד”ר פורמן, בחקירתה הנגדית נתבקשה להסביר כיצד לשיטתה נוצרו הסימנים בסנטר המנוחה אותן הגדירה צברים א’ ב’ ו- ג’, וכך ענתה: ” יש תהליך של חיתוך ועצירה, כלומר יכול להיות שהייתה תנועה של חיתוך ואז בלימה, עצירה, תוך כדי כך גם התוקף זז וגם המנוחה זזה ואז כלומר זה לא תנועה מתואמת“.

לשאלת בית המשפט אם הטקסטורה של הפצע עצמו מהווה אינדיקציה לסוג הלהב אם לאו, השיבה ד”ר פורמן: “הטקסטורה כן יכולה לרמז על סכין משוננת כמו שד”ר קוגל כתב בהמשך בתצהיר שלו, היא פחות בלטה מבחינתי אז, אני התמקדתי בסימנים בשוליים“.

מבלי לפגוע באמור, הוסיפה ד”ר פורמן כי הטקסטורה של הפצע הנדון בהצטרפותה לצברים א’ ב’ ו-ג’ אכן מחזקת את המסקנה לשימוש בלהב משונן (עמ’ 4402- 4404).

ד”ר פורמן הסבירה, כי השוני בין כמות השיניים שהוטבעו בצבר א’ (8 שיניים ב- 8 מ”מ) לעומת צבר ב’ (7 שיניים ב- 4-5 מ”מ) נעוץ בזווית של הסכין “אם לוקחים סכין וגוררים שיש בו שינן רחב, אני אתן דוגמה עם שני פסים… אם אני לוקחת שני פסים סכין עם שתי שיניים וגוררת ישירות הם ישארו במרווח מקביל, אם אני לוקחת את הסכין אבל גוררת אותו על פני העור במצב כזה המרווח ביניהם קטן זהו”

ב”כ המאשימה הטיחה בה: “לא מדברים פה בזווית כזאת חדה וכזה שינון שיאפשר לנו כמות של צפיפות עוד יותר גדול מאשר בדבר הה“.

ד”ר פורמן השיבה: “זה גאומטריה, כשלוקחים משהו בזווית ייכנס יותר שטח מהסכין, כלומר אם אני גוררת את הסכין ככה או גוררת יותר מעט באלכסון, כלפי מעלה, בניצב… אנחנו רואים את זה כל הזמן בגרירות של סכינים שזה נראה יותר צפוף שהגרירה היא מעט אלכסונית” (עמ’ 4412- 4413).

ד”ר פורמן שללה אפשרות שסימני השינון בסנטר נגרמו מרוכסן מעיל המנוחה והסבירה: “אילו הייתה הטבעה של חפץ כזה בפני הייתי מצפה למכה בעוצמה וגם היא הייתה צריכה להיראות יותר דומה למה שמוצג כאן כלומר אם הייתה מכה מרוכסן למשל, שפשוף בשוליים זה היה צריך להיות קצת יותר רבוע“.

בעקבות עמדתה זו, נשאלה היא על ידי ב”כ המאשימה: “אם נגיד מישהו לוקח ראש ודוחף מצמיד כלפי קיר עם רוכסן באמצע“. לכך השיבה ד”ר פורמן: “כן, אם הרוכסן הוא אופקי ואז הוא יורד שלוש פעמים עדיין זו לא אותה תצורה ובמקרה יש שם גם חתך של סכין ליד, כל הסנריו הזה” (עמ’ 4430).

247. סופו של יום, כשעליי להעריך ולשקול להיכן הדעת נוטה, הרי שדומני שלכל היותר כפות המאזניים נותרו מעוינות, גם אם לטעמי נוטות הן לקביעה ש:

א.      לא ניתן לשלול כי החתכים כולם נגרמו על ידי סכין משונן.

ב.       הפצע בסנטר נגרם על ידי סכין משונן.

248. טעמיי להעדפת חוות דעתם של ד”ר קוגל וד”ר פורמן הינם כדלהלן:

א.      חיזוק לעמדתם ניתנה כאמור בעדותם של ד”ר קריספין וד”ר קוטיק, שבכל הכבוד הראוי לא מצאתי דופי בעדותם.

אמנם ב”כ המאשימה ניסתה, בכל יכולתה, לטעון שד”ר קריספין, אינו דובר אמת, וכי כל שעשה היה כדי לרצות את ד”ר קוגל.

בכל הכבוד הראוי, ניסיון זה כשל בעיניי, נתתי אמון מלא בעדותו של ד”ר קריספין.

ב.       הוא הדין גם לגבי עדותו של ד”ר קוטיק, כאמור זה העיד באופן פחות נחרץ מד”ר קריספין ולמרות זאת, דומני שגרעין עדותו אכן היה כזה, שבזמן אמת היה ברור לו שמדובר בחתך מסכין משונן, ואף על פי כן, בחר שלא להתעמת עם ד”ר זייצב בנושא זה.

עוד אעיר, כי במהלך עדותם של ד”ר זייצב, ד”ר קריספין וד”ר קוטיק, נחשפנו ליחסים העכורים שבין רופאי המכון, ל”מחנאות” הקיימת שם, לפחד מפני הבעת דעה שהיה קיים בעבר (במועד הרלוונטי למתן חוות הדעת הראשוניות בתיק) ועוד ועוד דברים הטורדים עד מאוד.

ג.       חוות דעתם של ד”ר פורמן ושל ד”ר קוגל, עמדה במבחן החקירה הנגדית (הנוקבת יש לומר, לפחות כלפי ד”ר קוגל) ולא מצאתי בהן רבב.

249. כאן המקום להזכיר עניין שעלה הן בחקירתו הנגדית של ד”ר זייצב, הן בחקירתו הראשית של ד”ר קוגל והן בחקירתו הנגדית של ד”ר דיאז.

כוונתי לצילום של סחוס בצווארה של המנוחה (ת/442 תמונה 18 ב) אשר הוצג לד”ר זייצב        במהלך חקירתו הנגדית, ולעניין זה אישר, סופו של דבר, ד”ר זייצב כי אכן החתכים נראים שנעשו על ידי סכין משונן:

“עו”ד ירום הלוי :                     זה הכי קטן, איפה החתך הזה?

       העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       לדעתי זה חתך בסחוס.

       עו”ד ירום הלוי :                       לא מעניין אותי, מה שאני הראיתי לך.

       כב’ הש’ אשר קולה :                 ד”ר זייצב לא נבין את זה, מצד שמאל הסחוס יש את החלק הזה שבו רואים את החתך, מה זה החלק הזה זה הכל?

       העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       איזושהי רקמה רכה שאני כרגע לא יכול לזהות אותה כי הייתה פה התערבות של סניטרים שהם חתכו ניקו וזה מה אני יכול להגיד.

       עו”ד ירום הלוי :                       סניטרים נכנסו לגופה וחתכו.

       העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       כמובן, הם עוזרים וגם אני חותך וגם הם חותכים כן.

       כב’ הש’ דני צרפתי :                 בסכין משוננת?

       העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       לא, לא.

       כב’ הש’ דני צרפתי :                 אז זה משונן פה? זה משונן או חד?

       העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אני ראיתי פסים אבל ממה הם נוצרו אני לא יודע.

       עו”ד ירום הלוי :                       שניה, תעצור, תראה, אני מפנה לת/448, מכתב הרשומות, אתה אמרת בשנת 2014 בנוגע לחתך בסנטר בדרך כלל שינון הוא בצורת קווים מופיע בצורה פצעי שריטה קווים ומקבילים, יש מראה מקום בספרים, יש ציורים, אם אנחנו משתמשים בסכין משוננת בזמן הוצאת הסכין נוצרים פצעי שריטה בזווית מסוימת הם נראים בצורת פצעי שריטה קווים מקבילים, הנה לך פה חתך בגופה לא מעניין אותי איזה חלק זה, תסתכל איזה קווים מקבילים, תאשר לי שהחתך הזה נעשה בלהב משונן אלה דברים שאתה אמרת, אל תברח ממה שאתה אמרת.

       כב’ הש’ אשר קולה :                 לא חשוב מי עשה את זה מסקנות בסוף, האם זה מתאים לסכין משונן.

       כב’ הש’ דני צרפתי :                 ללהב משונן.

       כב’ הש’ אשר קולה :                 זה הכל.

       העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       תראו, יש פה חתך אחד,

       כב’ הש’ אשר קולה :                 הוא לא מראה לך את זה הוא מראה לך את האחר,

       העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       אני רואה פסים

       כב’ הש’ דני צרפתי :                 הם נראים לך להב משונן?

       העד, ד”ר קונסטנטין זייצב:       יש סבירות” (עמ’ 2377 ש’ 24 – עמ’ 2378 ש’ 19).

עוד בעדותו הופנה ד”ר זייצב לעמ’ 3- 4 לחוות דעתו שם ציין “שפות הפצע משוננות. הקצה

       השמאלי נראה משונן, שלושה פצעי חתך, הקצה הימני חד“, ונתבקש לסמן על גבי התמונות

       שבחוות דעתו את החלק המשונן אליו התייחס כאמור. העד סימן על גבי תמונות 4 ו- 5 מחוות

הדעת את החלק המשונן באמצעות חיצים (התמונות הוגשו וסומנו ת/442 א ו- ת/442ב) (עמ’

291- 2292 לפרוט’).

250. עם זאת, עניין זה אינו נקי מספקות, שכן ב”כ המאשימה טענו שכל סחוס, כך נראה, ובמידה

מסוימת ד”ר דיאז אישר טענה זו בחקירתו:

“עו”ד י. הלוי:                 אני מפנה אותך לעמוד 3 של חוות דעת השנייה שלך שאתה מדבר על הסחוס על הסימנים על הסחוס החתוך, אני עובר נושא, מתחת לתמונה של הסחוס החתוך וצד שמאל שלו שיש עליו קווים מקבילים אתה כתבת את הדברים הבאים (מקריא באנגלית) אתה קבעת שזה מראה טב עי של שני איברים אפשריים, משטח מרובה צדי.

…..   

עו”ד י. הלוי:                   למה לא? אתה מדבר על משטח מרובע צדי, אתה מדבר על מראה טבעי כמו על טריכאה, למה לא הבאת שום תמונה כפי שנתבקשת לעשות?

מתורגמן, מר קליף:          סיפקתי תשובה של מה צריך לעשות האם יש פצע בסחוס שצריך להשוואה, והבעתי דעה לגבי הנקודה הזאת והתמונה הזאת ואם אתם רוצים תמונה אני מפנה אתכם לתמונה מהניתוח לאחר המוות של הקורבן, אתן את מספר התמונה.

עו”ד י. הלוי:                   למה לא עשית את זה בחוות הדעת? השנייה, למה לא עשית את זה?

כב’ הש’ א. קולה:            זו שאלה חשובה.

מתורגמן, מר קליף:          לא הייתי חייב,

עו”ד י. הלוי:                   לא עשיתי את זה בחוות הדעת שלי כי חוות דעת שלי זה לא טקסט בוקס, אני מפנה לתמונות הנתיחה תמונה 1589, בסדר. מה אנחנו רואים?

מתורגמן, מר קליף:          יכול להיות טוב אם הייתי יכול לענות.

עו”ד י. הלוי:                   בבקשה תענה.

מתורגמן, מר קליף:          תודה, אתה מתכוון לקווים האלו ואתה משוכנע שאלו מהסכין המשונן.

עו”ד ש. הר ציון:             הקווים שהוצגו אצל קוגל.

       מתורגמן, מר קליף:          מביט למעלה וימינה מהסחוס ותראו מבנה אנטומי שהוא מעוגל ויש לו קווים אז מה שאני מראה לך יש לו קווים דומים, בתוך מבנה מעוגל אתה רואה קווים מה אתה רוצה שזה יהיה מסכין משונן” (עמ’ 5246- 5247).

זאת ועוד, ד”ר קוגל היה אמור לצרף לבית המשפט תמונה ניטרלית של סחוס כאמור, ללא

שבוצעו בו חיתוכים על מנת שנוכל לראות האם אכן בכל סחוס יש דמויי חתכים, אם לאו,

תמונה שכזו לא הוגשה, על ידו.

סיכום ביניים לעניין הסכין

251. דומה, כי לאור מה שנכתב עד כה, הסבירות ולפיה החתך בסנטר נגרם על ידי חפץ אחר שאינו

סכין משונן, אינה גבוהה.

אעיר כאן, כי לא התעלמתי מהניסוי שעשתה עו”ד שרון הר ציון עת הדגימה על דף נייר, הטבעת חיתוך מסכין פלסטיק משונן, ועת בה הראתה כי המרווחים שבין נקודות החתך, קטנים יותר מאשר המרווחים שעל סנטרה של המנוחה.

בכל הכבוד לניסוי זה, הרי שאין הוא יכול ללמד דבר וחצי דבר, ניסוי שכזה יש לעשות בתנאי מעבדה, ועל ידי המעבדות המוסמכות לכך.

זאת ועוד, ד”ר פורמן היטיבה להסביר, שחיתוך על עור, שונה מהותית מניסיון הטבעה על משטח חלק דוגמת נייר, שכן העור מטבעו, מתרחב ומתכווץ:

“ש : תכף נדבר על זה יותר ספציפי, אני הגשתי בפעם שעברה לבית המשפט איזשהו משהו שאני עשיתי, לקחתי סכין חד פעמית, טבלתי אותה בדיו ומשכתי אותה על ניר והראיתי שבסכין חד פעמית דומה לזאת נכנסות שבע שיניים בהטבעה ב- 8 מ”מ כלומר זו צריכה להיות סכין עוד יותר צפופה מזאת, זה נכון?

ת: זה ניר זה לעור, העור יש לו אלסטיות וזה יכול להיכנס פנימה, יכול להיות שזה ייתן תוצאה \ שונה, אבל זה סביר להניח.

ש: איך זה ייתן תוצאה שונה, אם אני מניחה, עזבי גרירה, פה מדובר בהטבעה, אני לוקחת ועושה סימן כמה שיש זה יוצר את אותה הטבעה.

ת: אני פשוט חוששת לענות זה נשמע כמו ניסוי ולפני שאני עושה בקרה על ניסוי של מישהו אחר אני רוצה לחשוב אם הוא נעשה כראוי, כשלוקחים משטח שהוא יותר אלסטי אז יותר שטח מהסכין ייכנס כי הוא כמו שוקע פנימה ואז יכול להיות שיש לי בעצם יותר מגע עם הסכין, מדובר במשטח גמיש אז יכול להיות שיהיה יותר מגע עם הסכין בגלל שיותר שטח פנים של העור נחשף אל הסכין.

          …

          ש: זה סנטר של מנוחה שהוא מתוח, אתם הרי אומרים,

ת: אני לא מתכוונת שהעור התקמט, אני מתכוונת שיש שקע, העור משתקע קצת זו רקמה אלסטית, יש שם שומן, שריר מתחת, זה לא רקמה שעומדת ישר כמו ניר, שוב, אנחנו מדברים על שינון של אחד או שניים, אני מסכימה שאם יש מגע בין הסכין לעור תהיה הטבעה“. (עמ’ 4411 ש’22 – עמ’ 4412 ש’ 9).

252. עם זאת, לא אתן משקל גבוה למסקנה זו, שכן סופו של דבר יכול ואיננו יודעים, בהנחה שהנאשם הוא הרוצח, באיזה סכין הוא השתמש, הגם שלעניין זה הדעת נותנת שהוא השתמש בסכין חלק, שכן לא נמצאו בכלי העבודה שלו להבים משוננים.

אעיר עוד, כי הסברה שהסכין החלק נפגם כתוצאה משימוש או כתוצאה מהשחזה כלשהי של הנאשם, אינה סבירה בעיניי, שכן פגימה או אפילו השחזה מעשה ידי אדם, לא יכולה ליצור סימטריות מדויקות כפי שהדבר משתקף על פני סנטרה של המנוחה.

 

טז.    הודאת חוץ של נאשם – בחינה כללית

253. מהאמור עד כה עולה, כי אין התאמה בין ממצאי הזירה השונים וממצאי הנתיחה לבין הודאות הנאשם, לא זו שבפני המדובב ולא זו שנעשתה במסגרת השחזור. יתר על כן, אין גם כל התאמה בין הודאת הנאשם בפני המדובב, לבין מה שהודגם על ידו במהלך השחזור. לא זו בלבד שאין התאמה, אלא שיש בהודאה הן “דבר מה סותר” ויותר מדבר מה אחד והן “דבר מה חסר” וגם כאן יותר מדבר מה אחד והכל כפי שפורט לעיל ועוד יפורט להלן.

254. כידוע, הודאת חוץ של נאשם, נבחנת בשני מבחנים, המבחן הפנימי והמבחן החיצוני וראה לעניין זה, ע”פ 4275/16 פלוני נ’ מדינת ישראל (09.06.17) וכן הפסיקה הענפה שאוזכרה שם:

“…לצורך קביעה האם ניתן לבסס הרשעה על הודאת חוץ יש לבחון את משקלה ואת מהימנותה (ע”פ 4179/09 מדינת ישראל נ’ וולקוב, [פורסם בנבו] פסקה 22 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א’ גרוניס (18.10.2010) (להלן: עניין וולקוב)). בשונה ממבחן הקבילות, שמתמקד בשאלה האם הופעל על הנאשם לחץ חיצוני אשר הביא אותו לידי כך שיודה בביצוע מעשה שלא עשה כלל, במסגרת בחינת המשקל נבדקת גם האפשרות כי הנאשם מסר הודאת שווא כתוצאה מלחצים פנימיים שמקורם בנאשם עצמו (ע”פ 774/78 לוי נ’ מדינת ישראל פ”ד לג (3) 228, 234 (1979) (להלן: עניין לוי); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 129 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי)).

כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, ההלכה הפסוקה התוותה שני מבחנים מצטברים להערכת משקלה של הודאת חוץ של נאשם: מבחן פנימי ומבחן חיצוני (עניין לוי, שם). המבחן הפנימי בוחן את טיבה של ההודאה ואת תוכנה, תוך ניסיון להתחקות אחר הגיונה הפנימי, מידת הפירוט שבה, בהירותה ורציפותה. המבחן החיצוני בוחן האם קיים בחומר הראיות “דבר מה נוסף” אשר מחזק את האמור בהודאה (עניין לוי, בעמ’ 234; עניין וולקוב, בפסקה 22 לפסק דינו של השופט גרוניס). המבחן הפנימי והמבחן החיצוני מקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות. ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה גדול יותר, ניתן יהיה להסתפק ב”דבר מה נוסף” בעל משקל פחות, ולהיפך (קדמי, בעמ’ 133). עם זאת, גם אם משקלה הפנימי של ההודאה גבוה, לא ניתן להרשיע על פיה בלבד ללא אימות חיצוני כלשהו. בפסיקה הוצעו מספר מבחני עזר ליישומם של המבחנים להערכת משקלה של הודאת חוץ (ראו: עניין וולקוב, בפסקה 4 לפסק דינו של השופט נ’ הנדל; ע”פ 6296/13 אדריס נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (22.3.2015) (להלן: עניין אדריס)). במסגרת כך, נעשה שימוש בבדיקה משולשת הבוחנת: “מי אמר”, “מה אמר” ו-“דבר מה”. ההיבט הראשון (“מי אמר”) מתמקד בזהותו של הנאשם שהודה ובוחן האם הוא נמנה עם אחת מקבוצות האנשים שנשקפת בעניינם סכנה מוגברת למסירת הודאת שווא. ההיבט השני (“מה אמר”) בוחן את תוכן ההודאה, לרבות עיתוי מסירתה וההקשר שבו היא ניתנה. ההיבט השלישי (“דבר מה”) עניינו הצורך בראיה חיצונית מאמתת, נוסף על ההודאה. ככלל, ניתן להגיד ששני מבחני העזר הראשונים (“מי אמר” ו”מה אמר”) הם חלק מהמבחן הפנימי של הערכת ההודאה, ואילו מבחן העזר השלישי (“דבר מה”) חופף למבחן החיצוני…

         …

         הפסיקה הכירה, בש’ ארוכה של פסקי דין, באפשרות שלחץ סובייקטיבי ומתח פנימי יגרמו לשבירת רוחו של נחקר ולמסירת הודאת שווא. בין הגורמים לכך נמנו סיבות הקש’ למבנה האישיות של הנחקר וכן תשישות נפשית הנובעת מהשפעת החקירה או המעצר (ראו: רע”פ 4142/04 מילשטיין נ’ התובע הצבאי הראשי, פ”ד סב(1) 378, 413-412 (2006) (להלן: עניין מילשטיין)). במרוצת הזמן התגבשה הדעה כי קיימים מספר מאפיינים שעשויים להגביר את הסיכון למסירת הודאות שווא כתוצאה מלחץ פנימי וממבנה האישיות של הנחקר. הקשר זה הוזכרו, בין היתר, הנתונים האישיותיים הבאים: נטייה לרצות אחרים, רמה מוגברת של חרדה, נטיות לפחד, התמכרויות לסמים או לאלכוהול, דיכאון או הזיות ומוגבלות שכלית או נפשית. גורמים נוספים שזוהו ככאלו המעלים את הסיכוי להודאת שווא הם אינטליגנציה נמוכה, אישיות אנטי-חברתית וביטחון עצמי נמוך (ע”פ 1094/07 דדון נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה כ”ז (3.7.2008) (להלן: עניין דדון); עניין וולקוב, בפסקאות 4-3 לפסק דינו של השופט הנדל; עניין אדריס, בפסקה 5).

         …

משקלה העצמי של ההודאה אינו הנתון היחיד שמשפיע על משקלה של התוספת הראייתית הנדרשת. בפסיקה נקבע כי יש “להרחיב את הראייה ולבדוק ראיות חיצוניות לעומת ההודאה, לחיוב ולשלילה” (עניין אדריס, בפסקה 7). כך למשל, יש לבדוק האם קיים בנמצא “דבר מה חסר”, כלומר האם ההודאה לוקה בחסר לעומת המציאות החיצונית. כמו כן, יש לבחון האם קיים בראיות “דבר מה סותר”, כלומר האם פרטי ההודאה סותרים את אשר התרחש בפועל בנקודה מהותית (שם). בהקשר זה נקבע כי “הפניה החוצה מהודאת הנאשם נועדה לברר לא רק אם ניתן להרשיע את הנאשם, אלא האם ראוי ונכון לעשות זאת” (עניין אדריס, בפסקה 7)”.

255. דומני שמוסכם על הכל, שבמסגרת המבחן הפנימי צריך שתהיה התאמה בין הודאת הנאשם, לבין הממצאים שבזירת הרצח.

טלו למשל דוגמה, שבה הנאשם מודה ברצח, הודאתו נראית אותנטית, עמוסה בפרטים, הוא מתאר את הלך רוחו, מתאר אפילו את מילותיו האחרונות של הקורבן, אלא שבעוד שהוא מודה בכך שרצח את הקורבן בדקירת סכין, הקורבן נמצא ירוי בראשו, וכתוצאה מכך נגרם מותו, כלום יש אז משקל להודאתו?

או טלו לדוגמה מקרה אחר, מקרה בו נאשם משחזר רצח שביצע, אלא שלשחזורו זה אין היתכנות מעשית, האם אז ניתן להרשיעו על סמך הודאתו?

דוגמה, כמו זו האחרונה, הזדמנה לפנינו במסגרת דיוננו בפרשת הירצחה של דנה בנט ז”ל. במסגרת תיק זה הואשם הנאשם שם (יחיא עדוואן פרחאן) בעוד שני מקרי רצח (וגם בעבירת אונס אחת).

הרצח שבו הואשם פרחאן שם והנוגע לענייננו, היה הרצח של אהרון סימחוב ז”ל. פרחאן הודה ברצח זה, כך בחקירותיו במשטרה, ואף שחזר אותו במהלך חקירותיו.

משכך, ובמסגרת תפ”ח (נצרת) 127/09 מדינת ישראל נ’ פרחאן (21/7/10) הרשענו את הנאשם גם ברציחתו של סימחוב ז”ל.

בערעור שהוגש (ע”פ 6504/10 פרחאן נ’ מדינת ישראל (2.10.13), זוכה פרחאן מאשמת רציחתו של סימחוב, וכך כתב שם המשנה לנשיא בית משפט העליון (כתוארו אז) השופט א. רובינשטיין:

“קסה. כאמור, בית המשפט המחוזי רשאי היה לפלג את הודאתו של המערער ברציחתו של סימחוב, ולאמץ אותה בחלקה. ואולם, בית המשפט דחה למעשה את חלק הארי של ההודאה, או למצער נמנע מקביעה כי היא אמת (והיה נכון לאמץ תרחישים אחרים), ואימץ אך את אמירתו של המערער כי המית את סימחוב. סבורני, כי הגם שבעובדה זו כלשעצמה אין כדי לעורר ספק סביר במהימנות הודאתו של המערער ברציחתו של סימחוב, לצורך ביסוסהּ ואישושהּ היה על המשיבה להציג ראיות חיצוניות כבדות משקל. אכן, “ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדול הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת האמת שבהודאה” (עניין לוי, בעמ’ 234; ע”פ 9275/06 אבו מוך נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2010), בפסקה 8). ובהקשר השחזור נאמר, כי “אין די בהצגת שחזור ‘אפשרי’, אלא יש להראות כי על-פי הסימנים שנותרו לאחר המעשה – השחזור הינו ‘אמיתי’, לאמור: חוזר על שהתרחש למעשה במציאות” (קדמי, בעמ’ 158).

(ההדגשה בקו שלי – א”ק).

                             

לאמור, לא די בכך שההודאה תהיה אותנטית, לא די בכך שניכרים בהודאה סימני אמת, צריך גם כמובן לבדוק שההודאה תואמת למציאות, ושיש לה היתכנות ובעיקר יש להראות כי השחזור אמיתי וחוזר, על מה שהתרחש במציאות. מעניין לציין, כי המאשימה בסיכומיה הפנתה למה שכתבנו אנחנו לעניין זה (בהרכב קודם) בתפ”ח 127/09 מדינת ישראל נ’ פרחאן אלא שכאמור, הרשעתו של פרחאן ברצח סימחוב בוטלה בבית המשפט העליון!

256. עוד ראה לעניין זה בעניין וולקוב (שכבר הוזכר לעיל) ע”פ 4179/09 מדינת ישראל נ’ אלכסיי וולקוב (18.10.10), ושם בדברי כבוד השופטים הנדל וגרוניס וכדלהלן:

כב’ השופט גרוניס –

“אחד המבחנים החשובים להערכת משקלה של הודיה הוא מידת ההתאמה או אי ההתאמה בין תוכן ההודיה לבין פרטי האירוע העברייני. מבחן זה עשוי לפעול הן לחיזוקה של ההודיה והן להחלשתה. כאשר נכללים בהודיה פרטים מוכמנים, אשר מי שלא היה מעורב באירוע העברייני לא אמור לדעת אותם, יש בכך משום חיזוק רב ערך לאמיתותה של ההודיה. בעניין זה נקבע, כי “כדי שבקיאות בפרטים תהא בעלת אופי מסבך, יש להקפיד על כך שהבקיאות בפרט תהיה ברורה וגלויה, ולא תהיה מוטלת בספק; כי קיומו של הפרט במציאות יוכח כדבעי וכי פרט זה לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה …..

כאמור, השוואת ההודיה למציאות עשויה גם להחליש את משקלה של ההודיה. כך יקרה כאשר מתגלים סתירות או פערים ממשיים בין ההודיה לבין המציאות האובייקטיבית, הנלמדת מנתונים חיצוניים להודיה (ראו, ע”פ 7443/06 ארקה נ’ מדינת ישראל, פיסקה 34 ([פורסם בנבו], 28.9.08) (להלן – עניין ארקה)). גם אם חלקים בהודיה מתאימים למציאות האובייקטיבית, אין הדבר פוטר את בית המשפט מלבחון האם ישנם חלקים העומדים בסתירה למציאות ולייחס לכך את המשקל המתאים (ראו, ע”פ 398/89 לוי מנצור נ’ מדינת ישראל, פיסקה 2.ז לפסק דינו של השופט ג’ בך ([פורסם בנבו], 19.1.94) (ההדגשות בקו שלי – א”ק)“.

ובהמשך, שם, כב’ השופט הנדל:

ההיבט השלישי הוא כאמור “דבר מה”. ברם, הכוונה אינה רק בדיקת קיומו של דבר מה נוסף – דרישה ראייתית הכרחית לצורך קבלת ההודאה. אומנם, בלא דבר מה נוסף לא ניתן להרשיע. עם זאת, מילוי אחר הדרישה הראייתית מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להרשיע אם לאו, אך אינו מחייב כמובן את תוצאת ההרשעה. לשם הפעלתו של שיקול דעת מעין זה, יש לעשות שימוש במבחן החיצוני במובן הבא: האם קיימים גם “דבר מה חסר” או “דבר מה סותר”. לאמור, במסגרת יישום המבחן החיצוני יש לשאול האם ההודאה לוקה בחסר בנקודה חשובה. כך, למשל, כפי שבענייננו תיאור מנגנון המוות על ידי הנאשם אינו כולל את פעולת החניקה, על אף שלפי הפתולוג זו נמשכה זמן לא קצר. זהו “דבר מה חסר”. “דבר מה סותר” דן בסוגיה האם ההודאה סותרת את אשר התרחש בפועל בעניין מהותי. כך, למשל, הודיית נאשם שהמנוח נרצח כתוצאה מירי שעה שהלה כלל הורעל. ושוב, יודגש כי מדובר בכלי עזר שאינו מכתיב אוטומטית תוצאה בכל מקרה. עם זאת, יהא על המשטרה, התביעה ובית המשפט ליתן דעתם לעניין“.

257. אדרש כבר עתה, והדבר נצרך לי להמשך, ל”סוג” הנאשם המרצה את חוקריו, בפרט שזו לו חקירתו הראשונה ראה ברע”פ 4142/04 סמל (מיל) איתי מילשטיין נ’ התובע הצבאי, פ”ד    סב(1) 378, 399 (להלן: “עניין מילשטיין“):

“קיים חשש נוסף, והוא כי הנאשם ימסור במהלך חקירותיו – ומרצונו החופשי – הודאת שווא, אפילו במצבים שבהם החקירה התנהלה על מי מנוחות, ומבלי שהופעלו עליו אותם מצבי כפייה חיצוניים בהם עוסק כלל הקבילות של סעיף 12 לפקודת הראיות. בית-משפט זה כבר הכיר, בש’ ארוכה של פסקי-דין, באפשרות כי גם לחץ סובייקטיבי ומתח פנימי עשויים לגרום לשבירת רוחו של הנחקר, “בחינת אומר “להתאבד” בהודאתו” (ע”פ 48/54 אירשיד נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ח(2) 690, 691). “דין הוא, שהתוודות לעולם מלווה בחשש, שמא ראה המודה ליטול על עצמו אחריות למעשה שלא עשה, וזאת – גם כאשר החשש עלום ובלתי נראה לעין” (ע”פ 6289/94 דזנשוילי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(2) 157, 176; וראו ע”פ 715,774/78 לוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(3), 228, 234; ע”פ 124/87 נאפסו נ’ התובע הצבאי הראשי, פ”ד מא(2) 631, 635; ע”פ 3967/91 מזון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(3)

          168, 171; ד”נ 3081/91 קוזלי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(4) 441, 448). בדו”ח ועדת גולדברג נמנו שלוש קבוצות גורמים להודאות שווא שנמסרות מחמת לחץ פנימי שהמודה שרוי בו: “בקבוצה הראשונה קש’ הסיבות למבנה אישיותו של הנחקר. הנחקר אינו מבחין בין דמיון למציאות, הוא סובר שבהתוודותו “יכפר” על התנהגות אסורה בעבר (אמיתית, או דמיונית), או שהוא בעל נטייה להרס עצמי, שיסודותיה ברגשות אשם כלליים, ובלתי ממוקדים, והוא מאותם “העמלים מרי הנפש המחכים למות שתוקעין את החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות” (רמב”ם, סנהדרין, יח, ו) …

       בקבוצת הסיכון השנייה קש’ הסיבות להודיית שווא בהשפעת החקירה או המעצר על הנחקר. בקבוצה זו נמנים נחקרים המבקשים מתוך תשישות נפש שבלחץ החקירה, לשים לה קץ, לעיתים תוך מחשבה כי במשפט יוכיחו את חפותם. יש שהנחקר מוכן מסיבות אלה להודות בעבירה קלה יותר מזו שהוא נחשד בביצועה, מתוך שיקולי כדאיות רגעיים

       …

       בקבוצה השלישית של המתוודים התוודות שווא מצויים אלה שעושים כן מתוך שיקולים ולחצים חברתיים: הרצון לחפות על העבריין האמיתי, מטעמים משפחתיים (“כבוד המשפחה”), או מתוך סולידריות עם העבריין האמיתי, עקב השתייכות לחברה העבריינית, ולעיתים תוך כניעה ללחציו של העבריין האמיתי; הרצון לזכות ב”תהילה”, בפרסום, או ב”כרטיס כניסה” לחברה עבריינית; נטילת האשמה כולה כדי להימנע מ”כתם” של מלשין” (שם, בעמ’ 9-10).

       הועדה הכירה בכך שלכל נחקר מבנה אישיות אינדיבידואלי. משכך, נחקרים שונים נבדלים זה מזה בתגובותיהם ובהתנהגותם במהלך החקירה; “לכל נחקר “סף שבירה” אישי, על פי אישיותו ויכולתו לגייס כוחות נפשיים כדי לעמוד בתנאי לחץ” (שם, בעמ’ 8). הועדה אף התריעה מפני כך שהסכנה כי נאשם ייטול על עצמו אחריות לעבירה בה לא חטא גדולה עוד יותר דווקא כאשר מדובר במי שזוהי לו חקירתו הראשונה, שאינו משתייך לעולם העברייני ולא חווה את טעמו של המעצר (שם, שם). הכתיבה המשפטית והפסיכולוגית הציעה ש’ של סיבות אפשריות נוספות להודאות שווא, שלא מחמת הפעלתם של אמצעים פסולים, ובהם עיוות בתפיסת המציאות של הנאשם; ניסיונותיו לרצות את חוקריו ולזכות באהדתם; ליקוי נפשי או שכלי, ועוד (ר’ קיטאי-סנג’רו, “שתיקה כהודאה: על התפיסה המוטעית של שתיקה בבית המשפט כדבר-מה נוסף להודאה בחקירה” משפט וצבא 18 (תשס”ה) 31, 38-39)”.

 

       עוד לעניין זה ראה שוב ע”פ 4275/16 שהוזכר לעיל:

 

       “בפסיקה הוטעם כי הסכנה שנחקר ייטול על עצמו אחריות לעבירה שהוא לא ביצע גדולה יותר כאשר מדובר במי שאינו חלק מהעולם העברייני ושלא חווה מעצר לפני כן “

 

258. עוד ראה על אודות ההודאה, שלפעמים מסנוורת וגורמת להתעלמות מן הראיות האחרות, בדנ”פ 4530,4342/97 מדינת ישראל נ’ אל עביד, פ”ד נא(1) 736, 836, דברי כב’ השופטת דורנר, בדעת המיעוט (להלן: “פרשת אל עביד“):

“יש להיזהר מלפרש ראיות המיתוספות להודאה מנקודת מבט המשוכנעת כבר באמיתות ההודאה, בדרך המשתלבת עמה. ראו דניס, שם [52], בעמ’ 312-311; איילינג, שם [53], בעמ’ 1189. שכן, אם לא ייעשה כן, תאבד הדרישה לתוספת ראייתית חלק ניכר מערכה וטעמה, והיא לא תשמש עוד כלי של ממש לביקורת ההתרשמות ממידת האמינות של ההודאה כשלעצמה. יש אף לתת את הדעת לכך שמסירת ההודאה עלולה להביא את חוקרי המשטרה – גם אם לא במכוון – “להדריך” את הנאשם כיצד להמשיך ולפרט אותה, כך שזו “תתאים” לראיות הנוספות שאותן כבר הספיקו לאסוף, לרבות ל”פרטים המוכמנים” הידועים רק לחוקרים ולמבצע העבירה…. 9.   דוגמה מוחשית לסיכון שבהסתמכות על “פרטים מוכמנים” אפשר למצוא בפרשת בן^–עזרא ובן^–ארי, שנדונה לאחרונה בבית^–משפט זה. בפרשה זו הודה במשטרה אחד בשם מרדכי בן^–עזרא בהשתתפות ברציחתו של חלפן כספים. התייצבותו של בן^–עזרא לחקירה הייתה מיוזמתו, וחלקה המרכזי של הודאתו אף נמסר בנוכחות אחיו השוטר.

מאוחר יותר חזר בו בן^–עזרא מהודאתו, וסניגורו אף הציג חוות^–דעת של פסיכולוג מומחה, שהעידה על כך שבן^–עזרא הינו בעל דמיון פורה. ואולם, בית^–המשפט המחוזי דחה את החזרה מן ההודאה, לא נתן משקל לחוות^–דעת הפסיכולוג, והרשיע את בן^–עזרא על בסיס הודאתו, תוך שהוא מוצא בפרטים מסוימים שהוזכרו בהודאה – ולכאורה היו בגדר “פרטים מוכמנים” – “דבר^–מה נוסף”. ראו ת”פ (ת”א) 517/91 מדינת ישראל נ’ בן^–עזרא [37]. לאחר הרשעתו של בן^–עזרא נתגלו ראיות נסיבתיות חדשות אשר קשרו לביצוע הרצח אדם אחר – סימון בן^–ארי. בעקבות גילוי ראיות אלו הוגש כתב אישום נגד בן^–ארי, והרשעתו של בן^–עזרא בוטלה בהסכמת התביעה… פרשה זו ממחישה כמה קל לבסס את הרשעתו של אדם על הודאה שניתנה מפיו, ואף למצוא לה ראיות תומכות חיצוניות. רק כאשר התגלו ראיות חדשות שלא התיישבו עם המסגרת העובדתית שעלתה מן ההודאה, התערערה אותה הודאה, שקודם לכן ניתן בה אמון מלא על^–ידי בית^–המשפט” (עמ’ 841- 842). (ההדגשות בקו שלי-א”ק).

עוד ראה ע”פ 6296/13 אמג’ד אדריס נ’ מדינת ישראל (22.03.15):

האופן בו נתפסת הודאת חוץ של נאשם כראיה, ובעיקר במהלך חקירה משטרתית, עבר תמורות. דומה כי התהליך עודנו בעיצומו. ראייה זו זכתה בעבר לכינוי “מלכת הראיות”. על פי הערכות שונות, הודאת נאשם מהווה בסיס להרשעה ב-80% מהתיקים הפליליים בארצות-הברית, וב-70% מהתיקים הפליליים באנגליה. אפילו אם נסתייג מדיוקן של הערכות אלו, די להזכיר את דברי שופט בית המשפט העליון באוסטרליה ג’יי ברי, אשר הצהיר מפורשות בפני האו”ם כי הודאת נאשם היא “הדרך האטרקטיבית ביותר לפענח פשעים” (Richard R. Conti, The Psychology of False Confessions, 2 THE JOURNAL OF CREDIBILITY ASSESSMENT AND WITNESS PSYCHOLOGY 14 (1999)).

לצד זאת, התעצמה לאחרונה ההכרה כי ראיה זו עשויה להטעות. זאת בין היתר על סמך השוואה בין הודאות של נאשמים לבין ממצאי DNA (ראו המחקר ביחס ל-125 הודאות שווא שנערך בארצות הברית –Steven A. Drizin & Richard A. Leo, The Problem of False Confessions in the Post-DNA World, 82 N.C.L. Rev. 891 (2004)). הטכנולוגיה המודרנית צועדת יד ביד בעניין זה גם עם הבנה עמוקה יותר של הפסיכולוגיה של המודה בעבירה מחוץ לכותלי בית המשפט בשלבים הראשונים של החקירה. השתרשה התובנה כי ישנם נחקרים אשר מודים בעבירות שלא ביצעו, בשל רגשי אשמה או בשל לחץ חיצוני של החוקר. יודגש כי הגם שטענות בדבר הפעלת כוח על ידי אנשי מרות בכדי להשיג הודיה ירדו מספרית בצורה דרמטית בישראל ב-30 השנים האחרונות, והלחץ החיצוני פחת או שינה את צורתו הודות לכך – עדיין לא ניתן לשלול קיומה של קבוצת נאשמים המודה במשטרה במעשה שלא עשתה. מעניין לציין בהקשר זה כי תורת המשחקים רלוונטית אף היא לענייננו. לעתים, אדם מודה במעשה שלא ביצע לא מפני שהוא מרגיש אשם או שהמשטרה מפעילה כלפיו לחץ מיוחד, אלא בשל פגם שנפל בדרך בה הנאשם מבין את מצבו. תובנה זו תואמת את מחקריו של פרופ’ דניאל כהנמן, שזכה בפרס נובל תוך פיתוח התובנה שגם אם אדם רוצה להחליט בצורה רציונאלית – החלטה זו עלולה להיות פגומה בגלל העדר הבנה מהי ההחלטה הרציונאלית…”(ההדגשה בקו שלי – א”ק).

 

259. ב”כ המאשימה בסיכומיהם בע”פ ביקשו להפנות לשני פסקי דין מהעת האחרונה שבהם התקבלו הודאות נאשמים, חרף פגמים שנפלו בהן ומכך ביקשה ב”כ המאשימה להסיק, כי מדובר בכיוון העכשווי ובשינוי מגמה של בית המשפט העליון.

להלן אראה, כי בכל הכבוד הראוי לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר מפסקי דין אלו לעניין שלפנינו.

260. פסה”ד הראשון אליו הופנינו הוא פסה”ד בעניינו של עמרם בן אוליאל ע”פ 7388/20 (ניתן ביום 1.9.22, להלן – “עניין בן אוליאל”).

הסוגיה המרכזית בעניין בן אוליאל הייתה קבילות הודאות עוקבות וזאת לאחר שהודאתו הראשונית של בן אוליאל בפני חוקרי השב”כ נפסלה ורק בשולי הדברים עסקה הכרעת הדין גם במשקלן של הודאות אלו.

משכך אפוא ושעה שבהכרעת דין שלפנינו איננו עוסקים כלל בשאלת הקבילות (חרף עתירתו של הסניגור לכך, כך בסיכומיו) הרי שממילא כל הדיון בשאלת קבילות ההודאות העוקבות לעניין בן אוליאל אינו רלוונטי לענייננו.

אשר לשאלת המשקל וכאמור לעיל, שאלה זו לא הייתה חלק מרכזי בערעור בן אוליאל שם, וממילא לא היוותה נדבך מרכזי בהכרעת הדין שם.

די אם אפנה לאמור בסעיף 63 לחוות דעתו של כב’ השופט אלרון שם וכדלהלן:

          “אקדים ואומר, כי בעוד ששאלת קבילות ההודאות העוקבות עוררה לבטים מסוימים, הממצאים ביחס למשקל הראייתי שיש להקנות להודאות הקבילות שמסר המערער – ברורים בהרבה. לא בכדי בחרו סנגוריו של המערער למקד את טענותיהם במישור קבילות ההודאות, להבדיל ממשקלן”.

 

לעניין זה של המשקל ובכל הכבוד הראוי לאמרת ב”כ המאשימה בעניין זה, הרי שלא מדובר בשינוי מגמה או בכיוון חדש. בית המשפט העליון פסע בנתיב המוכר והידוע של בחינה משקל הודאת חוץ ואין בדבריו אלו כל חידוש.

זאת ועוד, בית המשפט העליון הבהיר מפורשות, כי ממעט הוא להתערב בממצאי עובדה וקביעת מהימנות ומשכך, כל שנקבע בעניין בן אוליאל, לעניין משקל ההודאה, נעוץ בקביעות העובדתיות שנקבעו שם.

מבלי שאצלול יתר על המידה לעובדות שם, הרי ששם מדובר היה בהודאה מרובת פרטים, הכוללת פירוט הכנת בקבוקי התבערה שהוכנו, דרך הכנתם, דרך השלכתם, מיקום השלכתם, הנזק שגרמו, כתובות הגרפיטי שצויירו, תיאור ציר הבריחה ועוד ועוד.

כללו של דבר במבחן הפנימי שם נקבע שיש הודאה מפורטת וסדורה הכוללת פרטים רבים ותיאור רציף אשר נמסר במענה לשאלות פתוחות של החוקרים. בהליך שם נקבע, כי בן אוליאל “התמצא בזירה ללא קושי, והדגים את ביצוע הדברים באופן שתואם להודאותיו….” (ראה סעיף 67 שם) נוסף על הכל נקבע שם, כי “גרסתו נותרה עקבית…”. בענייננו וכמפורט באריכות לעיל, לא כך הם פני הדברים, גרסת המערער, הובאה מפיו, טיפין טיפין, וברובה רק לאחר “שאלות סגורות” של החוקרים. ההודאה בפני המדובב הייתה דלת פרטים, וסתרה את ממצאי הזירה ודו”ח הנתיחה. בשחזור נראה מפורשות שהנאשם אינו מתמצא בזירה ועוד ועוד.

עוד אוסיף לאמור, בהליך שם לא נמצא “דבר מה סותר” או “דבר מה חסר משמעותי”, מה שאין כן בענייננו והכל כמפורט לעיל. כך גם לעניין הפרטים המוכמנים, אשר כדברי בית המשפט העליון “…טיעונים אלו (לעניין הפרטים המוכמנים – א”ק) נותרו ברמה הכללית בלבד. לא נלווה להם הסבר של ממש לכמותם ואיכותם…”.

בעניין שלפנינו, שונה הדבר תכלית שינוי, חלקם של “הפרטים המוכמנים”, לאו פרטים מוכמנים היו, אם בהיותם לא תואמים לזירה, אם בהיותם גלויים וידועים ואם מחמת שנרמזו לנאשם ולעיתים באופן בוטה (וראה הדוגמאות לעיל וראה עוד להלן) על ידי החוקרים.

זאת ועוד ואולי עיקר, בן אוליאל בחר שלא להעיד בפני בית המשפט קמא שם, ומשכך שופטי הערכאה המבררת לא יכלו לעמוד על מהימנותו ואמינותו.

לפנינו הנאשם העיד גם העיד, אומנם וכפי שעוד נפרט, לא לכל השאלות היו בפי הנאשם תשובות, אולם וזאת עיקר, נזדמן לנו לעמוד מקרוב אחר הנאשם, להתרשם הימנו באופן בלתי אמצעי. על סמך כל זאת ניתן לקבוע, כי חרף שקריו, לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי מדובר באדם “אלים”, “סדיסט”, “מניפולטור”, “סוללה נטענת” ועוד ועוד (וכפי שיפורט להלן).

לעניין אי מתן עדותו של בן אוליאל, די אם אפנה להערתו הנוקבת של כב’ השופט י. עמית בסעיף 2 שם לחוות דעתו.

261. פסה”ד הנוסף אליו הופנינו הינו עניין עמראני – ע”פ 6359/21 (להלן – “עניין עמראני”).

במקרה שם זוכה המשיב (עמראני) בבית המשפט המחוזי וזאת מאחר והודאותיו נפסלו, כשלעניין זה קבע בית המשפט המחוזי שם שהודיית המשיב במעשים המיוחסים לו – לא הייתה חופשית ומרצון.

גם שם עיקרה של הכרעת הדין עסקה בשאלת הקבילות ולא בשאלת המשקל, ומשכך אין בכך נפקות לענייננו.

לעניין המשקל, אכן מטבע הדברים בית המשפט העליון נזקק גם לעניין המשקל שהרי וכידוע קבילות לחוד ומשקל לחוד. לעניין המשקל נקבע בעניין עמראני כך:

“כפי שמתועד בסרטון, בסיומו של שלב החקירה הראשון המשיב ביקש לצאת להפסקת עישון כדי לחשוב על הדברים, והדבר הותר לו. אחרי חזרת המשיב לחדר החקירות, הוא שאל את חוקריו האם אביו ואחותו לא ייעצרו ולא ייחקרו אחרי שיספר להם את האמת לאמיתה. בתשובה לכך, ענה אחד החוקרים למשיב כי כך אכן יקרה אם גרסתו תייתר את הצורך החקירתי בעדותם של שני אלה. בנקודה זו, החל המשיב במסירת הודאה מלאת פרטים אשר תואמת את המיוחס לו בכתב האישום. המשיב סיפר לחוקריו כיצד הבריח מכשירי טלפון סלולריים, כרטיסיSIM וסמים לאסירים הכלואים בבית הסוהר תמורת בצע כסף. מדובר בסיפור-מעשה רווי פרטים שתחילתו בגיוס המשיב לעבודה כסוהר בבית הסוהר וסופו במעשי עבירה שביצע. המשיב מסר הודאה מפורטת כאמור מבלי שהופעל עליו לחץ כלשהו שנראה לעין, כאשר הוא לא נראה רגוע ונינוח כמו קודם”.

משכך אפוא ובניגוד לעניין שלפנינו, שם מדובר היה בסיפור מעשה רווי פרטים, שנמסרו ברצף אחד כמעט מלא של עמראני ללא שאלות מנחות ובוודאי שללא שאלות סגורות ומרמזות.

זאת ועוד, בנדון שם נמצאו “דברי מה” נוספים למכביר והכל כמפורט בסעיפים

64-62 שם. משכך אפוא, ושוב כמפורט לעיל, הנדון שם אינו דומה כהוא זה לנדון כאן.

262. אבקש להשלים פרק זה תוך התייחסות למשפט העברי ואביא דברים מפי אומרם, כב’ השופט הנדל בעניין וולקוב (סעיף 3) וכדלהלן:

 “אין אדם משים עצמו רשע” (תלמוד סנהדרין, דף ט’ עמוד ב’). זהו כלל גדול בדין הפלילי של המשפט העברי. כפי ששופט בית המשפט העליון בארצות הברית בשנות ה-60, ארתור גולדברג, היטיב להסביר – עמדה זו של המשפט העברי לא נבעה מהיעדר אמון בבעל דין. במשפט האזרחי הכלל הוא כי הודאת בעל דין “כמאה עדים דמי” (וראו תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ, עמוד ב ומסכת קידושין דף ס”ה עמוד ב’). לכן, מפתיע הוא קיומו של כלל הפוגם בהודאת נאשם בפלילים (Aaron Kirschenbaum, Self Incrimination in Jewish Law, Introduction by the Honorable Arthur J. Goldberg (New York, 1970)). מרכזיותו של הכלל נגד הפללה עצמית בשיטה משפטית קיימת בשיטות אחרות. טול לדוגמא דברי בית המשפט העליון בקנדה, לפיהם העיקרון נגד הפללה עצמית הינו “perhaps the single most important organizing principle in criminal law” (R. v. P. (M.B), [19940 1 S.C.R. 555, 577, 17 O.R. (3d) 782). כדי לעמוד על הייחוד בגישת המשפט העברי, ניתן לאזכר את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, הקובע שאין לכפות על נאשם בהליך פלילי להעיד נגד עצמו. “אין לכפות” – משמע, בחירה. במשפט העברי משמעות הכלל “אין אדם משים עצמו רשע” היא שאדם אינו רשאי – להבדיל מלא ניתן לחייבו – להעיד. אין בית הדין מקבל את הודאת הנאשם מחוץ לבית המשפט או בין כתליו, בין אם בית הדין והנאשם רוצים בכך ובין אם לאו. לא זכות השתיקה כי אם חובת השתיקה. לעניין זה יפה הבהרתו של הרב עדין שטיינזלץ: “לא זו בלבד שלפי החוק היהודי אין אדם חייב להעיד כנגד עצמו ולהפליל את עצמו, אלא שאין גם כל משמעות להפללה עצמית, ואין היא מתקבלת כלל כראיה” (תלמוד לכל, הרב עדין שטיינזלץ, עמוד 122).

מה הרעיון הניצב מאחורי הכלל האמור? הרב עדין שטיינזלץ ציין “הלכה זו, שיש לה ביסוס פורמאלי כשלעצמו, שימשה בכל הדורות שבהם נהגו דיני ישראל הלכה למעשה מכשיר רב עוצמה כנגד כל נסיון לסחוט הודאות מפי הנאשמים בדרכי כפייה או פיתוי” (שם). ברם, נראה כי זו תוצאת לוואי של אי קבלת הודאת נאשם ולא הסיבה לכך. הלא, שיטת המשפט העברי לא הגיבה להתנהגות לא רצויה מצד אנשי משטרה, אלא קבעה אפריורית את הכלל “אין אדם משים עצמו רשע”. ניתן להרהר בהשלכות החקיקתיות של קבלת כלל כאמור. התוצאה תהא מניה וביה מאמץ לאסוף ראיות מסוג אחר, שמקורן אינו בנאשם. בספרות ההלכתית מופיעים שלושה נימוקים להסבר הטעם לכלל. הרמב”ם כותב “אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה. שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא” (יד החזקה, הלכות סנהדרין, פרק י”ח, הלכה ו’). החידוש הוא הצגת טעם פסיכולוגי. יש שנאשם יודה לשם פגיעה עצמית בעטיו של דיכאון או משום שהוא סבור כי מגיע לו עונש. הסברה האחרונה מצאה סימוכין במחקר, כפי שיובהר. באשר לרצון למות, מזכירה הגישה את עמדתו של פרויד בדבר משאלת המוות. עם זאת, הרמב”ם הקדימו במאות שנים (ראו מאמרו של הרב ד”ר נחום לאם, לשעבר נשיא אוניברסיטת “ישיבה” שבארה”ב – Dr. Norman Lamm, Faith and Doubt, studies in Traditional Jewish Thought pg. 284-285; מאמר זה אף צוטט בפסק הדין המפורסם Miranda, שעניינו הפללה עצמית של נאשם וחובת אזהרה –Miranda v. Arizona 384 U.S 436 (1996) ). התובנה היא כי עלול אדם להודות בשל לחץ פנימי שלו עצמו ולא בשל לחץ חיצוני, המופעל עליו על ידי שוטר.

הטעם השני לכלל לפיו אין אדם משים עצמו רשע מצוי בפירוש הרדב”ז, בן המאה ה-16 שחי גם בירושלים ובצפת, על פירושו של הרמב”ם שהובא לעיל. “ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב”ה שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י”ח) הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו… ומה שהווה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה לפי שאין נפשו קניינו” (פירוש הרדב”ז על היד החזקה, הלכות סנהדרין, פרק י”ח). נימוק זה הינו דתי-תיאולוגי ולא פסיכולוגי… מעניין בהקשר זה להשוות בין דברי הנשיא (בדימוס) מ’ שמגר בעניין קוזלי (ד”נ 3081/91 קוזלי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(4) 441, 473) – “ניסיון החיים מלמד שבעבירות חמורות כגון אלה חזקה על אדם, שבדרך כלל אין הוא מודה בהן אלא אם כן ביצען” – לבין אמרת שופט בית המשפט העליון בארה”ב ויליאם דאגלס (שכיהן בתפקיד במשך כ-30 שנה עד לפרישתו בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת; William O. Douglas, Almanac of Liberty, p.238 (1954)), לפיה לכל אדם נקודת שבירה מעבר לה יהיה מסוגל להודות בכל פשע לשם הפוגה מסבלו. לעניות דעתי, גם אם דברי שני השופטים המלומדים נכונים המה וניתן ליישבם זה עם זה, הקושי אינו עניין סטטיסטי אלא תלוי מקרה: הכיצד ניתן לדעת באיזה מצב היה שרוי הנאשם בעת שהודה? תחילת המלאכה היא בהבנה שהנאשם בהודאתו מחוץ לכותלי בית המשפט מהווה עד המציג אמרת חוץ וככל עד ייתכן שהוא דובר אמת ויש שהוא דובר שקר…

…

הנימוק השלישי נמצא בכתובים של הרב שמעון שקופ (ראש ישיבת גרודנה שחי באירופה במאה ה-19 ונפטר לפני כ-60 שנה). כך כתב: “אלא נראה כיוון דאם יתקבל בבית דין העניין כאמרתו יתחזק אצל בני אדם כאמרתו דלהעולם כשהוא עצמו אומר הוא בירור היותר גדול… ואם ישים רשע לאיש אחר דשם אין העולם מאמינים לו… אבל לעצמו שבזה העולם מאמינים שזה הבירור היותר גדול” (פירוש רב שמעון שקופ לתלמוד בבלי, מסכת כתובות י”ח, ה). החידוש הוא בהבנה שהראיה כה חזקה עד כי יהא קשה שלא לקבלה. נטיית כל העולם היא להאמין לעד המעיד נגדו עצמו בשונה מנכונות לבחון אמיתות העד המעיד נגד זולתו. גישה זו מזכירה את דברי המלומד מקורמיק בספרו המוכר בדיני ראיות: “הצגת ההודאה גורמת להיבטים אחרים של המשפט להתייתר והמשפט האמיתי מבחינה מעשית מתרחש בגביית ההודאה” (McCormick, C.T. (1972) Handbook of the Law of Evidence (2nd ed.) St. Paul, MN: West, p. 316).

…

במחקר שבחן את תופעת הודאות השווא של נאשמים, הציעו מחברים מתחום הפסיכולוגיה של המשפט הפלילי מודל משולש (S.M. Kassin & L.S. Wrightsman, The Psychology of Evidence and Trial Procedure, Beverly Hills, CA, Sage, p. 67-94). לגישתם, ניתן לחלק את המודים בהודאות שווא לשלוש קבוצות: האחת, המודה הוולונטרי (בהתנדבות). השנייה, המודה הנכון להיענות לחוקריו (compliant). השלישית, המודה מתוך הפנמה (internalize). המודה הוולונטרי הינו אדם אשר מסיבותיו שלו, בלא כל קשר להליך החקירה, מקבל על עצמו אחריות בגין מעשה שלא ביצע. הוא יכול להתאים לדגם שהוצע על ידי הרמב”ם. המודה ה”נכון להיענות” עורך את שיקוליו ומגיע למסקנה שכדאי לו להודות. הוא נוטל גורלו בידיו, אם כי הוא קשוב לדברי חוקריו ומושפע מהם. נדמה שממודל שכזה הביע הרדב”ז חששו. המודה מתוך הפנמה לוקה בבלבול. הוא מתחיל להטיל ספק בחפותו. באופן פרדוכסלי עסקינן בהפנמת שווא של הנחקר, בניסיון להתאים לעולם החקירה החיצוני. (הדגשה בקו שלי –א”ק) לדעתי, ניתן לחלק את שתי הקבוצות האחרונות באופן שהמודה בקבוצה השנייה פועל מתוך שיקולים בהתאם למצב אליו נקלע ואילו המודה בקבוצה השלישית פועל מתוך שיקולים לא רציונאליים בעטיו של הלחץ בו הוא שרוי. יוצא כי אדם עלול להודות במעשה שלא ביצע מתוך בחירה, לאחר שיקול ולעתים אף בהיעדר שיקול (ראו בהקשר לעניין האמור Ofshe & Leo, שם). כפי שהובהר לעיל, תורת המשחקים מלמדתנו כי אדם יכול להחליט על סמך הערכות לא נכונות ומתן משקל שגוי לחלקי פסיפס הנתונים הרלוונטיים למצבו.   

 

יז.      משקל ההודאות בנדון שלפנינו

 

263. אקדים ואומר, כי אם על דרך הכלל הבחינה המשולשת נבחנת בסדר זה “מי אמר”, “מה אמר” ו-“דבר מה”, הרי שלעת הזו, לא אעסוק בשאלה מי אמר? לאמור, האם משהו באישיותו של הנאשם הביא אותו להודאת שווא? בשאלה זו אעסוק בפרק נרחב להלן עת בה אדון באישיותו של הנאשם (עד כמה שידי משגת כמובן).

עוד אקדים ואומר כי דברים שנאמרו לעיל, נכונים דרך כלל (בחלקם לפחות) שעה שההודאה היא בפני גורמי חקירה, אולם שעה שמדובר בהודאה ספונטנית בפני מדובב, הרי שלכאורה לא כל הנימוקים אשר נטענו כנגד הודאות נכונים ולהלן אתייחס בפרוטרוט להליך ההודאה בפני המדובב.

264. מכל מקום, ובמבחן הקלאסי וכאמור לעיל של התאמת הזירה, דו”ח הנתיחה, המפגש שבין הנאשם למנוחה להודאות הנאשם, דומני שכשלה המאשימה.

אכן יכול, והנאשם תעתע בגופי החקירה, יכול שכדברי יורם אזולאי, הנאשם אמר ש80% הוא מגלה ו-20% מסתיר, אלא מאי, כפי שאראה להלן, דבריו של הנאשם, ככל שנאמרו, אין בהם משום רצון להסתיר, אלא משום חוסר ידיעה של הפרטים. המאשימה מבקשת להוכיח שיש היתכנות להודאת הנאשם, שהודאתו אינה סותרת את הממצאים בזירה נדמה וכאמור באריכות לעיל, שלעניין זה כשלה המאשימה ולא הוכח מעל לכל ספק סביר (ולטעמי כמעט ההיפך הוא הנכון) שממצאי הזירה בכללותה תואמים להודאתו של הנאשם.

265. וביתר פירוט –

–        מיקומי החתכים והפצעים שגרמו למות המנוחה, אינם תואמים להודאת הנאשם, לא בפני המדובב ולא בשחזור (כאמור, להלן אדרש שוב בנפרד ובאריכות לחקירה ו”להודאה” מיום 19.12.06).

–        לשבעת מוקדי החבלה בראש, אין כל הסבר או התייחסות בהודאתו של הנאשם.

–        לחתך בשורש כף יד שמאל, אין כל הסבר בהודאותיו של הנאשם.

–        כתמי הדם המרובים יחסית על דלת התא והעדרם של כתמים שכאלו, הן במבואת השירותים והן על גבי החלק הצר של המזוזה הפנימית, מעידים בהכרח, כי דלת התא הייתה סגורה וזאת בניגוד גמור להודאת הנאשם.

–        לגבי הסכין וכמפורט לעיל, כפות המאזניים נותרו מעוינות (ואולי מעט מוטות כלפי הקביעה שמדובר בסכין משונן) ודי בכך כדי להוות סיוע לנאשם.

–        3 העקבות הזרות המלמדות לטעמי על מסלול יציאת הרוצח מהתא, סותרות לחלוטין את שחזורו של הנאשם.

–        אין כל הסבר לשלוש העקבות הזרות על מסלול היציאה כאמור, לדמיונם לעקבות הנעליים הנוספות (4,5,6 בחוו”ד אביעד) ובעיקר אין הסבר לזליגת הדם על העקבה שעל גבי מכסה האסלה.

–        אין גם כל הסבר הגיוני למציאת כתם דם של תאיר על מתקן נייר הטואלט בתא 3.

–        אין כל הסבר לאי הימצאות דם על סוליית נעליו של הנאשם.

–        אין הסבר הגיוני להימצאות נייר טואלט רב ספוג בדם בתא מספר 3.

–        אין כל הסבר הגיוני לכתמי הדם שנחזו על ידי חלק מהעדים כטביעות נעל בתא מס’ 3.

–        אין סבירות וכאמור לעיל למפגש בין הנאשם למנוחה, ובוודאי שלא במיקום עליו הצביע הנאשם בשחזור.

266. נוכח כל האמור, אך ברור הוא שמשקלן של ההודאות הינו נמוך ואולי אף נמוך מאוד, הן לוקות ב”דבר מה חסר” באופן מהותי, ולעיתים גם “בדבר מה סותר”, אינן מפורטות דיין בוודאי לא זו שבפני המדובב וגם לא זו שבשחזור (לשאלת הפרטים המוכמנים ולמבחן החיצוני של דבר מה נוסף אדרש להלן).

 

יח.     החקירות שטרם ההודאה (חלקן)

267. על מנת להבין אל–נכון את התהליך, שבסופו ניתנו הודאות הנאשם ואת משקלן הכולל של אלו (לבד מאי ההתאמה וכמפורט לעיל) יש לשוב למה שקדם להודאת הנאשם.

268. תחילתו של סיפור, אם אפשר להתבטא כך, הינו בחקירתו הראשונה של הנאשם, עת נחקר ביום 10.12.06 (ת/1) במסגרת חקירת כלל העובדים בבית הספר.

269. עוד קודם לכן, ועל כך אין מחלוקת, ביום 7.12.06 הגיע הנאשם יחד עם אשתו לבית הספר, על מנת לקחת את הציוד אשר השאיר שם יום קודם (ראו הודעתה של אולגה זדורוב- ת/248א עמ’ 1, ש’ 23- 25). לטענת הנאשם ואשתו, ואין על כך כאמור מחלוקת, שוטר שהוצב בזירה, אמר להם שאי אפשר להיכנס לבית הספר.

אעיר כבר עתה שתי הערות מטרימות:

א.      יורם העיד בעל פה, כי זכר את הנאשם עת זה בא לקחת את הציוד ועל כך להלן, ואולם מזכר שכזה אין לפנינו.

ב.       מה הגיון שהנאשם, אם הוא הרוצח, יחזור למחרת בבוקר, לזירת הפשע ויבקש לקחת משם את ציודו? וגם על כך להלן.

270. מכל מקום, שעה שנאסר על הנאשם ליטול את ציודו, שב הוא למחרת וראה זה פלא, בזאת הפעם, איש לא מנע ממנו להיכנס באין מפריע לתחומי בית הספר, לרדת למקלט שבו עבד וליטול משם את ציוד העבודה, שכלל בתוכו גם תיק ובו בגדי העבודה שלו! ושוב הערה מטרימה, איך ייתכן ש”הזירה” ולעניין זה גם המקלט שבו עבד הנאשם, נותרה פתוחה לחלוטין? איך יתכן שהמשטרה ולאחר שמנעול המקלט נפרץ, לא לקחה באופן מיידי את תיק כלי העבודה? גם על כך להלן.

271. כאמור לעיל, הנאשם נחקר, שלא באזהרה, ביום 10.12.06 (ת/1). כבר במועד חקירה זו הודיע הנאשם, כי שמע שהמנוחה נרצחה בקומה השנייה (ידיעה שכאמור לעיל, ועוד ייאמר להלן, הייתה מנת חלקם של מרבית תושבי קצרין).

בסוף הודעתו זו הסכים הנאשם, אשר נחקר כאמור שלא באזהרה ומבלי שנועץ בעו”ד, למסירת דגימות ד.נ.א, טביעות אצבע ולבדיקת פוליגרף. עוד באותו יום ניטלו ממנו דגימות ד.נ.א. וט”א. ושוב ישאל השואל – כלום רוצח מתוחכם, יסכים כך סתם לביצוע הבדיקות הנ”ל? כלום ניתנה לו אפשרות להיוועץ בעורך דין, טרם ביצוע הבדיקות הנ”ל?

272. ביום 11.12.06 נחקר הנאשם תחת אזהרה (ת/2). הסיבות לחקירתו תחת אזהרה, לא ברורות. מצד אחד העיד יורם, כי הורה לחקור שוב את כל העובדים שהיו בבית הספר ביום הרצח. מן הצד השני טען יורם, כי כאשר הנאשם הגיע לתשאול, נזכר יורם, כי הוא פגש אותו ביום חמישי בבית הספר, עת בא לקחת את ציודו, ולכן שאל אותו מה לבש ביום הרצח והיכן בגדיו. הנאשם השיב, כך לדברי יורם, שהבגדים בבית הספר, ויורם ביקש ממנו שילכו יחד לבית הספר לקחת את הבגדים. בדרכם לבית הספר ועוד בירידה במדרגות מבנה המשטרה “נזכר” הנאשם שאת המכנסים שלבש ביום הרצח, השליך לפח. דבר זה עורר את חשדו של יורם והוא הורה לחקור אותו באזהרה (ת/2 לעיל):

         “ואז אני שואל אותו בתשאול מה לבשת? ואז הוא מספר לי על מכנס עבודה וחולצה חלית עבודה שהגיעה איתו מרוסיה אוקראינה שהוא הביא אותה איתו ואיתה הוא עובד ואמרתי לו איפה זה הוא אמר לי זה במקלט של בית הספר. ואז אני אומר לו אתה יודע מה קום בו נלך שנראה ביחד איפה עבדת המקלט ונבין מי נגד מי ונתפוס את המכנסיים. מיד כשאנחנו יורדים במדרגות המרחק מבית הספר לתחנה כמה עשרות מטרים מיד שאנחנו יורדים הוא אומר לי אה סליחה אני זרקתי את המכנסיים. פה כבר מתעורר לי אצלי איזה שהוא חשד ואנחנו מעלים…מעלים אני מנחה לחקור אותו באזהרה, באות יום אנחנו מתחילים לחקור אותו באזהרה, הוא מספר לנו שהוא לקח את כל הדברים.. לאיזה שהוא קבלן שהוא היה צריך להתחיל לעבוד אצלו בבית ג’נח הדברים היו בבית של ראובן ג’נח שמה אנחנו עושים חיפוש” (עמ’ 183 ש’ 29-16).

שיחתו זו של יורם עם הנאשם, לא מגובה במזכר כלשהו (עמ’ 283 ש’ 21-20), היא אמנם נתמכה, חלקית בעדותם של השוטרים יעקב מלכא, ויניב אשור. יעקב מלכא העיד בחקירתו הראשית אודות תוכנה של שיחה בין הנאשם ליורם אזולאי לה הוא היה עד: “עמדנו בחוץ אני ויורם… ברחבת הכניסה של תחנת במשטרה ורומן הגיע ודיבר עם יורם ויורם שאל אותו לגבי המכנסיים, הוא אמר לו זרקתי אותם ויתר הדברים שלך בבית הספר הוא אמר שהם נמצאים יורם ביקש ממני ומעוד שוטר לגשת לבדוק ולהביא את הדברים שלו” (עמ’ 603, ש’ 24 ואילך) אלא, שבעדותו של יעקב מלכא, העיקר חסר מן הספר, דהיינו חזרתו המיידית של הנאשם מהאפשרות שהבגדים שלו נמצאים בבית הספר, שכן הוא זרק את המכנסיים ושדבר זה הוא שהעלה חשד אצל יורם.

השוטר יניב אשור זכר רק את המפגש, לאחר שהנאשם הגיע אליהם מיוזמתו, אך לא זכר את תוכנו:

“הוא בא מיוזמתו, אני זוכר את ההגעה שלו לכניסה, אני ויורם ירדנו למטה, אני לא זוכר בדיוק מה המילים אני זוכר שנאמר משהו בסגנון חיפשתם אותי משהו בדבר הזה ברקע הזה ואז יורם התחיל לשאול שאלה שתיים ומשהו בתשובות היה באמת מחשיד ויורם הסתכל עלי ואז הוא המשיך אני לא זוכר אם המשיך עם יורם או עם מישהו מהחוקרים אני זוכר רק את המפגש” (עמ’ 1382, ש’ 15-10).

273. מכל מקום, החקירה תחת אזהרה (ת/2) לא תועדה אף היא בוידאו או אודיו וחמור מכך לטעמי, כלל לא הודע לנאשם, שנחקר באשמת רצח, שזכותו להיוועץ בסניגור. בסוף חקירה זו שוחרר הנאשם בתנאים מגבילים וביום המחרת- 12.12.06 הובל לביצוע בדיקת הפוליגרף.

274. ביום 12.12.06 נעצר הנאשם מעצר של ממש, אם משום שהגיעה תוצאת בדיקת הפוליגרף ואם משום סיבה אחרת. כאן המקום לציין, כי הבדיקה הנ”ל איננה מגובה במזכר ובאופן טבעי לא הוצג כל פירוט על אודותיה (זאת למעט הרישום ביומן הצח”מ נ/128 ו-נ/128א’).

לאחר חקירה זו מובל הנאשם לתא מעצרו במשטרת ראש פינה, שם כבר המתין לו המדובב הראשון, שוטר בשם יבגני ז’טובסקי (לעיל ולהלן: “יבגני“).

יט.     השחזור על הפגמים שבו

275. נשוב עתה לשחזור בהרחבה, על כל פגמיו, כך לעניות דעתי, באופן המפחית עד מאוד את משקל הודאתו של הנאשם בשחזור.

276. לעניין אי ההתאמות, בין השחזור לממצאי הזירה, כבר נדרשתי לעיל, עתה וכאמור אדרש לפגמים האחרים שבשחזור.

אוסיף ואציין כבר עתה, כי השחזור נערך לאחר ה”הודאה” בחקירת סשה ויורם מאותו יום ולאחר ההמתנה לשחזור על כל מה שהיה בה ולא היה בה וכמפורט להלן.

277. השחזור בפועל, התחיל בכניסה הצדדית לבית הספר, הכניסה הסמוכה למקלט מספר 1, והכניסה המשמשת דרך כלל, את תלמידי כיתה ט’ (ראה עדות לנה אפטר ספולנס עמ’ 1458 ש’ 29-20 ועדות דני זולין עמ’ 1100 ש’ 15- 28).

השחזור נמשך דרך הירידה למקלט מספר 2, שם הצביע הנאשם על מקום עבודתו ועל הנקודה שממנה יצא, כך לפי תיאורו, לחדר המורים להכין לעצמו קפה.

הנאשם ממשיך ומראה את מיקום המפגש שלו עם המנוחה, כאשר היא בין המדרגה הראשונה לשנייה בגרם המדרגות העולה לכיוון הקומה השנייה (ובסמוך לגרם המדרגות העולה ממקלט מספר 2) ואז היא פונה לעברו, מקללת אותו והוא דולק בעקבותיה.

278. יצוין, כי כל העת הזו, הנאשם אזוק לשוטר. מכל מקום, עת מגיעה השוטרת המדמה את המנוחה לקומת הביניים (כאשר הבדל יש בין הקומה השנייה לבין קומת הביניים ועל כך להלן) מנחה אותה הנאשם לפנות ימינה. השוטרת אכן פונה ימינה, ומתחילה לעלות בגרם המדרגות לעבר הקומה הנוספת.

יוער, כי לגבי זה היה ויכוח באולם בית המשפט, האם אכן השוטרת פנתה ימינה והאם אכן הנאשם הסתכל כלפי מעלה, אולם דומני, כי סופו של יום הוסכם, על הכל, כי אכן השוטרת פנתה ימינה בהדרכת הנאשם ו”ימינה” פירושו בהכרח פניה לעבר גרם המדרגות הנוסף העולה לקומה הנוספת. (ראה והשווה הן בדיסק השחזור ת/42 מונה מסך 19:34 והן בפרוטוקול בית המשפט עמ’ 548).

279. כאמור, טרם השחזור הייתה המתנה לה נדרשה המאשימה בעמ’ 162-161 לסיכומיה, שם מתייחסת המאשימה לאמירה כלשהי של הנאשם לסשה ולשוטר ראובן אזולאי ועל כך להלן.

לענייננו חשוב עתה לציין כי בשלב כלשהו, נכנס יורם אזולאי לחדר (ובשלב זה יש גם “וידאו” וגם “אודיו” ועל כך להלן) ושם יורם מבקש מהנאשם שיחזור בשחזור בדיוק על מה שאמר לו בחקירה, ורומן מבטיח לו שכך יעשה; ומה ערך אפוא יש לשחזור?!

280. כאן בהערת ביניים המקום להסביר, כי המונח “קומה שנייה” בו השתמש מנסח כתב האישום, והמונח “קומה שנייה” בו השתמשו החוקרים בהטחותיהם כלפי הנאשם, אינו חף מכשלים. מיקום שירותי הרצח, ידוע, אך הגדרת ה”קומה” לוקה בחסר, האם מדובר בקומת ביניים או בקומה שנייה של ממש. שכן וכפי שהבהירו לנו ב”כ המאשימה בסיכומים בע”פ, ישנן שתי קומות כאשר בכל קומה 3 מפלסים.

ברור הוא, כי בין מבואת בית הספר שבמפלס הכניסה לבין שירותי הרצח, מפרידים שני גרמי מדרגות ולאחר גרם מדרגות נוסף מגיעים לקומה נוספת שבה מצויים כיתות וחדר לימוד, זאת בעוד שבקומת שירותי הרצח אין חדרי כיתות.

הנאשם עצמו, כך בדבריו למדובבים, הסביר שבהתחלה סבר שהרצח היה בקומה מעליו, אח”כ אמרו לו בקומה השנייה- “מסתבר שלא מעלי אלא עוד יותר למעלה. זאת אומרת הם זיינו לי שכל” (עמ’   9 ת/8 מ”ט 163/06(1) מיום 13.12.06) ואף הביע בפניהם תמיהה איך יכול היה לשמוע משהו אם זה קרה עוד יותר גבוה מאיפה שהוא נמצא ואז הבין קומה שנייה כפשוטו, דהיינו קומת הכיתות וכך גם תיאר למדובב (ראה ת/8א- עמ’ 9 לתמליל שיחה בין המדובב ארתור לנאשם; ת/38ב – עמ’ 21 לתמליל שיחה בין ארתור לנאשם; מ”ט 165/06 (26) חלק 3, עמ’ 12/46 למסמכי התרגום) “מ. ואיפה היא למדה?

       ר.ז בקומה ראשונה. בקומה שנייה יש כיתות ושירותים. היא הלכה לשם ואני אחריה.

       מ. לא הבנתי. היא למדה למטה או למעלה?

       ר.ז היא למדה למעלה והסתובבה למטה”

       משכך אפוא בשחזור, אך טבעי הוא שהנאשם יורה לשוטרת להמשיך לקומה הנוספת וכך

אכן החלה השוטרת לעשות.

281. אלא שבנקודה זו ממש השתנתה העלילה. השחזור נעצר, מדוע? על כך חלוקות הדעות. לטענת

הסניגור, השחזור נעצר, כי ברגע זה ממש משהבינו עורכי השחזור שהנאשם טועה, רמזו לו לעצור, טפחו על גבו וכד’, ובכך הסיטו את מבטו לכיוון שירותי הרצח.

המאשימה טוענת מאידך, כי אין לטענה זו כל שחר ואיש מהשוטרים לא כיוון את הנאשם לתא השירותים ה”נכון”. כל שאירע הוא שכאמור לעיל, הנאשם היה אזוק לשוטר, דבר שהקשה על השחזור וברגע זה הגיע המפתח (למעשה לא הגיע מפתח, אלא רק חשבו שהגיע מפתח) ולכן השחזור נעצר.

282. אקדים ואומר לעניין זה, כי איני סבור שאיש מהשוטרים נקט בזדון פעולה לשיבוש השחזור, איני סבור, שאכן מדובר בקונספירציה של ממש וברמז בוטה לנאשם שהוא “טועה”.

עם זאת, דומני, שבכל אופן מדובר בפגם של ממש המקשה לקבל את אותנטיות השחזור, בוודאי שמקשה לקבוע, כי הפרט של מיקום השירותים בקומה השנייה היה פרט מוכמן, הידוע לנאשם. דומני כי ההיפך הוא הנכון, הנאשם לא ידע באיזו קומה ממוקמים השירותים שבהם בוצע הרצח.

בכל הכבוד למפתח האיזוק, הרי שלעת הזו בשחזור לא היה מדובר בצורך חיוני להוריד את האיזוק שבין הנאשם לשוטר, מוטב היה לאפשר לנאשם להמשיך בשחזור, ולראות להיכן השחזור יתפתח. עצירתו של השחזור דווקא בזמן קריטי זה, מה גם שסופו של דבר, האיזוק בשלב זה לא הוסר, מטרידה משהו!

283. זאת ועוד, על דלת התא היה פתק גדול בעברית וברוסית בדבר האיסור להשתמש בשירותים (ראה נ/11) – כאשר בעברית היה כתוב “השירותים לא בשימוש” ובשפה הרוסית נכתב “שימו לב! בשירותים לא להיכנס ולא לנקות“.

ברור לחלוטין, שפתק שכזה מהווה סימן מובהק, כי בשירותי הרצח עסקינן.

יוער לעניין זה, כי אבי שי ואנטולי טענו, שלא ידעו שיש פתק כזה על פתח הדלת (ראה עמ’ 545 ועמ’ – 814- 815 לפרוטוקול).

284. נמשיך אפוא בשחזור ונזכיר, כי המפתח שהובא לא התאים והנאשם נשאר אזוק. בשלב זה הנאשם מפנה מבטו שמאלה לעבר דלת השירותים הנעולים (על הפתק שעליה) ואז ורק אז, הוא מפנה את החוקרים ואת השוטרים למתחם שירותים זה.

285. אעיר, כי המאשימה טענה, כך במהלך הדיון, עת בה הוצג השחזור, כי יכול להיות שהנאשם “התבלבל”, שכן מדובר בבית ספר מסובך להתמצאות ולראיה, הפנו הם לשחזור שנעשה על ידי צבי חוטר, בו נראה בבירור, כי חוטר מתקשה במציאת השירותים.

לא נותר אלא להצטער על הסבר זה, כלום דומה הראיה לנדון? כלום דומה המשל לנמשל? חוטר היה פעם אחת בלבד בבית הספר, ברגע טראומטי של מציאת גופת המנוחה, בתו של חברו. הנאשם עובד בבית הספר חודש ימים! הנאשם מסתובב בבית הספר, הנאשם הולך לחדר המורים להכין קפה. הנאשם יודע לתאר בדיוק היכן פגש את המנוחה, כיצד חזר וירד לשירותי הבנים ועוד ועוד, כלום סביר הוא שהנאשם התבלבל? נשאיר שאלה זו בצריך עיון.

286. לשחזור הנוגע לתקיפות הנאשם את המנוחה כבר נדרשתי ובאריכות לעיל. עתה אדרש לשחזור ה”קפיצה” או היציאה של הנאשם מן התא.

כזכור, שחזור זה, לבקשת אבי שי (וגם על כך להלן) נעשה פעמיים (ובשתי הפעמים ללא אזיקים) בפעם הראשונה (ת/42) בדקה 19:48 ובפעם השנייה בדקה 20:08. לשחזור הראשון קודמת התלבטות הנאשם האם יצא ונעל מבחוץ, או שמא קודם נעל ואחר כך קפץ החוצה; על התלבטות הנאשם לעניין זה ראה להלן.

287. מכל מקום, ושעה שהנאשם “נזכר” שנעל מבפנים וקפץ החוצה, מבקשים ממנו להדגים כיצד עשה זאת. הנאשם באופן ספונטני מושיט את סכין הפלסטיק ששימשה אותו להדגמה לשוטר, זה נוטלה מידו והנאשם משעין את שתי כפות ידיו, האחת על הקיר המפריד בין תא 1 לתא 2 והשנייה על הקיר המפריד בין תא 2 לתא 3 ומציג תנועה של קפיצה החוצה, ללא שקפיצה זו, בוצעה בפועל.

במהלך הדיון לפנינו, שאלתי כיצד זה איש מהחוקרים לא שת ליבו למסירת הסכין לשוטר, הלא בזמן אמת, הנאשם, כך להסברו, קפץ החוצה עם הסכין ביד, שהרי רק בשלב מאוחר יותר שטף את הסכין?

לא קיבלתי תשובה של ממש לתמיהה זו. אני סבור, כי בנקודה זו החוקרים (אנטולי ואולי גם אבי שי) היו צריכים להתערב ולשאול את הנאשם, האם קפץ עם הסכין בידו, או ללא הסכין, או למצער, לשאול את עצמם כיצד זה מבצע הנאשם את הקפיצה ללא שהסכין בידו! כזכור, בשלב מאוחר יותר טענה המאשימה, שהסימן על גבי הקיר המפריד בין תא 2 לתא 3, הוא סימן של הסכין? מדוע לא נשאלה שאלה זו? מדוע עניין זה לא העלה חשש כלשהו אצל החוקרים? כלום אין בכך פגם של ממש בשחזור? גם שאלה זו אניח בצריך עיון.

288. נמשיך אפוא בשחזור ונזכיר שוב, כי הנאשם הדגים את הדקירה האחרונה במותן של המנוחה כשגבה אליו, ואז בהכרח היא נפלה קדימה, דבר שאין לו כל תימוכין.

289. ואם בתימוכין עסקינן, כלום נמצאו טביעות אצבע של הנאשם על הקיר המפריד בין תא 1 לתא 2? והלא גם שם הניח הנאשם את ידו. כלום נמצא טביעות נעל או כתמי דם על רצפת מבואת השירותים בסמוך למקום אליו כך לטענתו קפץ הנאשם? והרי, לא רק שלא נמצאו טביעות כנ”ל בעת הגעת מז”פ ולא רק שהעדים טענו שרצפת מבואת השירותים הייתה נקייה לגמרי (ראו עדות התלמידה אביב אהרונוביץ- עמ’ 2099; הודעת התלמידה דרור גולדנברג- ת/428 ועוד) אלא שגם לא נמצאו כתמי דם במבואת השירותים, והלא דבר הוא, הנאשם דרך על גופת המנוחה, הנאשם היה בזירה עקובה מדם, הנאשם קפץ מגובה רב אל הרצפה וכלום כל זה לא משאיר סימן כלשהו ? עקבה כלשהי? כתם דם כלשהו? הדבר בלתי סביר בעליל.

המאשימה כמו גם המשטרה ניסו להסביר את חוסר הסימנים, טביעות האצבע וכד’, בכך שהנאשם הדגים תנועת ניקיון על גבי משקוף הדלת (ראה דיסק שחזור ת/42 מונה מסך 20:08:48) ואולם מה באשר לקיר המפריד בין תא 2 לתא 1? והלא שם הנאשם לא ניקה? ומה באשר לרצפת מבואת השירותים? לכך, אין בפי המאשימה הסבר של ממש.

290. עוד אוסיף לעניין זה, כי גם מיקום כפות הידיים של הנאשם, בהנחה שהכתם/הסימן/ הטביעה על גבי הקיר המפריד שבין תא 2 לתא 3, הוא המיקום בו הניח את ידיו אינו מסתבר לעניין קלות הקפיצה, או אפילו היתכנותה. מן הראוי לציין, כי איש מהחוקרים לא חשב בזמן אמת, או אפילו בשלב מאוחר יותר (שהרי השחזור הוסרט) לבצע מדידה פשוטה של מיקום הנחת ידיו של הנאשם בשחזור ביחס לאותו כתם/סימן/הטבעה שעל גבי הקיר המפריד בין תא 2 לתא 3. זאת ועוד, השחזור של הקפיצה בוצע פעמיים, כך לבקשת אבי שי ומדוע אפוא בפעם השנייה לא ניתנה הדעת לכך.

אעיר עוד לעניין זה, כי המאשימה בסיכומיה טענה (כך בעמ’ 179 וגם עוד קודם לכן בעמ’ 160) “כי בכל ההדגמות בשחזור בהן הנאשם מדגים את יציאתו בקפיצה מעל הדלת, יד ימין שלו מונחת על הסימן שעל הקיר, או בסמוך מאוד אליו..” בכל הכבוד אמירה זו לוקה בשתיים:

א.      מה פירוש בכל ההדגמות והרי היו שתיים בלבד?

ב.       ועיקר, הבדל גדול יש ביד ימין בין ההדגמה הראשונה, שם רחוקה מאוד ידו הימנית של הנאשם מ”הכתם” המדובר, לבין ההדגמה השנייה, שבה אכן היד הימנית מונחת בסמוך מאוד למיקום הכתם (ראה בדיסק השחזור שעון מסך 19:48:05 ושעון מסך 20:08:29).

291. עוד אעיר כאן, כי בניגוד לטענת המאשימה בסיכומיה, ובעיני שלי, התלבטות הנאשם איך יצא מן התא, האם נעל מבחוץ או מבפנים, לא נראתה כ”הצגה” לצורך חיזוק טענת ה”אפקט”, אלא התלבטות אמיתית המעידה על חוסר ידיעה. טענת המאשימה, כי דווקא בעניין זה ביקש הנאשם לייצר תחושה שפעל מתוך “אפקט” לא הוכחה וגם אינה סבירה בעיניי.

292. כאמור לעיל, לאחר סיום השחזור, חזרו כולם למקלט ומשם אמורים היו לחזור לתחנת המשטרה, אלא שאז התערב (ולמעשה גם קודם לכן) אבי שי בחקירה וביקש שוב לבצע הדגמה של יציאת הנאשם מהתא. בזאת הפעם ביצע הנאשם הדגמה מלאה של קפיצה (ללא הסכין כמובן).

ואולם, עוד קודם לקפיצה חשוב להפנות לחילופי הדברים בין אבי שי לבין אנטולי והנאשם וכדלהלן, החל מ- 20:03:15 ובמיוחד ראה שם כשהנאשם משיב לשאלה האם יוכל לשחזר את הקפיצה, הוא משיב שהוא חושב שלא (שם 20:03:55), ובהמשך כשנשאל אם בזמן אמת קפץ משיב הוא “ייתכן…” (20:04:14).

293. במהלך עדותם של אנטולי, יורם ואבי שי בפנינו, הדגישו כולם, שאנטולי לא קיבל פרט כלשהו מהחוקרים והשחזור נעשה רק מפי הנאשם ובהדרכתו. צפייה מדוקדקת בשחזור מעידה שלא כך היו פני הדברים ולהלן הראיות לכך.

א.      אנטולי שואל את הנאשם פעם אחר פעם שאלות שונות (ואפילו מנחות) ואומר לו (למשל) שנמצאו שערות בידה של המנוחה (ראה תמליל השחזור ת/42א עמ’ 15) וזאת מניין לו לאנטולי?

ב.       אנטולי אף מעמת את הנאשם לגבי גרסתו בשחזור, שנעל את הדלת מבפנים עם טענתו בחקירה בפני סשה ויורם שנעל את הדלת מבחוץ (ראה במונה מסך 21:27:43).

כיצד אפוא ידע אנטולי להטיח בנאשם שבחקירתו אמר אחרת?

294. אחזור לרגע ב”מנהרת הזמן” למה שקדם לשחזור. כזכור, השחזור בוצע מיד לאחר חקירתו

של הנאשם ב-19.12 ולכך כאמור אקדיש פרק נפרד.

עם זאת ועוד לפני השחזור, מבקש הנאשם שיודיעו לעורך דינו שהוא הולך לשחזור על מנת “להודות בלב נקי”. למרבה הצער, לא נמצאה בחומר הראיות עדות לכך, שבקשתו זו של הנאשם מולאה וגם בכך פגיעה בזכות ההיוועצות של הנאשם וכפי שעוד אדרש לה להלן.

כאן המקום להידרש לטענת המאשימה, כך בסיכומיה (בעמ’ 103), ולפיה, המסר אותו ביקש

הנאשם להעביר לסנגורו היה, שהוא מבקש “להניח דעת עורך הדין שזוהי הודאת אמת ומרצון …”.

בכל הכבוד לטענה זו, הרי שלטעמי היא אינה נכונה ואף אינה מסתברת. הנאשם אינו צריך “להניח את דעת בא כוחו”. הנאשם ביקש להודיע לו, וזאת כמובן לצורך הטיעון לעונש שיבוא אחר כך, שהודאתו הינה בלב נקי, על משמעותה בדין הרוסי/האוקראיני (ועל כך להלן). יוער כבר עתה, כי גם “פרשנותה” של המאשימה לשיחתו של הנאשם עם יוסי זמואלסון (עמ’ 158 לסיכומים) אינה סבירה לחלוטין וברור, כך לעניות דעתי לפחות, שסיכום השיחה עם יוסי היה, כי אכן מדובר בהודאה בלב נקי!

295. עניין נוסף שראוי להזכירו כבר עתה ועוד אדרש לו להלן, הוא השיחה שהייתה בין הנאשם לבין סשה, עובר ליציאה לשחזור. בשיחה זו, כך כנטען על ידי המאשימה, אמר הנאשם לסשה שהוא לא רוצה ללכת לשחזור, כי יש פרטים שהוא לא יודע. לטענת סשה, אח”כ ביקש ממנו הנאשם סליחה ואמר, כי הוא מצטער והוא אכן מודה ברצח הילדה (ראו זכ”ד של סשה בעניין- ת/145 ו- ת/146).

למרבה הצער חילופי דברים אלו לא תועדו, ומזכרים לגביהם יצאו בשלב מאוחר, באופן הפוגם באמינותם.

296. סיכום ביניים של השחזור – כפי שכבר ציינתי בפרק קודם, קיימת אי התאמה כוללת בין השחזור לבין ממצאי הנתיחה והזירה. בפרק זה הראינו, כי בעייתיות רבה יש באותנטיות של השחזור, ובהתנהלות הנאשם במהלך השחזור. יכול שיש פנים לכאן ולכאן ואולם, דומה כי “משקל” הבעיות שבאופן השחזור, התמצאות או אי התמצאות הנאשם במבנה בית הספר ובקומה שבה בוצע הרצח, היסוסיו הרבים, הפגמים שבהדגמה ו”התמסרותו” בתשובותיו לשאלות אנטולי, מטים את הכף גם כאן לכך, שמשקלו של השחזור הינו מועט ביותר. על כך אוסיף וכאמור לעיל, כי השחזור נעשה מיד לאחר החקירה של סשה ויורם מאותו יום ולאחר מתן הבטחה מפורשת ליורם, שהוא הנאשם יחזור במדויק על מה ש”אמר” קודם לכן בחקירה ליורם, משכך וגם מסיבה זו משקלו של השחזור מועט ביותר.

כ.       מי אתה רומן זדורוב?

297. שאלת המפתח בתיק זה, כך להבנתי, היא השאלה הראשונה אותה הציבה לפנינו הפסיקה בבואנו לדון בהודאות חוץ, שאלת ה”מי אמר “, מי הוא הנאשם שלפנינו. על דרך כלל שאלה זו מכוונת עצמה לשאלה, האם הנאשם הוא מי שמסיבות שונות “קל” הוא להודאות שווא.

טרם שאדרש לשאלה ספציפית זו, שכבר אומר שהתשובה עליה אינה קלה, אבקש להידרש לשתי שאלות קודמות החשובות, כך לעניות דעתי, להבנת אישיותו של הנאשם.

298. המאשימה טענה הן בהליכים לפנינו והן בהליכים קודמים, ולמעשה זה היה הנרטיב שמאחורי האשמתו ברצח [שכן וכידוע מניע לא נמצא, ואין צורך בכזה לצורך הרשעה, אולם העדרו של מניע הטריד מאד את כל הערכאות שדנו בנושא וגם המאשימה בסיכומיה הקדישה פרק נרחב לשאלת המניע (פרק יז’)], שמדובר מצד אחד, ברוצח מתוחכם, “מניפולטור”, “שחקן שח-מט על”, פדופיל, סדיסט, צופה ב”סרטי סנאף” (להלן יבוא ההסבר) בוחן ולומד שיטות לתקיפה באמצעות סכין ועוד ועוד (ראה דרך משל דברי ב”כ המאשימה פעמים רבות במסגרת חקירתו הנגדית של הנאשם – עמ’ 3008, 3013, 3022, 3143, 3201, 3219; ראה מסמך ההסכמות במ/1 והנספחים לו- אשר הוגש חלף עדותו הראשית של צחי סגל (עמ’ 2158, ש’ 26-25); עדות סגל עמ’ 2158- 2178; ראה דברי יורם וסשה עמ’ 195- 196, עמ’ 484).

מן הצד השני תיארו אותו כמי שהינו “מצבר נטען” “סוללה נטענת”, “פקעת של עצבים”, אדם שבקלות מאבד את העשתונות ומכה וחובל ועוד ועוד (ראה גם לעניין זה עמ’ 3360 ש’ 22 ואילך וכן וכאמור פרק יז’ לסיכומים).

299. לאחר שתם שלב שמיעת הראיות במשפט, לאחר שצפיתי בנאשם מאות שעות בבית המשפט, הן במהלך עדותו שלו והן במהלך כלל העדויות בתיק. לאחר שצפיתי עשרות שעות, אם לא קרוב למאות שעות בכלל חקירותיו המוקלטות של הנאשם ובעיקר בכל השיחות הרבות בין כותלי תא מעצרו, שבינו לבין המדובבים, השוטרים והסוהרים. לאחר שנתתי דעתי להחלטותיו של חברי כב’ השופט ט. ערפאת וכב’ השופט העליון א. שטיין (לעניין שינוי תנאי המעצר) ולאחר שקראתי את חוות דעתם ושמעתי בקשב רב את עדותם של צחי סגל ומומחה המחשבים מטעם ההגנה י. זילברשטיין, דומני שאני יכול לקבוע בלב שלם כי “לא מיניה ולא מקצתיה”.

לא מדובר ב”סדיסט”, לא מדובר ב”פדופיל”, לא מדובר ב”שחקן שחמט על” וגם לא ב”מניפולטור מתוחכם”, לא מדובר במי שתכנן מראש לרצוח ילדה ולא מדובר במי שנתון להתקפות זעם בלתי נשלטות ולהלן אפרוש טעמי לכך.

300. אתחיל בטענה העובדתית ולפיה, הנאשם הוריד וצפה “בסרטי סנאף” (עניין זה שימש נדבך, גם אם לא מרכזי, בנימוקי הרשעתו עמ’ 364-363 לפסק הדין הראשון ) ובחוות דעתו של כב’ השופט י. עמית בערעור:

 

“המערער התעניין בבחורות צעירות ובסרטי סנאף. מבדיקת מחשבו עולה כי בחיפושיו הקליד TEEN ואת המילה סנאף (SNUFF), וכפי שציין החוקר סגל, אדם לא מקליד את המילה סנאף בטעות “הוא הקליד את זה בהקשר של סקס”. חיפוש סרטי הסנאף באימיול נעשה כשבוע וחצי לפני הרצח. כל אלה יכולים להעיד, לפחות על התעניינות של המערער בנושאים אלה” (סעיף 62 שם).

סרטי “סנאף” – אסביר זאת לקורא התמים, הינם סרטים המתעדים בזמן אמת אלימות קשה, כגון רצח, אונס ועוד. אלו סרטים שמטבע הדברים הינם יקרים מאד (ראה עמ’ 2159- 2160 לפרוטוקול- מתוך עדותו של צחי סגל במשפט הקודם).

המאשימה, כך בתחילת הדרך (ובוודאי שגם בהליכים קודמים) טענה, כי הנאשם הוריד אתר שבו “סרטי סנאף”, אלא שמומחה ההגנה יואב זילברשטיין (להלן גם – “יואב”) שלל טענה זו מכל וכל ודומה, כי בשלב מסויים גם המאשימה ביקשה לחזור בה מטענה זו. (ראה דברי עו”ד בני משה לפרוטוקול עמ’ 2125). סופו של יום, מסמך ההסכמות שהוגש, במ/1 כולל הסכמה, כי הנאשם לא חיפש סרטי סנאף- סעיף 1. גם אם לא כך הוא (ואין הסכמה), הרי שאך ברור הוא, שחוות דעתו של יואב מוכיחה כמעט מעל לכל ספק סביר, שהנאשם לא הוריד ולא צפה ב”סרטי סנאף” ראה הסברו של יואב לעניין זה וכלדהלן:

“העד, מר י. זילברשטיין: … קודם כל כל החיפושים שהיו ברשימה שאני שראיתי כמעט כולם קשורים למוזיקה, זה אומר קודם כל שהבן אדם מהפרופיל שאני מסתכל לא חיפש סנף, לא רואה שום דבר שהוא חיפש סנף… ראיתי רק קבצים שקשורים למוזיקה, סקס פוליס זה חיפוש שעשו זה מופיע ברשימה ב- 26/11…

                                              אני אומר לך שברמת סבירות מאד גבוהה זה לא הסקס פוליס היחיד שהוא הוריד באותו יום, הוא הוריד עוד סקס פוליס באותו יום והוא גם נכנס לאותו קובץ באותו היום או ממש בסמוך… ב- 26/11… הרשימה היא בעיקר של קבצים מוזיקליים אחד מהדברים יש מישהו שקוראים לו וילי טוקרב, סעיף 45, אני מזכיר בסעיף 46, רואים איך בן אדם מחפש סקס פוליס ונכנס באותו יום לשני קבצים שאתה רואה הוא לא הוריד דווקא סנף הוא הוריד סקס פוליס כי השם הזה מופיע בשני קבצים שהוא נכנס אליהם באותו יום ובסמוך באותו יום גם נכנס לעוד משהו שנמצא ממש באותו ערך של וילי טוקרב, אז אתה יכול לדעת מבחינה נסיבתית על הזמנים שיש לך שאני אומר לך ברמת סבירות קיצונית גבוהה תקרא לזה חד משמעי אבל אני אומר לך הוא חיפש סקס פוליס, גם המשטרה מודה בזה במזכר שהיא הוציאה… סקס פוליס, אני מדגיש שהוא חיפש סקס מקף פוליס, שבן אדם מחפש סקס מקף משהו זה לא סתם שתי מילים אני לא אלך למחוזות אחרי אבל הוא רוצה משהו שיש ביניהם ערך, סקס מקף פוליס.

       כב’ הש’ א. קולה:             ומה זה?

       העד מר י. זילברשטיין:    יש להקה כזאת וכל החיפושים אתה רואה שהם בהקשר מוזיקלי    אותו טוקרב הזה גם נכנסים לקובץ ב- 26/11, נכון אני לא יכול להוכיח שזה ירד ב- 26/11 אני הוגן אמיתי, אבל מה אנחנו למדים מהדבר הזה שיש לנו תאריך 26/11 שכנראה בסמוך הורידו את הקובץ… הוא חיפש סקס פוליס, הוא לא חיפש סנף והוריד את הקובץ הזה, זאת הערכה פונזית… אני חושב שמבחינה פורנזית ברמת סבירות מאד גבוהה בסמוך אני לא אגיד אם 26/11 הוא חיפש סקס פוליס אבל בסמוך הוא הוריד פתח את הדברים רואים את הקשר, אותם קבצים באותו יום נכנסים אליהם אז כנראה ההורדה הסתיימה ונכנסו, זה מראה הוא לא חיפש את המילה סנף” (עמ’ 5112- 5115 לפרוטוקול).

 

       מסקנה הכרחית היא, כי הנאשם אכן חיפש קובצי מוזיקה, לרוע מזלו קיימת להקה

בשם “סקס -פוליס” ולרוע מזלו, בחיפוש זה עלתה באקראי המילה “סנאף”.

301. 301. אוסיף ואומר, כי גם מר צחי סגל בחקירתו הנגדית הודה בכך, שהנאשם לא חיפש את המילה

“סנאף”, אם כי הייתה “לחיצה” על המילה “סנאף”, כשזו עלתה בעקבות חיפוש אחר (עמ’ 2160, 2164- 2165). המאשימה בסיכומיה מנסה להוכיח, כי הנאשם משקר, שכן היה מודע למושג “סרטי סנאף” וכי צפה בסרט מלא, זאת להבדיל מ”כל אדם בעל אמות מוסר בסיסיות, גם אם חלילה נתקל בסרט כזה ופתח אותו שלא בכוונה, מיד היה סוגר אותו, אחרי שהיה רואה את האלימות והאונס ולא נשאר “לסוף הסרט” ורואה גם את הרצח המתרחש. אדם נורמטיבי, כפי שמנסה הנאשם להציג עצמו, היה מביע הסתייגות מתוכנו” (עמ’ 430 לסיכומי המאשימה).

טענה זו מקוממת, שהרי אין מחלוקת בין הצדדים, שהנאשם חיפש קבצים מוסיקליים בתוכנת ה”emule” תוכנה איטית שזמן רב נצרך כדי להוריד ממנה קובץ, במיוחד בשנת 2006 (עמ’ 5109 ש’ 7-1). ב”כ המאשימה הגדיל והוסיף ש”זה יכול להיות גם יומיים תלוי בגודל ובזמינות” (עמ’ 5110 ש’ 13). בענייננו, וכפי שקבע יואב, מרשימת כול החיפושים של הנאשם עולה, כי כולם שייכים לעולם המוזיקה והסרטים. עוד הוסיף המומחה בסעיף 51 לחוות דעתו- ” ביצעתי חיפוש מקיף למילה snuff ולא מצאתי בכל חומרי החקירה עדות לחיפוש שביצע המשתמש למילת מפתח זו בכל היסטוריית החיפוש וקבצי הרישום של מערכת חלונות”. לפיכך, תמוהה בעיני טענתה זו של התביעה ולפיה, להבדיל מאדם נורמטיבי שנתקל בסרט “סנאף” שלא בכוונה ומיד סוגר אותו, הנאשם “אוהב הסכינים” הוריד (משך זמן רב) וצפה בסרט, שעלותו וכאמור לפי מומחה התביעה בהליך הקודם אלפי דולרים (עמ’ 870 ש’ 20).

עוד יוער לעניין זה, כי קביעת המאשימה שהנאשם נשאר ל”סוף” הסרט, הינה השערה בלבד שאין לה כל תימוכין, שכן אפילו מר צחי סגל הודה “…אני לא יודע אם הסתכלו”.

כאן המקום להידרש בקצרה לטענת המאשימה, כך בסיכומיה ולפיה הנאשם שיקר, עת קבע שאינו מכיר את המושג “סנאף”. לעניין זה מפנה המאשימה לשיחה, שנערכה בין ארתור לנאשם אחרי שזה האחרון נתן הסכמתו לבדיקת מחשבו, תהה הנאשם יחד עם ארתור מה השוטרים מחפשים שם ומה הם עלולים למצוא:

“שמעתי, יש סרטים כאלה, איפה שמביאים סתם בחורות, כאילו מצטלמות בסרטים, ואחר כך קושרים אותן, אונסים בכל מיני צורות ורוצחים באכזריות. אולי הם מחפשים את זה? אז את זה לא ימצאו. אני לא פדופיל כדי לראות כל מיני פורנו עם ילדים. לכן גם את זה הם לא ימצאו” (מ”ט 165/06(25) חלק 2 מונה מסך 15:11:57). לדידה, אומנם הנאשם לא השתמש במילה “סנאף” אך ברור מהתיאור המפורט והמדויק, כך לטענת המאשימה, כי הוא מכיר את הז’אנר וגם מספיק חד כדי להבין ולנחש מה המשטרה מחפשת.

נשאלת השאלה האם צריך להיות “מספיק חד” כדי לדעת שאם המשטרה חושדת בך בביצוע רצח ילדה קטנה באכזריות ולקחה את מחשבך האישי אזי תחפש בו סימנים המעידים על אלימות ופדופיליה? זאת ועוד, גם אם אניח לרעת הנאשם, כי אכן הכיר את ה”ז’אנר” כהגדרת המאשימה, האם הידיעה שקיימים סרטים כאלה הופכת אותו לרוצח? והלא הוא אומר במפורש לארתור שאם את זה הם מחפשים- הם לא ימצאו! כי הוא לא פדופיל.

302. באותה מידה הוכח גם שהנאשם לא גלש ולא צפה באתרי פדופיליה למיניהם, וראה המשך חוות דעתו של יואב נ/164 עמ’ 6 ואילך וכן חקירתו וכדלהלן:

“עו”ד י. הלוי :                 אני רוצה את הכותרת מה אתה רוצה לספר על מה עשה צחי סגל לגבי הכותרת שהוא ייחס לרומן צפייה באוקטובר 2006 בפורנוגרפיה ותמונות פורנוגרפיות.

         העד, מר י. זילברשטיין:   תמצית האירועים, המשטרה טענה שהוא צפה בקבצים פדופיליים, המשטרה שחזרה בתהליך החקירה הראשון שהיא עשתה ב- 2006 מתוך הדיסק קבצים מחוקים שיש בהם תמונות שנטען עליהן שהן תמונות פדופיליות עשרות אולי יותר של תמונות, המשטרה טענה את זה לאורך כל ההליכים שהוא נכנס לתמונות הפדופיליות, אנחנו הוכחנו בחוות הדעת הראשונה שמשתמש קודם בשם דומיניק שאין מחלוקת שהיה משתמש אחר במחשב, הוא קנה חלקים משומשים, הוא גם סיפר על זה ככל שקראתי למדובב, המחשב היה נגוע, הוא לא היה טהור חדש, לכן בתוך המחשב היו קבצים של משתמש אחר דומיניק שיש לו פרופיל אנגלי מחפש באנגליה, המשטרה בהליך האחרון בעדות שהייתה לצחי סגל לפני מספר חודשים המשיכה וטענה שרומן זדורוב נכנס לקבצים, נגע בקבצים באוקטובר 2006 זו טענה שאינה נכונה, היא טענה שהיא טעות מקצועית חמורה ביותר, ייתכן ויותר מזה אני לא בכובע של פרשן“.(עמ’ 5096 ש’ 20-5).

גם לעניין זה הודה צחי סגל, שאכן הגלישה לאתרי פדופיליה, הייתה טרם שרכש הנאשם את המחשב (עמ’ 2170- 2171) .

303. הוא הדין ביחס לטענה ולפיה, הנאשם חיפש או הוריד מאמר הדן בנטרול תוקף או בתקיפה באמצעות סכין.

ראשית אדגיש, כי סופו של יום הוברר והוסבר, כי מדובר במאמר העוסק בנטרול תוקף ולא בשיטות להטלת מורא (ראה סעיף 166 לחוו”ד של יואב, עמ’ 5121 ש’ 9 לפרוט’) שנית ועיקר, גם לעניין זה מקבל אני לחלוטין את הסברו של יואב בדבר צירוף המקרים, שבגינו הורדה כותרת המאמר למחשבו של הנאשם, אך באופן בו הנאשם לא יכול היה כלל לקרוא מאמר זה (שכאמור אינו רלוונטי):

ראה סעיפים 161- 169 לחוות הדעת ובתמצית:

“הסיכוי לכך-קלוש. העמוד של הפורום- ארך מאוד, ומכיל טקסט רב. כמו כן, ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת כי זדורוב המשיך בגלישה שלו, כי ניתן לראות כבר שכדקה וחצי אח”כ, בשעה 13:32 גלש המשתמש לאתר אחר….כדי שזדורב היה יכול בכלל לקרוא מה רשום בתגובה הרלוונטית בפורום, היה עליו לגלול למטה את המסך, המכיל טקסט רב מאוד לקריאה במשך דקה וחצי. הסיכוי לכך אפסי; ”

ובעדותו לפנינו:

“ש: אם אני מסתכל על 11 התוצאות האלה ב- 9 מהראשונות מופיע בכותרת הכחולה למעלה

          מוטורולה ויש כותרת משנה שזה סוג של מלל מהדף שהלינק הזה מוביל אליו.

          ת: כן, זה התוצאה העשירית.

          ש: תסכים אתי שבתוצאה העשירית בכותרת הראשית אין מוטורולה.

          ת: נכון.

          ש: אם הוא חיפש מוטורולה התוצאה העשירית רחוקה ממה שהוא חיפש.

          ת: המשתמש עבר תוצאה תוצאה אני מזכיר זה כנראה הדגם שהיה לו כי בתיעוד של

תפיסה רשום מוטורולה 650 אולי אני טועה והוא עבר תוצאה תוצאה אגב גם אחרי שהוא נכנס לאותו מאמר שלך

כב’ הש’ ד. צרפתי: למה הוא עובר תוצאה תוצאה?

העד, מר י. זילברשטיין:    הוא עבר למספר אתרים, אני מדגיש, הוא עבר מספר תוצאות זה לא המאמר היחיד שהוא נכנס אליו, דקה ועשרים אחרי שהוא נכנס לאותו לינק מס’ 10 הוא עבר לקישור הבא והמשיך ללינק מוטורולה סי 350 זאת הפרשנות של הסיטואציה חשוב להבין את ההקשר של הדברים” (עמ’ 5120 ש’ 20-6).

304. טענה אחרונה שהועלתה, הגם שבהליכים קודמים (המאשימה לא חזרה עליה בסיכומיה) הייתה, כי הנאשם חיפש והוריד מאמר של גזר דין של אישה שהרגה וקיבלה עונש מאסר של שנתיים בלבד וזאת מאחר וטענה לאי שפיות. גם כאן קבע יואב בחוות דעתו (סעיפים 188-170) שעל אף שבהכרעת הדין הראשונה נכתב שלא נמצאה ראיה, כי המשתמש נכנס וגלש לקישור זה (עמ’ 365 לפסה”ד) בפסק הדין המשלים אוזכרה הכתבה (בעמ’ 53 , ת/589) וכך גם בפסק דינו של בית המשפט העליון בעמ’ 215.

גם לעניין זה טען יואב והוכיח, כי לא נמצא במחשבו של הנאשם כל עדות וזכר להורדת מאמר מעין זה וגם לעניין זה מקבל אני את חוות דעתו של יואב שכלל לא נסתרה בחקירתו הנגדית. מה גם, שמומחה המאשימה הודה בחקירתו הנגדית שלא מצא את ה”לינק” הזה:

“עו”ד ירום הלוי :            אתה מצאת במירכאות אמרת לחוקרים ו/או לפרקליטות שרומן נכנס ללינק שבו יש כתבה על גברת שטענה לאי שפיות.

העד, מר צחי סגל :          אני חושב שעניתי על זה גם בבית משפט עליון, זה לא רלוונטי, אני לא יכול לענות על דבר כזה.

עו”ד ירום הלוי :             אתה לא יכול לענות שהוא הוריד את הלינק הזה.

העד, מר צחי סגל:           אני לא זוכר שהוא הוריד כזה דבר.

עו”ד ירום הלוי:               אתה לא זוכר להתייחס לזה?

העד, מר צחי סגל:           אני לא זוכר כי גם בחוות הדעת לבית משפט עליון רשמתי שזה לא היה רלוונטי אלי, אני לא זוכר שמצאתי את המסמך הזה” (עמ’ 2174, ש’ 25-17).

305. החקירה הנגדית מוצתה בכך שהמאשימה ניסתה לסתור את טענתו של יואב, שחוות דעתו של צחי נעשתה במתכוון, או שברור לחלוטין שהמשטרה ידעה בזמן אמת את מה שיואב גילה בזמן מאוחר יותר. גם אם צודקת המאשימה בטענותיה אלו ולא שוכנעתי בכך, אזי אין לכך נפקות לעצם העובדה, שכל הטענות בדבר היותו של הנאשם “פדופיל”, צופה ב”סרטי סנאף”, מתעניין בדרכי תקיפה ונטרול תוקף ומחפש פסקי דין התומכים במי שרצח תוך כדי איבוד עשתונות וכד’, אינן נכונות.

306. בשולי נושא זה אבקש להעיר עוד שתי הערות, מטרידות בעיניי, וכדלהלן:

א.      מומחה המאשימה מר צחי סגל, בשלב מסוים אישר ב”חצי פה”, כי יכול היה לדעת ב”זמן אמת” שהגלישה לאתרי פדופיליה במחשבו של הנאשם, בוצעה הרבה לפני שהנאשם רכש את המחשב, ונעשתה על ידי משתמש בשם “דומיניק”, אלא שלטענתו תפקידו רק להראות שיש חומר פדופילי אצל הנאשם, ועל הנאשם לספק הסבר כיצד חומר שכזה הגיע למחשבו! וכדלהלן:

“עו”ד ירום הלוי:             אני מראה לבית המשפט את דומיניק, פתחתי את פעולה 58 מ- 2005WWW.GOOGL.CO.UK האם אתה מסכים אתי שהוא נכנס חיפש משהו בגוגל של UK?

                  העד, מר צחי סגל:            כן.

                  עו”ד ירום הלוי:               או קיי, אבל זה גם אתה יכולת לעשות ב- 2006 ולהגיד משהו פה לא מסתדר עם המחשב הזה.

     כב’ הש’ אשר קולה:         הוא לא חיפש יוזר אחר, רק את היוזר של רומן.

     עו”ד ירום הלוי:               או קיי,

     העד, מר צחי סגל:            התמקדתי ביוזר של רומן.

     עו”ד ירום הלוי:               או קיי, בלי שאני אקרין תמונות פורנוגרפיות אני רק יכול להגיד לך שכעובדה שחיפוש פשוט בנתוני המחשב מראה שזה אותו דומיניק הוא שהביא לתוך המחשב ב- 2005 את תמונות הפורנוגרפיה.

     העד, מר צחי סגל:           אני גם בעדות שלי וגם פה חוזר אנחנו הצגנו עובדה, העובדה שהייתה תיקייה במחשב של רומן, היה תיקיה וזה הובא לידי החוקרים, אני לא יודע אם הוא החזיק את זה פסיבית אקטיבית צפה בזה, יש תיקייה היא הכילה תמונות שנחזים של קטינים, אני לא יודע אם הוא צפה, לא יודע אם הוא ראה, ציינתי עובדה והעובדה הזאת קיימת זה שחור ולבן, מה הוא עשה בתיקייה אני לא יודע, לא יודע, אבל התיקייה נמצאת במחשב לכן צוות החקירה שמגיעים אליהם הנתונים שלי צריכים לחקור אותו על זה, אני לא יודע מה הוא אמר.

     כב’ הש’ אשר קולה:        אבל אתה לא חושב שתפקידך כחוקר מחשב מיומן אמנם מצאתי קובץ כזה של תמונות או אתרים פדופילים אבל זה רשום על שם משתמש אחר.

     העד, מר צחי סגל:           אבל זה לא היה רשום על שם משתמש אחר, זה היה במחיצה השנייה של מערכת ההפעלה של רומן, כשאתה פותח את ה – ווינדוס שלו אתה תראה את המחיצה השנייה ששם התמונות היו.

     כב’ הש’ דני צרפתי:         ואתה גם לא יודע אם הן היו מחוקות או לא במחיצה הזו?

     העד, מר צחי סגל:           אני לא זוכר היום אם הן היו מחוקות או לא, לדעתי לא אין לי את ה – 60 אחוז היום להגיד את זה כי ההארד דיסק תקול וזה היה במחיצה השנייה.

     עו”ד ירום הלוי:               אני מראה לך את אחד הקבצים, זאת תמונה פורנוגרפית שמטעמי כבוד אני לא אפתח אותה, כדוגמה, וכל זה מ- 2006 מהקבצים שהראית לבית המשפט, כתוב פה דומיניק… אתה השבת תשובה לא נכונה לבית המשפט, זה דומיניק חתום על כל התמונות האלו

     ….

     העד, מר צחי סגל:               אין לי הוכחה שהוא הוריד את זה.

     כב’ הש’ אשר קולה:           אז מה זה אומר?

     העד, מר צחי סגל:               זה אומר שהיה משתמש קודם אבל הוא לא הציג ואין את זה ב- 60 אחוז שחסרים לי“. (עמ’ 2170 ש’ 24-1, עמ’ 2171 ש’ 13- 16) (ההדגשות בקו שלי- א”ק).

עוד אישר מר סגל שאמנם בפועל, הנאשם לא לחץ על המילה “סנאף” בלבד, אלא על קובץ שבו 15 מילים, תוך שהיה ברור לסגל (או לפחות היה צריך להיות לו ברור) שזה נעשה, וככל שנעשה, במסגרת חיפוש של קבצי מוסיקה, כשנשאל סגל מדוע אז בשנת 2007 לא מסר שמדובר היה מלכתחילה בחיפוש אחר קובצי מוסיקה השיב סגל “כי אני לא צריך לתת משמעות למה לחצו, מי לחץ…” (עמ’ 2164 ש’ 6).

לטעמי, מדובר בתפיסה שגויה, כידוע תפקידו של הגוף החוקר, אינו רק להרשיע נאשמים, אלא לסייע בחתירה לחקר האמת. כיצד מצפה הגוף החוקר שנאשם שאין לו ידע נרחב במחשבים, יוכל לדעת את מה שהמומחה יואב או המומחה סגל יודעים? כלום אין זה מתפקידו של חוקר המחשבים להצביע על העובדה הפשוטה לגילוי ואיתור, שיכול והגלישה לאתרי “פורנו” הייתה של משתמש קודם?

כשם שגם צריך היה מר סגל להסביר כבר אז לבית המשפט, שהלחיצה על השורה בה מופיעה המילה “סנאף” (וככל שהייתה), הייתה אך ורק בעקבת חיפוש של להקת מוזיקה בשם “סקס פוליס”. ומעולם הנאשם לא חיפש סרטי “סנאף”.

ב.      במהלך הטיפול במחשב על ידי המשטרה, הסתבר שרק 40% שוחזרו ו60% נמחקו. ראה הסברו של צחי סגל לכך: “העד, מר צחי סגל :… הכונן שלו היה מחולק לשתי מחיצות, מחיצה ראשונה ששוחזרה ומחיצה שנייה שלא הצלחנו לשחזר כי הייתה תקלה בכונן הקשיח ב- 2019 מי שניסה להעתיק לא הצליח להעתיק את הכונן הקשיח וזה 60 אחוז התעלומה שאנחנו כרגע ב- 2021 לא יודעים מה היה ב- 60 אחוז, ..” (עמ’ 2166 ש’ 33-27).

חרף זאת סבר יואב, שאין בכך כדי לפגום במסקנותיו. אולם, יואב כמומחה (ודומה שעל מומחיותו אין צורך להכביר מילים) הודיע למשטרה, כי הוא וצוותו מוכנים לבצע שחזור על כל מה שהיה במחשב ונמחק (עקב רשלנות של המשטרה ? זדון? זאת לא אדע) בשלב ראשון קיבל יואב את הסכמת המשטרה לכך ואף נערך והגיע עם צוותו לתחנת המשטרה, לצורך ביצוע השחזור.

והנה ולמרבה ההפתעה, טרם שהחלו יואב וצוותו במלאכת השחזור, התקבל טלפון מפתיע מקצין משטרה בכיר (ועלום) שאסר על ביצוע השחזור!:

“העד, מר י. זילברשטיין: ואני הגעתי למעבדה במשטרה יחד עם הצוות שלי בשנת 2018/19 כמדומני וזאת הייתה הכוונה, הבאתי את כל הציוד שלי, זה להביא הרבה ציוד, התחלתי לפרק את הדיסק היה טלפון על הקו תגידו לו ללכת הביתה, אני רציתי להגיד ולשחזר את הדברים האלה ולמצוא כל נתון על התאריכים האלו ולא נתנו לי לעשות את הבדיקה הזאת” (עמ’ 5098 ש’ 5-1).

טענתו זו של יואב לא נסתרה והסבר של ממש מדוע מנעה המשטרה את שחזור המחשב לא קיבלנו!

ושוב נשאלת השאלה האם תפקידה של המשטרה אינו להגיע לחקר האמת? מדוע מנעה המשטרה את שחזורו של המחשב?

307. לסיכום נושא זה לא נותר אלא לקבוע, שצירוף מקרים נדיר (וגם קצת רשלנות משטרתית)             גרם לקביעות ביחס לאופיו הפלילי והמוסרי של הנאשם, דבר שכאמור לא נמצאו לו כל                 תימוכין, בוודאי שלא ברמה הדרושה במשפט פלילי.

308. נותר אפוא לדון בשאלת “הסוללה” “המצבר” “העצבים” “תלישת הגג” ועוד ועוד.

בעניין זה אין לבוא בטענה למאשימה, שהרי היא השתמשה בביטויים בהם השתמש הנאשם

עצמו בשיחותיו עם המדובב.

הסבר לכך יובא על ידי להלן, ואולם, האם על השאלה מי הוא רומן זדורוב נענה על פי סיפוריו

ואמירותיו, או שמא על פי מבחן כולל של מה שראו עינינו, והעובדות שנגלו לפנינו?

במתח שבין “מעשיו מוכיחים עליו” לבין “סיפוריו מוכיחים עליו”, מעדיף אני את מעשיו כפי

שיפורט להלן.

309. ראש וראשון לפרשנות מעשיו של הנאשם הוא בחינת 15 שנה בהן שהה הנאשם בכלא (לשיטתו כשהוא חף מפשע) כלום נתקלו בשב”ס בבעיה אחת בה הנאשם ביצע עבירת משמעת? בפעם אחת בה הנאשם איבד עשתונותיו? בפעם אחת בה פגע הוא בדיבור או במעשה באסירים אחרים? בפעם אחת בה התפרע הוא כלפי שוטרים/סוהרים? בפעם אחת בה “נתלש לו הגג”? בפעם אחת בה ה”סוללה” התרוקנה וה”מצבר” התפוצץ? התשובה לכך וכידוע, הנה שלילית. ולהיכן נעלמה אותה “סוללה”? ולהיכן נעלם אותו “מצבר”? כלום, כך לפתע פתאום שינה הנאשם אורחו ורבעו?

שנית, צפיתי כאמור בנאשם עשרות רבות של שעות במהלך הדיונים במשפט זה, מעולם לא ראיתי שהנאשם מאבד את העשתונות, גם כשהיה מקום לכך! דוגמה בולטת לכך היא במהלך חקירתו הנגדית כאשר נטען כלפיו שלא אמר ש”הרוצח אנס את המנוחה”. הנאשם חזר פעם אחר פעם, כי כן אמר זאת, ואילו ב”כ המאשימה (ואיני קובע זאת חלילה לחובתה) כמו גם המתורגמנית, טענו שהמילה אונס לא נשמעה. כפסע היה מלקבוע שהנאשם משקר, אלא, שאז בשיא הנימוס, ביקש הנאשם מהמתורגמנית שתואיל להקשיב שוב, שתואיל לקחת אוזניות, והנה לאחר שהקשיבה המתורגמנית שוב ובאמצעות האוזניות, אישרה היא את טענתו של הנאשם וראה הציטוט להלן:

“הנאשם, מר ר. זדורוב:    לא נכון אני אמרתי שזה מניאק כמה ששמעתי עצמי נותן שתיים מכות אונס אותה וזהו.

         עו”ד מ. חן רוזנפלד:          אבל למה שתיים.

         כב’ הש’ א. קולה:             את המילה אונס אותה שמעת שם? כי פה הוא הוסיף מילה שלא שמענו אותה.

         עו”ד מ. חן רוזנפלד:          לא.

       עו”ד י. הלוי:                    נכון, אני לא זוכר שראיתי אונס.

       עו”ד מ. חן רוזנפלד:          לא, אבל נשמיע מה הבעיה.

       כב’ הש’ א. קולה:             במשפט הזה המילה אונס אותה לא מופיעה.

       עו”ד מ. חן רוזנפלד:          אני לא ראיתי אונס פה אבל בואו נראה את זה שוב.

       עו”ד י. הלוי:                    גם אני לא זוכר.

       הנאשם, מר ר. זדורוב:      אני שמעתי.

       כב’ הש’ א. קולה:             המתורגמנית תקשיבי

       הנאשם, מר ר. זדורוב:      מה שאמרתי הוא נותן שתיים דקירות אונס אותה וזהו.

       עו”ד מ. חן רוזנפלד:          נקרין שוב מההתחלה.

       (המשך הקרנת סרטון)

       מתורגמנית:                     זה דפוק הוא אמר, הוא אמר דפק? אני לא שמעתי.

       הנאשם, מר ר. זדורוב:     כמה שאני שמעתי עכשיו פה אני אומר מה איזה דפוק התחיל לחתוך אותה לאט לאט מה הוא התחיל לעשות

       מתורגמנית:                     כן.

הנאשם, מר ר. זדורוב:     לא הוא ייתן, הכוונה פה אני אומר מה איזה דפוק הוא יתחיל להרוג לאט לאט לא הוא ייתן שתיים דקירות אונס אותה.

       עו”ד ש. הר ציון:              אין אונס.

       מתורגמנית:                     אין מילה אונס.

       הנאשם, מר ר. זדורוב:      בבקשה עוד פעם.

       מתורגמנית:                     אין מילה אונס.

       עו”ד מ. חן רוזנפלד:          בוא נראה לך פעם שלישי.

       (המשך הקרנת סרטון)

       מתורגמנית:                     יש.

       …

מתורגמנית:                     זהו מספיק, אני צריכה לתקן גם את עצמי, לא רק אותם גם את עצמי, אם מישהו רוצה,

כב’ הש’ א. קולה:             רק שנייה אחת, אתה שומע אותה?

עו”ד ב. משה:                  כן.

מתורגמנית:                     אם יש מישהו שרוצה להרוג לאט לאט אז מה הוא יחתוך אותה לאט לאט? לא, הוא ידקור אותה פעמיים יאנוס אותה וילך.

דוברת:                            באיזה מילה הוא משתמש לאונס?

מתורגמנית:                     (רוסית).

עו”ד מ. חן רוזנפלד:          או קיי.

מתורגמנית:                     שמעתי, גם אני שאלתי אותו באיזה מילה הוא השתמש כדי לשמוע.

הנאשם, מר ר. זדורוב:      ביקשתי סליחה זה קללה.

מתורגמנית:                      זה קללה כן” (עמ’ 3335 ש’ 27 – עמ’ 3337 ש’ 1).

כלום אדם שהוא “סוללה נטענת”, “פקעת עצבים” היה נשאר שווה נפש לאשמה חמורה שכזו? שהוא משקר ומטעה את בית המשפט? כלום לא היה מתפרע? צועק? והנה וכאמור הנאשם, בשיא הנימוס מבקש, “בבקשה עוד פעם”.

310. מקור נוסף להתחקות אחר התנהלות והתנהגות הנאשם הוא במהלך חקירותיו המרובות ובעיקר בשלב השיחות שלו עם המדובבים ומעקב אחריו בין כותלי בית הכלא.

כאמור, צפיתי שעות רבות, פעם אחר פעם, בהתנהלותו של הנאשם במעצרו ובחקירותיו ולא נתקלתי בפעם אחת, בה הנאשם התפרץ כלפי מישהו, ניסה לתקוף מישהו, דיבר שלא בנימוס לחוקריו, לסוהרים, לשוטרים, לאסירים האחרים.

יתר על כן, הנאשם פונה לשוטרים במילים “בבקשה” “תודה” “אפשר מים” “אפשר קנקן” ועוד ועוד (קובץ מסמכי התרגום- מ”ט 160/06 חלק 1, עמ’ 19/101 ש’ 489; חלק 4 עמ’ 4/16 ש’ 91- 93; מ”ט 167/06 חלק 4 עמ’ 15/15 ש’ 385- 386; מ”ט 168/06 חלק 1 עמ’ 86/86 ש/ 2523 ועוד).

אולם לשיא מגיעים הדברים במהלך השחזור, הנאשם מבקש פעם אחר פעם את סליחת השוטרת על כי הוא מדגים עליה, ובסוף השחזור עת חוזרים הם למקלט, וכולם עוזבים את המקלט, הנאשם חוזר לכבות את האור (ראה מונה מסך 19:58:47).

כלום באמת ניתן לשכנע שמדובר בנאשם חסר כל עכבות? בנאשם היושב על סוללה נטענת? דומני שאין לדברים אלו כל שחר.

311. המאשימה כזכור מסתמכת על דברי הנאשם, הן באשר להיותו “סוללה” באופן כללי, והן באשר לכך שהיכה את אחיו מכות חמורות. לעניין זה, השני, אין תימוכין של ממש, ולעניות דעתי, הדבר נאמר על ידי הנאשם כחלק מבניית גרסתו בשיתוף ובעידוד ארתור (ועל כך להלן) כי הוא מסוגל להגיע למצב שכזה.

בפועל, אחיו, איגור, כלל לא נזקק לטיפול רפואי של ממש ומכל מקום אין לנו עדויות על כך, ואחיו עצמו בעדותו לפנינו המעיט עד מאוד מתקרית זו, וראה עדותו להלן:

“לא היה לי כסף לקנות לפינג פונג את המטקה ואז אני לקחתי בעצם כלי עבודה והתחלתי לעשות, אצלנו אמא זה קדוש, היא אמרה שאתה תקשיב לאח שלך ברגע שהוא אומר לך ללכת הביתה… הייתי בחוץ, רומן אמר לי תיכנס הביתה אני אומר לו אני לא אני אסיים, זה התגלגל לריב והוא פשוט לקח ושבר את זה, האמת אני לא זוכר אני לא אשקר יכול להיות שדחפתי, יכול להיות שלא יודע מה, זרקתי עליו את המחבט אולי קיללתי אני לא זוכר, קיבלתי מכות… לא מכות שמדובר על קטטה, לא שברים אפילו לא סימנים… יכול להיות שנתן לי קטנה עם האלה [אלת גומי ששימשה את הנאשם בעבודתו כמאבטח], לא נשאר לא סימן לא כלום“. איגור אישר, כי גם לא נזקק לטיפול רפואי בעקבות האירוע הנ”ל. (עמ’ 2148). ודוק! איני מתעלם מעדותו הכבושה של האח, איני מתעלם מהאינטרס שיש לאח, ואולם סופו של דבר הנטל מוטל על המאשימה והספק כידוע פועל לטובת הנאשם.

312. עוד אוסיף לעניין זה, כי הוריו של הנאשם שהם אלו שכביכול, ראו את השפעת המכות שנתן הנאשם לאחיו, כלל לא זומנו לעדות על ידי המאשימה ודומני שגם לא נחקרו על ידי המשטרה, ומכל מקום מזכר שכזה לא הובא בפנינו.

313. עוד הטיחה ב”כ המאשימה בנאשם שהוא מדבר רעות על אתיופים, מרוקאים, על המעביד שלו אותו הוא מכנה “דביל” על שוטרים ועוד (ראה פרוטוקול מיום 13.03.22 עמ’ 3356,3359,3372). בכל הכבוד לקו חקירה זה, הרי שלא ירדתי לסוף דעתה של הפרקליטה הנכבדה לעניין זה. כלום באמירה של עובד ביחס למעביד שהוא “דביל” יש משום עדות כלשהי לעצבנות יתר? לנטייה לרצוח? כלום באמירה מבזה, שאינה במקומה, על אתיופים או מרוקאים, או אפילו על שוטרים, יש משום להעיד על אדם שאינו שולט במעשיו? עד כדי רצח?

314. סיכום לעניין זה הוא, כי התרשמותי מהנאשם הינה דווקא של אדם מנומס, שקט, צייתן ואפילו כנוע, אדם שרוצה לרצות את הסביבה ועל כך ובהרחבה להלן.

זאת ועוד, הסברה שדווקא ביום האחרון לעבודתו, שעתיים ממש לפני סיום עבודתו דווקא אז התפרצו אצל הנאשם כל יצריו האפלים, מבלי שקדמה לכך ולו בעיה אחת, התפרצות כלשהי בין כתלי בית הספר, אינה סבירה בעיני ואינה מתיישבת עם השכל הישר ועם ניסיון החיים. זאת ועוד, גרסה ולפיה תאיר ז”ל, היא זו שפתחה בקללות כלפי הרוסים בכלל וכלפי הנאשם ומשפחתו בפרט אף היא אינה סבירה ולא שמענו עדות אחת המעידה על התרחשות שכזאת בעברה של תאיר ז”ל, כשם שגם לא שמענו עדות אחת ולפיה המנוחה עישנה סיגריות או ביקשה סיגריות. ההיפך הוא הנכון, חברותיה העידו שהיא סלדה לחלוטין מריח של סיגריות. ראה הודעתה של שי יפרח מיום 24.12.06 (נ/35). שי נשאלה, האם המנוחה עישנה סיגריות השיבה בשלילה ואף הוסיפה, שהמנוחה לא אהבה את הריח והתרחקה ממעשנים וכן עדותה של ספיר תירוש בת/407, הודעתה במשטרה מיום 22.12.06, שם סיפרה אף היא, שתאיר לא עישנה סיגריות ושלא אהבה את הריח שלהן.

315. נותרנו אפוא עם הטענה המרכזית של “מניפולטור” “שחקן שחמט על”, ועוד ועוד.

אקדים ואעיר, כי טענת המאשימה בסיכומיה (עמ’ 14) לפיה “מניפולטיביות הנאשם- מפיו באה” תוך ציטוט קטע מחקירתו שם הוא אמר: “לכן בבית המשפט אני אגיד שלא רצחתי.. אני אהיה בן אדם מניפולטיבי’“, איננה טענה מדויקת.

עיון בתמליל חקירה זו מעלה, כי מניפולטיביות הנאשם- מפי החוקרים באה. לשלמות התמונה אפנה להקשר אמירת הדברים בחקירה המדוברת. החוקרים ביקשו מהנאשם שוב ושוב להדגים את מנח המנוחה טרם עזיבתו את התא. לאחר שכל הדגמה שהדגים לא הפיסה את דעתם, אמר הנאשם, כי איננו זוכר באיזו תנוחה הותיר את המנוחה בתא. בתגובה אמרו לו החוקרים, כי בבית המשפט ישאלו אותו את כל השאלות הקשורות לאופן ביצוע הרצח, לרבות אופן הותרת המנוחה בזירה, ותשובה מצדו כי איננו זוכר או איננו רוצה להגיד, “זה נראה כמו מניפולציה, שאתה לא רוצה להגיד“. הנאשם אמר בתגובה, כי בבית משפט הוא יאמר שהוא לא רצח את המנוחה, על מנת שלא יצטרך להסביר “מדוע, מה, למה, ואיך“, ו- “אני יודע שיתנו לי מאסר עולם. אני אהיה בן אדם מניפולטיבי… “מוכן לזה שאני אראה מניפולטור בבית משפט” (ראה קובץ מסמכי התרגום- מ”ט 120/06(2) חלק 3 מיום 21.12.06 עמ’ 37/65- 43/65).

אם כן, ציטוט חלקי דברים מחקירתו של הנאשם ובמנותק מההקשר, איננו במקומו ומוטב היה שלא לעשות כן במסגרת הסיכומים.

ושוב טובות תמונות מאלף מילים. צפיתי בחקירות, צפיתי בדיבוב, הזהו “מניפולטור”? הזהו “שחקן שחמט על”? ובהשוואה לתחום השחמט, כלום “שחקן שחמט על” מפסיד את המלכה במהלך הראשון? ואת הצריח בשלב השני? וכך על זו הדרך.

ומכאן לנמשל, במפגש הראשון (כמעט) של הנאשם עם חוקרי המשטרה (כך לעדותו של יורם לפחות) מודיע הנאשם “זרקתי את המכנסיים“. כלום נאשם שהינו רוצח מתוחכם יצהיר, שאכן זרק את המכנסיים, יודה בכך בשאלה הראשונה שהוא נשאל? ומה הסבר המאשימה לכך? הנאשם הופתע מהשאלה (ראה חקירתו הנגדית מיום 6/3/22 עמ’ 3102 ש’ 24 ואילך ).

האם באמת ובתמים ושעה שמדובר ב”מניפולטור” “שחקן שחמט על”, היה מופתע הנאשם מהשאלה? והלא השאלה הייתה בחלוף 5 ימים מהרצח! יכול היה נאשם מתוחכם, “מניפולטור” “שחקן שחמט על”, לחשב מספר צעדים קדימה, ולהבין כי יישאל היכן בגדי העבודה שלבש. גם אם נניח שרוצח מתוחכם היה זורק אותם, אזי למה לו להסגיר פרט מפליל זה? הרי צריך היה להרחיק עצמו ולהגיד הנה המכנסיים! קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שתשובה זו הייתה טובה יותר, לו אכן כטענת המאשימה (ועל כך להלן ) לבש הנאשם מכנסי ג’ינס, וכאלו הרי יש לו כמה זוגות, ומה פשוט יותר מלומר “הנה במכנסיים האלו עבדתי”. כזכור, הנאשם “מתוחכם” “קר רוח”, כיצד זה הוא נופל בפח, כבר בשאלה הראשונה, כיצד זה וכאמור לעיל, במהלך הפתיחה כבר מפסיד הוא את המלכה? ובהמשך, שוב מספר הנאשם “המניפולטור” שחקן השחמט, פרטים שרוצח אמיתי ומתוחכם של ממש, לא היה מספר, כמו טיפות הדם שראה בשירותי הבנים ושוב, במהלך זה שחקן השחמט המהולל מפסיד צריח, ולמה לו כלל להסגיר פרט זה, וכבר בחקירות (עוד לפני ה”התוודות” אצל המדובב) הרי לכאורה מדובר בפרט מפליל? בשלב זה, הנאשם אינו “בשל” להודאה (לטענת המאשימה כמובן) ומדוע להסגיר פרט שכזה? מה האינטרס שיש לו לנאשם “מתוחכם”, “שחקן שחמט על”, “חד”, “עירני”, לנדב פרט זה כך סתם?

316. כלום נאשם מתוחכם לא היה בונה לעצמו גרסה סדורה וברורה עוד קודם לחקירתו ומעצרו? (שהיו כאמור 5 ימים לאחר הרצח) כלום נאשם הצופה מספר מהלכים קדימה, לא יכול היה להצטייד בתשובות טובות יותר, למקור ידיעתו את מיקום תא השירותים? כמו למשל שצפה וראה בטלוויזיה, או שמע מאחרים, שהרי השמועות בקצרין פשטו “כאש בשדה קוצים”. דומה שמרבית תושבי קצרין ידעו בדיוק היכן וכיצד נרצחה המנוחה. די בכך ש-15 אנשים היו וכמפורט לעיל, בבית הספר, די בכך שכל אותם 15 אנשים ידעו בדיוק היכן נמצאה הגופה, כדי שכל או רוב מוחלט של תושבי קצרין ידעו פרט זה. כלום רוצח מתוחכם, לא היה מכין תשובות סדורות לשאלות פשוטות אלו? כלום רוצח מתוחכם, “מניפולטור” היה מסתבך (לגרסת המאשימה) בשקרים לראובן ג’נח (וגם על כך להלן, ובמיוחד העובדה שסופו של דבר דווקא ראובן נמצא כמי שלא אמר אמת ) והרי צריך היה להיות ברור לו, שכל שיחותיו יהיו סופו של דבר בידי המשטרה, צריך היה לדעת, “שחקן שחמט על”, שהמשטרה תתחקה אחר כל שיחותיו ותחקור את ראובן, את אשתו של הנאשם ואת הוריה, כלום הוא לא היה צריך להתכונן לכך, במשך חמישה ימים, והרי ב”שחקן שחמט על” עסקינן? זאת ועוד, המאשימה עצמה, טוענת, כך בסיכומיה, “…שהנאשם ידע כבר מליל הרצח שהוא ייעצר ויתושאל על ידי המשטרה ועל כך הוא נערך לכך מבעוד מועד. הוא הגיע למשטרה מוכן …” (עמ’ 23 לסיכומי המאשימה). כלום תשובות הנאשם מתיישבות עם מי שבא מוכן לחקירה? עוד אוסיף, כי נאשם מתוחכם לא היה משאיר את התיק בבית הספר, אלא נוטלו עמו ביציאתו (טענת המאשימה, כי באותו זמן היו שוטרים בחצר בית הספר אינה נכונה. כפי שנסקר לעיל, השוטרים הראשונים הגיעו לבית הספר רק בסמוך לפני מציאת הגופה) יתר על כן, הנאשם יצא מהמקלט בו הוא עובד ובדרכו לביתו, שוחח עם המנקה אולגה מילמן ועם בחור ארגינטנאי בשם “חוזה”. לעדותה של מילמן, נראה ונשמע נינוח ורגוע (ראה עדותה במשפט הקודם עמ’ 789 וראה עוד להלן).

לטענת המאשימה, הנאשם באופן מפתיע הגיע לביתו של ראובן ב- 10.12 וזאת על מנת “לטפל” בתיק העבודה שלו. כך נוהג נאשם מתוחכם? לא “מנקה” ראיות טרם העברת התיק! כלום נאשם מתוחכם מחכה 5 ימים כדי לשבש ראיות? כלום נאשם מתוחכם היה לוקח תיק ובו ראיות מפלילות לבית המעביד? כלום נאשם מתוחכם לא היה מאמץ את התזה של ארתור ויבגני לשיסוף גרון המנוחה מאחור?! כלום נאשם מתוחכם, לא היה נשאר בגרסתו שנעל את הדלת מבחוץ?!

נחזור לרגע לעניין המכנסיים. נניח שמדובר כגרסת המאשימה בנאשם מתוחכם שזרק את המכנסיים אם כך הוא, מדוע שלא יזרוק גם את הנעליים? והלא גם בנעליים יכלו להיוותר כתמי דם, והנעליים משאירות עקבות.

כלום נאשם מתוחכם שרוצה לתעתע בחוקריו ו”ליהנות” לגרסת המאשימה מכל העולמות, דהיינו גם מטענת האפקט וגם מ”טענת ההודאה בלב נקי”, לא היה מתעקש דרך משל, שהרצח היה בתא מס’ 3? כלום נאשם “מתוחכם” היה מספר סיפורי בדים על השתייכותו ל”כת”. על כך שראה את המנוחה כשמכנסיה מופשלים, על כך שהייתה לו טראומה מינית בעבר? ועוד ועוד (ראה חקירתו מיום 21.12.06).

המאשימה מוסיפה וטוענת בסיכומיה (עמ’ 26 ועמ’ 48), כי אמירותיו של הנאשם לארתור ימים אחדים לפני ההתוודות, כדוגמת “האם להמשיך לשחק אותה שלא מודה” ושהוא “ישחק איתם עד הסוף“, מצביעות על כך שגרסת הכפירה שלו בחקירות הייתה סוג של “משחק” שלו עם החוקרים וכי בפני ארתור אלה היו “פליטות פה”. טענה זו איננה משכנעת כלל.

עיון בתוכן השיחה המדוברת בין הנאשם לארתור מלמד כי הנאשם נועץ בארתור, אם “ללכת לעסקה” או “לשחק אותה שלא מודה”, כשהוא מסביר לארתור “לשחק” במובן של “לא להודות” (ברצח שלא ביצע) ולא כ”משחק”. הרי הנאשם באותה נשימה אומר לארתור “אני יודע שאני לא אנסתי את הילדה, אני יודע שלא רצחתי”. אם כן הניסיון של המאשימה ללמוד מהשימוש שעשה הנאשם במושג “לשחק”, כמעיד על האסטרטגיה על פיה פעל הנאשם עוד קודם להתוודות, אין בו ולא כלום. עוד ראה לעניין זה נספח 1 לסיכומי הלוי בסעיף 118 “מענה מפורט לסיכומי הפרקליטות”:

“כמו כן הצביעה על אמרת הנאשם כי עוד בטרם הודה לחוקרים, התבטא כמי ש”משחק אותה כאילו אינו מודה”. כמפורט בהרחבה בנספח 2 (השתלשלות האירועים), הנאשם נקרע בין חוסר הרצון להודות במה שלא ביצע, ובין הלחץ של ארתור שלפיו ברירתו היחידה היא להודות ברצח, כדי להינצל ממאסר עולם ודאי, תוך שהוא מאיץ בו לעשות זאת כמה שיותר מהר, לפני ש”יאחר את הרכבת”. הנאשם תיאר את הניסיון לדחות את הקץ עד שלא תהיה לו ברירה כמשחק מול החוקרים, כאילו אינו מודה, למרות שכבר השלים עם העובדה שיאלץ להודות בסופו של דבר“.

317. עוד אוסיף, כי כל מהלך התוודותו, הודאותיו וכדו’, אינו מתיישב כלל ועיקר עם הדמות אותה בנו לו חוקרי המשטרה והמאשימה וכי איזו סיבה יש לו להודות? הוא הרי בקי בקודקס הפלילי, בקי בהתנהלות גופי החקירה, מתוחכם, מדוע שיודה? והשאלה נשארת תלויה באוויר.

318. המאשימה מקדישה פרק שלם בסיכומיה לשקרי הנאשם (וזאת בנוסף לשיבוץ ושזירת שקריו של הנאשם כמעט בכל פרק ופרק לסיכומיה) גם אני סבור שהנאשם משקר לעיתים, ועל כך להלן, אלא שבכל הכבוד הראוי, נאשם “מתוחכם”, “חד” ועוד, כתיאוריה של המאשימה בסיכומיה, לא היה נקלע למסכת שקרים כל כך מפותלת ומיותרת. מדוע עליו לספר שהוא עשה כביסה בשבת? מדוע אם אכן לבש את מכנסי הג’ינס לא אמר בפשטות לבשתי מכנסי ג’ינס? מדוע אם אכן לא לבש את החולצה אותה תיאר, מדוע שיקר בנקודה זו? וכי מה פשוט יותר מלומר “הנה זו החולצה שלבשתי” מדוע שיקר לאולגה? ועוד ועוד.

319. אבקש לחתום פרק זה בהתייחסות לשקר נוסף של הנאשם, כפי שטענה לו המאשימה.  לטענת המאשימה,  הנאשם בהליך זה מסר, שאכן היה שלב שבו האמין באמת ובתמים שאכן הוא זה שביצע את הרצח. ואולם, לאחר פגישתו עם הפסיכיאטר (שהייתה ביום 18.12.06 אחר הצהריים לפני חקירתו אצל סשה מאותו יום ולפני ההתוודות) כבר הבין שלא הוא ביצע את הרצח. לעומת זאת, כך לטענת המאשימה, בהליך הקודם טען הנאשם, כי גם לאחר שובו מהפסיכיאטר ובמהלך חקירתו  אצל סשה, לרבות בהליך ההתוודות שהיה אחריו עדיין היה בתהליך שבו הוא סבר, כי אכן רצח את המנוחה. לטענת המאשימה, המדובר בסתירה של ממש בין אמירתו של הנאשם בהליך הקודם לבין אמירתו בהליך שלפנינו. אכן, אין ספק, שמדובר בסתירה של ממש. והשאלה היא מתי שיקר הנאשם. האם בהליך הקודם או בהליך שלפנינו? טרם שנשיב לשאלה זו. אבקש להפנות לטענת המאשימה, כך במהלך סיכומיה בעל פה. ולפיה, היו  לנאשם 15 שנים  לגבש לעצמו את “גרסת החלומות”, והנה וחרף זאת שב ונתפס הנאשם בשקרים. דומני, כי דווקא טענה זו יש בה שוב כדי ללמד על אופיו של הנאשם. אכן יכול שהנאשם, משקר מעת לעת, גם מקום בהם השקרים אינם משרתים את האינטרס שלו. אולם, לעניין זה הרי יכול היה הנאשם לדבוק בגרסתו הקודמת וכפי שטוענת המאשימה, הרי הנאשם מיוצג על ידי מיטב  הסניגורים, שיכלו, כך לטענתה לבנות לו את גרסת החלומות. מדוע אפוא לא נשאר הנאשם בגרסתו הקודמת? מדוע צריך היה הנאשם לטעון טענה שהיא בהכרח לרעתו  ולפיה, כבר בעת בחזרה מן הפסיכיאטר הבין הוא, כי אכן לא הוא זה שרצח את המנוחה בהתקף פסיכוטי  או בהליך של אפקט. דומני, כי דווקא תשובתו זו של הנאשם. מלמדת שני דברים:

א.      לא מדובר בנאשם מתוחכם “מניפולטור” וכדומה אלא דווקא בנאשם, אשר בינו לבין     התחכום פעורה תהום.

ב.       תשובתו זו של הנאשם יש בה כדי להעיד דווקא, משום שהיא לרעתו, שהיא תשובת אמת שהרי אינה משרתת את האינטרס שלו.

כ1.    השאלה הקלאסית “מי אמר”

320. אחרי שקבעתי מי הוא לא רומן זדורוב, לא פדופיל ולא מתוחכם, לא “סוללה נטענת” ולא “פקעת עצבים מהלכת”, אנסה עתה לענות על השאלה הקלאסית של “מי אמר” וכפי שניסח אותה כב’ השופט הנדל בעניין וולקוב. הפסיקה כאמור קובעת שחשיבות מרובה יש לשאלת “מי אמר”. בנדון שלפנינו יש לבדוק האם הנאשם משתייך לאחת מאותן קבוצות שיש חשש שמא הודאותיהן, הודאות שווא הן.

321. אקדים ואומר, כי לא התרשמתי שהנאשם שלפנינו הוא רפה שכל, או בעל אישיות דלה. עם זאת, התרשמתי כי הנאשם נוטה לרצות את חוקריו ולעניין זה גם את המדובב במשמע ונוטה “ללכת” איתם בכל מקום, שבו הם מציעים לו הסבר כלשהו, או שואלים אותה שאלה מספר פעמים ועל ידי כך נותנים לו להבין שתשובותיו הקודמות אינן “נכונות” ועליו לספק תשובה אחרת.

עוד אני רואה להקדים ולהעיר, כי לא מצאתי תימוכין לטענת המאשימה בסיכומיה (עמ’ 28- 29) לפיה הנאשם הסתיר במכוון בהודאתו מיום 19.12.06 ובשחזור, פרטים מהאירוע, במטרה לשכנע את החוקרים באמיתות טענת “אפקט”. ההיפך הוא הנכון! צפייה בחקירה ובשחזור מלמדת, כי רק מקום בו הנאשם לא ידע להשיב על שאלות שנשאל בנוגע להתנהלותו במהלך האירוע, נאלץ הוא “לסגת” לטענת “איבוד הזיכרון”.

322. דוגמה בולטת לכך היא כמובן החקירה מיום 19.12.06 שאליה עוד אדרש להלן כאמור בנפרד. דוגמא נוספת בולטת לכך היא בסוף השחזור, שעה שאנטולי והנאשם כבר חוזרים לתחנת המשטרה ואז שב אנטולי לחקור את הנאשם אודות מספר הדקירות, צורת הדקירות ועוד.

כאן המקום לציין (שוב) במאמר מוסגר, כי אנטולי בקי לחלוטין בפרטי החקירה, וזאת בניגוד לעדותו שלו, עדות יורם ועדות אבי שי. כך, שואל אותו אנטולי ישירות, כיצד זה שיחזר נעילה מבפנים וקפיצה מהתא החוצה, בעוד שבחקירה אמר שנעל את הדלת מבחוץ? זהו פרט חקירה מובהק שנמסר לאנטולי, כיצד? על ידי מי? אין לי תשובות לשאלות אלו, ואולם ברור כי עדויות יורם, אנטולי ואבי שי, בנקודה זו, לא היו מדויקות וזאת בלשון זהירה.

323. אשוב עתה להמשך החקירה שבסוף השחזור. בשלב מסויים מטיח אנטולי בנאשם שהיו שערות של המנוחה בזירה וכיצד לדעתו (של הנאשם) הגיעו השערות לזירה? (ושוב, פרט מתוך החקירה שנמסר לאנטולי!).

במסגרת דו-שיח ארוך שבין הנאשם לאנטולי, ניכר בעליל שהנאשם אינו יודע במה מדובר, והוא נשאל פעם אחר פעם, האם תפס את המנוחה? היכן תפס את המנוחה? ועוד ועוד. הנאשם, בשלב ראשון, משיב בשלילה לשאלה האם תפס את המנוחה, ורק לאחר שאלות חוזרות ונשנות, ושעה שאנטולי שב ושואל “אז איך הגיעו שערות לזירה?”, מבין הנאשם שאכן היו שערות של המנוחה בזירה ומשכך משיב הוא, כמעט בעל כורחו, שנזכר שתפס את המנוחה:

“א: איך יכלו חתיכות שיער שלה להופיע בזירת הרצח?

       ר: ייתכן ואני תפסתי. אני לא יכול להגיד במדויק.

       א: מה זה אומר ‘ייתכן’? בוא נזכור, זה עניין חשוב.

       ר: אני, לדעתי, תפסתי. לדעתי תפסתי אותה כאשר היא קפצה לתוך הדלת, אני, כנראה…

       ת… לדעתי תפסתי אותה.

       ר: אצלה ככה היה לא קלוע [השיער] אלא עטוף כזה. אני תפסתי” (מונה מסך 21:29-21:30).

יוער, כי למדובב סיפר הנאשם שכלל לא היה צורך לתפוס את המנוחה.

והינה לפנינו, דוגמה מובהקת לכך שהנאשם מבקש לרצות את חוקריו, רק לאחר שאלות

חוזרות ונשנות “מבין” הנאשם שעליו לספק הסבר הגיוני לשערות שבזירה, שהוא קודם לכן

לא ידע עליהן, ומשכך “נכנע” הוא ללחציו של אנטולי ומאשר שתפס את המנוחה בשערה.

324. גם בהמשך חקירתו של אנטולי שלאחר השחזור, מתעקש אנטולי לדעת האם הנאשם דחף, הדף את המנוחה! ברור ששאלה זו מכוונת עצמה לעובדה שהמנוחה נמצאה שרועה על גבה על מכסה האסלה, כאשר פרט זה, שככל הנראה היה ידוע היטב לאנטולי, אינו מתיישב עם השחזור. משכך, שב אנטולי, ושוב, מספר פעמים, מנסה לגרום לנאשם להשיב בחיוב, לשאלה          האם דחף/הדף את המנוחה. סופו של דבר, גם כאן, הנאשם מתרצה ומאשר, כי אכן דחף את     המנוחה.

325. עוד יצויין ושוב במאמר מוסגר, כי הנאשם מדגים דבר שלא בא זכרו, לא בהודאותיו הקודמות, לא בהודאתו בפני המדובב, לא בשחזור שזה עתה סיים לעשותו, וחמור מכך, אין לו כל תימוכין בזירה! לאמור, הנאשם מדגים שאנטולי עומד בגבו אליו, מכופף כלפי מטה, ואז מדגים הנאשם שהוא הודף/דוחף את אנטולי (המציג את המנוחה) כאשר ידיו על גבו של אנטולי והוא דוחף אותו כלפי מטה. כלומר, אם זו צורת הדחיפה, אזי המנוחה הייתה צריכה להימצא שכובה על בטנה כשפניה כלפי מטה, ולא בתנוחה שבה נמצאה שרועה על גבה, כשפניה כלפי מעלה ומוטות מעט ימינה!

326. דוגמה נוספת לכך, שיכול ומדובר בדפוס של נאשם הנוטה לרצות את חוקריו, ניתן לראות דווקא בתשובתו השקרית, הראשונית של הנאשם, לעניין המנעול המקולקל בתא. הנאשם מתקשה ליתן הסבר לכך. תחילה הוא טוען שראה במראה, ומשמסתבר לו שתשובה זו אינה אפשרית, משנה הוא תשובתו ומסביר לגבי סוג המנעול והטבעת שעל גביו השונה משירותי הבנים ועוד. ראה לעניין זה החקירה מיום 26.12.06 (מ”ט 123/06 עמ’ 31-16 ת/46א).

אציין ואדגיש, כי תשובתו השנייה, ובכל הכבוד, לא נסתרה, ודומה שאף הוכחה במידה מסוימת. ראה לעניין זה פרוטוקול מיום 9/3/22, שם הופנינו לתמונות המראות את ההבדל של סוגי המנעול השונים, שבין שירותי הבנים ושירותי הבנות והגם שב”כ המאשימה ניסו להימנע מתשובות לעניין זה (ראה שוב הפרוטוקול שם עמ’ 3281-3285) הרי, שסופו של דבר, נחה דעתי, כי אכן מדובר בסוגי מנעול שונים הניתנים לאבחון בנקל, כך שתשובתו זו של הנאשם אכן סבירה.

מדוע אם כך סיפק הנאשם תחילה תשובה שאינה נכונה? שאינה סבירה? כמובן שלא אוכל לענות בוודאות על שאלה זו, אולם דומה בעיניי, כי הנאשם הוא הנאשם ה”מתרץ”, “המסביר”, המנסה לרצות את חוקריו וליתן תשובה לכל שאלה.

327. מנקודת מבט זו של הנאשם המרצה את חוקריו, יש לבחון שוב את הודאותיו השונות, הן בפני המדובב והן בפני החוקרים. אפנה שוב לסוג הנאשם המרצה את חוקריו וכאמור במחקר שצוטט לעיל בעניין מילשטיין.

328. כרקע לכך כמובן יש להבין את מצבו הנפשי הסובייקטיבי עובר להודאות, לאמור, מה חשב הנאשם ביחס למצבו המשפטי, ביחס לראיות נגדו. (ראה גם לעניין זה בפסיקה ב”עניין מילשטיין”, וכן ע”פ 4275/16 שהוזכר לעיל ותפ”ח (ב”ש) 67631-12-15 מדינת ישראל נ’ חליל נמרי).

329. דומה, כי אין טוב מלהבין את עמדתו הנפשית של הנאשם מלשוב לשיחותיו עם המדובב, ואולי אף עם שני המדובבים, בימים שקדמו ל”הודאתו” בפני ארתור.

330. כך, פעם אחר פעם, מסביר הנאשם, לעיתים אפילו לעצמו, ולעיתים למדובב, כי מצבו הראייתי קשה מאד, כי יש חמישה דברים נגדו:

–        הכבל ובו כתמי דם של המנוחה

–        זריקת המכנסיים.

–        הימצאותו כלא דובר אמת בפוליגרף.

–        כתמי הדם בשירותי הבנים.

–        השיחה עם ראובן ושקריו של הנאשם כביכול לעומת תחושתו של הנאשם שראובן משקר (ראה מסמכי התרגום מ”ט 165/06(25) חלק 1 מיום 18.12.06 עמ’ 12/56- 19/56).

331. יודגש, כי חלק מהתחבולות בהן נקטה המאשימה, הינן תחבולות לגיטימיות, ואולם לא בקבילות עסקינן, אלא במשקל ההודאה, ולעניין זה נקבע בפסיקה (ע”פ 6296/13 וע”פ 4275/16 שהוזכרו לעיל) כי מקום שננקטו תחבולות, או שהוטחו בנאשם קביעות לא נכונות, או אפילו הנאשם כך סבר, הדבר משליך על מהימנות ההודאה ומטה את הכף לעבר הקביעה, כי מדובר בהודאת שווא (בניגוד לטענת המאשימה בעניין זה בעמ’ 19 לסיכומיה):

“גם שימוש בדרכי חקירה מותרות עלול, במקרים מסוימים, להביא לכך שנחקר יודה בדבר שלא ביצע. מטבע הדברים, תפקידם של החוקרים לנסות ודלות פרטים מהנחקר ובכך להגיע לחקר האמת. בכך אין כל פסול. אולם, יש לזכור כי גם פעולות חקירה לגיטימיות עלולות לגרום לנחקר בעל מבנה אישיות מסוים למסור הודאת שווא עקב לחץ פנימי או ראייה סובייקטיבית שלו את מצב הדברים” (ע”פ 4275/16).

עם זאת, רואה אני להעיר, כי ניסיון המאשימה להציג את התחבולה בה נקטה כשהטיחה בנאשם, כי נמצא דם על כבל המאריך שלו, כפעולה תמימה שאיננה באה בגדר “תחבולה נפסדת” (עמ’ 41 לסיכומים), ניסיון פסול הוא. במהלך המשפט, הוצג בפנינו הכבל המאריך, והתרשמתי, כי גם בעין בלתי מזוינת, ניתן להבחין בכך שהכתם על הכבל, שצבעו חום, איננו דומה לכתם דם.

332. לכך אוסיף, לא לעניין הקבילות, כי אם לעניין המשקל, שהמדובב למעשה מנע מהנאשם

שיקול דעת. הנאשם מבקש להיוועץ עם עורך דין וארתור משיב לו “אל תסמוך על עורך הדין, תראה הם קמצנים, ניתנים למכירה. אילו הוא היה בתשלום, בתשלום אז היה אפשר לסמוך עליו” (מ”ט 163/06 (1) חלק 3 מיום 13.12.06 עמ’ 60/86).

עוד אפנה ליום 15.12.06 ושם במונה מסך 16:19:29 שואל הנאשם את ארתור אם כדאי לו לשתף את סנגורו בכך שהוא מתכוון להודות וארתור אומר לו שלא לספר לסנגורו משום שהסניגור לא יסכים לכך:

“ר: אז אולי עליי להגיד לעורך דין , כאילו שאגיד שאני עשיתי את זה?…

         א: אתה לא יכול להגיד את זה… אתה לא יכול להגיד לעורך דין ‘בוא, אני אקח את זה’. עורך דין יגיד לך: ‘ בוא תיקח, מה זה אומר בוא תיקח’?” (ראה מ”ט 165/06(9) חלק 1 עמ’ 29/68 ש’ 804- 812, עמ’ 30/68 ש’ 813- 814).

אוסיף לכך את העובדה, שסמוך לשחזור מבקש הנאשם כמעין “פוליסת ביטוח”, כי ימסרו לעורך דינו שהוא הולך להודות בלב נקי, ואולם וכמפורט לעיל “הודעה” זו אינה מועברת לסניגור.

333. עוד יש להוסיף, כי יורם עצמו כך בחקירה ב- 21.12.06, שעה שהנאשם מתחיל לחזור בו מהודאתו, אומר לנאשם שלא יסמוך על עורך דינו, שכן כל כוונתו של עו”ד שפיגל היא לחפש פרסום (ראה מסמכי התרגום- מ”ט 120/06 חלק 1 מיום 21/12/06 עמ’ 80/90).

מעניין להזכיר בעניין זה, כי יורם בעדותו בפנינו ומשהוטחה בפניו אמירתו של ארתור ביחס לעורכי הדין, השיב כי זה לא על דעתו, ולו היה יודע זאת, היה מתרה בארתור; והנה יורם עצמו, מסית את הנאשם נגד עורך דינו! (עמ’ 255 ש’ 2- 12).

334. על כל אלה וטרם שאעבור בפרוטרוט לדוגמאות המראות בעליל, איך הנאשם נגרר אחר

חוקריו, לרבות המדובב, אבקש להוסיף, כי מדובר באדם שזו לו ההתנסות הראשונה

בפלילים (ראה והשווה תפ”ח (ת”א) 1050/03 מדינת ישראל נ’ ולנקטין בן ג’ורג’ טוקילה

(26.11.07)). אדם שבקושי שולט בשפה העברית, ואף על פי כן, חלק מחקירותיו הן בעברית

(גם אם יש תרגום, הרי שזה מעט מדי לעיתים ולא מדוייק, לעיתים אחרות- ראה בעיקר חקירת יורם מה- 19.12 שחלקה הגדול בעיברית).

מדובר באדם, שלתפישתו, חרב עליו עולמו על לא עוול בכפו, אדם שזה עתה נולד לו ילד ראשון, וכל רצונו הוא לחזור לאשתו ולילד שלו, וראה לעניין זה בשיחותיו עם המדובבים:

         “… אני בטבעי לא יכול לחיות בלי המשפחה. אני אוהב את המשפחה שלי. אני אוהב את האישה ואת הילד. נו, פשוט, אני יודע במה ייגמר, אני יודע שבית המשפט יתן לי מאסר עולם… פשוט, כשיהיה ביקור, אבקש שהאישה תבוא ביחד עם הילד. אנשק את שניהם… אני לא יכול לחיות בלי המשפחה. אני, בלאט, כבר מטפס על הקירות, בלאט, בלי המשפחה פה” (מ”ט 165/06(25) חלק 1 מיום 18.12.06 מונה מסך 14:45:26)

 

335. אבקש לסיים פרק זה באמירה כללית ביחס לנאשם. איני בוחן כליות ולב ואיני יודע אל נכון מה התחולל במוחו או בנפשו של הנאשם, אין לי הסבר לכל שקריו של הנאשם ולכל אמירותיו, אשר לעיתים, אכן אינן מוסברות. אולם וסופו של יום, התמונה הכללית כפי שהיא נבחנת אל מול המציאות, אל מול ממצאי הזירה, אל מול ממצאי הנתיחה, אל מול ההתוודות על מה שיש בה ועל מה שאין בה, חייבת להביא לכלל מסקנה, כי בתיק זה יש ליתן משקל של בכורה לחטיבת הזירה, כפי שכינתה זאת המאשימה, בסיכומיה ולא לחטיבת ההודיה, שיכול שאינה מוסברת כל צורכה, הגם שכאמור לעיל דעתי נוטה לכך שמשקלה מועט ביותר.

כא.    הנאשם המרצה את חוקריו – דוגמאות, פירוט והרחבה

336. כאמור, על מנת להבין מיהו רומן “המרצה”, “המסביר”, “המתרץ”, עלינו לשוב לשיחותיו עם ארתור, החל מיום 13.12.06 וביתר שאת ביום 18.12.06 טרם שיוצא הוא לפסיכיאטר. ניתן לראות בעליל כיצד ארתור, בתחכום רב, יש לומר, לוקח חלק מדבריו של הנאשם ובונה מהם גרסה להתרחשות הרצח. פעם אחר פעם, אומר לו ארתור כי יכול והתלמידים הרגיזו אותו ו”העיפו לו את הגג”: (א’ הוא ארתור המדובב ו- ר’ הוא הנאשם):

“א: יש אלה שאנטי יהודים… בעברית ‘גזען’ (רוסית) זה ‘אנטישמיים’

          …

          א: בישראל, יש זין כמה הרבה אנטישמיים… וקוראים בשנות גנאי ‘רוסי, רוסיות זונות’        ‘רוסי- מנאייק’ ממ, ‘כלבות’

          א: זין כמה לא תרגיש שום דבר.

          א: עשית, אחרי זה תתחרט, כן.

          א: אבל בארבע דקות אלה, שלוש דקות, חמש דקות שבהן הכל יקרה, אתה לא חושב, מה        יקרה.

          …

          א: זה עד כדי כך זין כמה נמאס.

          …

          א: אתה יכול לענות לי בכנות?… אבל בכנות, הילדים זין כמה נמאסו עליך?

          …

          ר: זין כמה נמאסו בחצי”

(ראה מסמכי התרגום- מ”ט 165/06(10) חלק 4 מיום 15.12.06 עמ’ 55/70- 56/70).

ובהמשך;

“א: הנה, אני לך כמו אח גדול… הנה אני רוצה לשאול אותך משהו… בזמן הזה שעבדת בבית הספר, זין איך הם הציקו לך? בכנות ביננו.

          ר: די ממש.

          א: זין, איך הציקו, נכון?… האם זה היה יכול לקרות ביום אחד, שקטסטרופה?

          ר: בוודאי”

(ראה מסמכי התרגום- מ”ט 165/06(25) חלק 3 מיום 18.12.06 עמ’ 34/59- 35/59).

ובהמשך;

“א: אבל יש… למעשה יש דבר כזה. במידה של הכל, בלאט, שבאמת תולש, תולש את הרף (הגג). את כל הרפו (הגגון) זין איך תולש. הכל מתמלא בדבר זין שחור שחור. הדם, בלאט, ואתה לא רואה שום דבר בעיניים. זהו, תלישת זכרון. אתה יודע, איך זה נקרא בעברית? מממ… איך להסביר לך? מממ… נפילה בזכרון זמנית. מה שקרה לך. אתה מבין?… אולי זה מה שקרה.

          ר: וישמור האל, בלאט, יכולתי להתפרע אז.

          א: ומה בקשר לזה שזה ילד קטן או ילדה קטנה?

          א: גם זקן היה יכול יכול להיות. אישה הייתה יכולה.

          ר: כל אחד היה יכול

          א: כל אחד היה יכול להיות… תולש את הרף (הגג)“.

(ראה מסמכי התרגום- מ”ט 165/06(25) חלק 4 מיום 18.12.06 עמ’ 14/52- 15/52).

337. וכך נבנית לה גרסה, ולפיה הנאשם פגש את המנוחה בעליה למדרגות, היא קיללה אותו, הוא כבר היה על סף פקעת עצבים, ועשה מה שעשה.

גם מקום בו הנאשם מתעקש שהילדה שפגש הייתה בלונדינית (ולכך הסבר ברור שיובא להלן) ואילו בטלוויזיה ראה ילדה עם שיער כהה, מתעקש ארתור, פעם אחר פעם, ואומר לו שהיא צבעה את שערה (ראה והשווה קובץ מסמכי התרגום- מ”ט 165/06(25) חלק 3 מיום 18.12.06 עמ’ 20/59 ש’ 555, עמ’ 21/59- 22/59; מ”ט 165/06(26) חלק 3 מיום 18.12.06 עמ’ 21/46- 22/46).

338. גרסת ארתור מוטמעת ומחלחלת לאיטה למוחו של הנאשם וראה זה פלא, בשחזור בתחילתו, וגם במהלכו, חוזר הנאשם כמעט “מילה במילה” אחר התסריט שנבנה לו על ידי ארתור (כך גם במהלך החקירה ב-19.12, ועל כך כאמור להלן).

מעניין לציין, כי גם בסוף השחזור החל מ- 19:59:40, שב הנאשם ומיוזמתו מספר על “המכות” שהרביץ לאחיו, על כך שאינו יודע מדוע ועוד כהנה וכהנה.

יפים לעניין זה דברי כב’ השופט משה רביד בהכרעת דינו המתוקנת בת”פ (י-ם) 453/97 מדינת ישראל נ’ יוסף שך (24.09.2003) שנסיבות מתן ההודאה שם דומות להפליא לנסיבות ענייננו:

“הראיה הישירה היחידה להרשעה היא הודאתו של הנאשם. בהכרעת הדין שללתי את גרסתו של הנאשם שהודאתו בעבירת הריגה באה בהשפעת המדובב (עמ’ 73 – 74). והנה, הקריאה בתמלילים מעלה שאכן המדובב ניצל את הרגשת אין האונים של הנאשם, שהיה כשנה וחצי בארץ ואשר עמד בפני לחץ החוקרים למסור גרסה. קריאת התמלילים מראה שהנאשם ניסה לרצות את החוקרים במסירת גרסה שתיראה להם. הגרסאות שמסר בחקירה לא נאמרו בחדווה. הנאשם התלבט בין הרגשת חפותו לבין הרצון לרצות את השוטרים ומכאן האמירות השונות שלא תמיד עלו בקנה אחד באשר למה שאירע בזירת ההריגה. הדבר עולה בברור מקריאת התמלילים שבהם מנסה הנאשם בשיחות עם המדובב להעלות גרסאות שייראו בעיני החוקרים ובוחן אותן עמו.

המדובב ניסה לטעת הרגשת ייאוש אצל הנאשם ולומר לו שמצבו קשה. הקריאה בתמלילים מראה עד כמה היה הנאשם נואש ואין לשלול את האפשרות שאכן לא עשה את המעשה המיוחס לו, כפי שטען בפני המדובב, לפי אחת מהגרסאות הרבות שהעלה. בנסיבות אלה, המשקל שיש לתת לאמרות הנאשם בחקירה הוא קטן, משום שקשה לדעת אם הן פרי מצפונו המציק על מה שעולל או אלה דברים שהמדובב גרם לו לומר, או שהדברים נאמרו מלחץ נפשי הנובע מבדידותו (ראו דוח הועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר, עמ’ 8 – 10 (התשנ”ה – 1994))”.

יוער, כי הכרעת הדין המתוקנת שם באה לאחר שבהכרעת הדין הראשונה, הורשע הנאשם שם, ורק בעקבות ערעור לבית המשפט העליון, הועברו תמלולי הדיבוב לבית המשפט!

339. ראה להלן טבלה שבה נערכה על ידי השוואה בין מה שארתור אומר לנאשם בתא, לבין מה שהנאשם עונה לאנטולי במהלך השחזור (וכאמור לעיתים כלל לא עונה, אלא מספר מיוזמתו) ולחוקריו.

שיחה בין ארתור לבין הנאשם	דברי הנאשם לאנטולי בשחזור	דברי הנאשם לחוקרים
המניע: מ”ט 165/06(21) חלק 3 מיום 17.12.06 עמ’ 2/36 ש’ 49- 58: א: היית צריך להגיד למנאייקים (לשוטרים) שהם התגרו בך, א: ניתקו כבל. ר: הרי למטרת איזה זין אני צריך את זה? אני אמרתי, שהם שנוררו הרבה סיגריות, א: ואני לא נתתי לאף אחד. ר: סיגריות? א: ולגבי דבר הזין הזה לא סיפרת להם? א: לגבי הכבל? (רומן עושה “לא” עם הראש) מ”ט 165/06(25) חלק 2 מיום 18.12.06 עמ’ 39/52- 42/52: א: הרגשת יחס לעצמך שם בבית הספר ר: מתועב. א:מתועב. נכון? זה ראשית. יחס מתועב. ראית שכולם הסתכלו עליך במבט עקום. זה שנית. שלישית, בלאט, מהצד… הם קיללו אותך מהצד. זין איך הציקו על מנת שאתה תגרום למשהו. הם חיכו לסבלנות שלך עד שתעשה משהו. ר: יתכן.	ת/42 מונה מסך 19:28:00: א: מאיפה הכל התחיל… מה קרה כאן?” ר: פשוט אני שמעתי השפלות והעלבות כלפיי, העלבות כלפי שלי… המשפחה שלי ולא החזקתי את עצמי והתפרצתי. א: ממי היו ההעלבות האלה? ר: מילדים בבית הספר זה. זה לא רק מהילדים. זה אחרי כל השנים בישראל. כל זה הצטבר וביצעתי את מה שהיה אסור לבצע. א: תגיד לי מה קרה באותו היום? ר: באותו היום, כאשר אני… אחר כך אראה ואספר לפי הסדר, הילדים כל הזמן ביקשו סיגריות, אני לא נתתי. דבר ראשון, הם לא בני שמונה עשרה, אני לא רציתי לתת להם סיגריות. אני שמעתי איך הם דיברו שאני בן של זונה, האם שלי… כולן… כולן… כולן זונות. ובאותו היום, כאשר עליתי לבית הספר, עליתי לקחת קפה, אני הייתי כבר דרוך והבחורה הזאת קראה לי בשם גנאי. ממ… אני התפרצתי וביצעתי את הרצח”	מ”ט 171/06 (חקירת 18.12.2006 ערב), חלק 1, מונה דיסק 7:02: ס: האם היה משהו שהוביל אותך למצב הזה? ר: ממש ביום ההוא? ממ … כולם הסתכלו עקום עלי. אף אחד לא אמר לי כלום.
זהות הקורבן מ”ט 165/06(25) חלק 4 מיום 18.12.06 עמ’ -14/52-15/52: א: … למעשה יש דבר כזה. במידה של הכל, בלאט, שבאמת תולש, תולש את הרף (הגג). את כל הרפון (הגגון) זין איך תולש,   הכל מתמלא בדבר זין שחור שחור, אדם, בלאט, ואתה לא רואה שום דבר בעיניים. זהו תלישת זיכרון, אתה יודע איך זה נקרא בעברית? מממ איך להסביר לך? מממ…. נפילה בזיכרון זמנית בעברית. מה שקרה לך, אתה מבין? א: ומה בקשר לזה, שזה ילד קטן או ילדה קטנה? גם זקן היה יכול ,יכול להיות. אישה אתה יכולה . ר: כל אחד היה יכול. א: כל אחד היה יכול להיות. ר: אם … אם אצלי … א: תולש את הרף (הגג) ר: אם נתלש לי הרף (הגג), אני לא נותן את הדין עבור עצמי.	ת/42 מונה מסך 19:29:19: א: אתה מכיר אותה? [את המנוחה] ר: לא. במקומה היה יכול להיות כל אחד א: זה לא היה משהו אישי כנגדה? ר: לא. זה לא היה נגדה. זה פשוט העצבים לא החזיקו מעמד ואני עשיתי את זה. אני זוכר ממש מעורפל איך רצחתי/הרגתי אותה. אני נזכר בחלקים מסוימים של התיק הזה. אבל אני לא זוכר את כל זה במדויק”
כיצד בוצע הרצח     מ”ט 165/06 דיסק 5 חלק 4, מונה דיסק 04:08 ,זמן מסך 20:24:13. א:         ואם בא מאחורה, מאחורה, לקח גרון, למשל, (ארתור מדגים על הקומקום) י:          נו. א: ככה, הגרון, י: כן, הוא שיסף, א: לא ילך לשום בגד חוץ מ… סכין קצבים והיד.   מ”ט 165/06 דיסק 9 חלק 4, מונה דיסק 32:33, זמן מסך 19:19:22: א: אני הרי אומר לך. הרצח יכול לעבור ככה, (ארתור מדגים תנוחה) אז זין איזה דם יגיע. ר: אני לא יודע, איך זה קרה. א: אני אומר לך בכללי. זין איזה דם יגיע. רק אם על היד, ואת היד אפשר לשטוף. את הסכין אפשר לשטוף ולזרוק. אתה מבין?   מ”ט 165/06 דיסק 25 חלק 3, מונה דיסק 20:17, זמן מסך 16:20:33: א: עשית, מה שעשית, למשל רצחת (הרגת). באופן אוטומטי.		מ”ט 172/06 (חקירת 19.12.2006), דיסק 1 חלק 2, החל מדקה 25:42: י: (עברית) איפה היה עליך דם? ר: מעט על הלהב. ונשפך לי על היד מעט. ס: (עברית) קצת על הלהב. והשפריץ לו קצת על היד. על איזו? על יד ימין? ר: על ימנית. ס: אוקיי. ר: הלכתי ושטפתי. י: (עברית) יד ימין? מה זה היה? ר: הנה זאת. ס: (עברית) על יד ימין השפריץ לו קצת דם. ר: מעט. אני הלכתי ושטפתי את היד, את הלהב. ניגבתי ו… ס: (עברית) שטף יד, להב. מ”ט 172/06 (חקירת 19.12.2006), דיסק 1 חלק 2, החל מדקה 45:20: ר: אני עשיתי באופן אוטומטי. ס: (עברית) הוא חישב ש… כדי שיחשבו, שזה תפוס. ר: (עברית) אני עושה כמו אוטומטי. אני לא מבין. ס: (עברית) אוטומטי. י: (עברית) אוטומטי? ר: (עברית) אני עושה פה. י: (עברית) אתה עבדת על אוטומט? זה נכון. זה נכון. בן אדם במצב כזה יכול לעבוד על אוטומט.
הילדה לא אשמה ברצח הוא סובל כבר שש שנים בארץ מ”ט 165/06 דיסק 25 חלק 3, מונה דיסק 35:00, זמן מסך 16:35:16:   א: אתה תסביר, בלאט, שזין איך נמאסו בשש שנים האלה. זאת לא רק הילדה אשמה ר: זה לא רק בית הספר. א: לא רק, זה הכל, הכל.		מ”ט 171/06 (חקירת 18.12.2006 ערב), חלק 1 החל ממונה דיסק 3:14 + חלק 2, החל ממונה דיסק 22:12 + 45:41:   ר: בכל שש השנים ב… בישראל, ס: כן. ר: זה כל הבעיות האלה, זה (עברית) משרד הפנים, זה חברות קש, איך לחיות, איך להתחתן עם האישה, הצטבר בי הרבה.

 

340. ניכר בעליל שהנאשם רואה עצמו כמי המצוי ב”כף הקלע”, או לכוד בין המיצרים. מחד, הוא רוצה “להודות בלב נקי”, שכן מבין הוא סובייקטיבית וגם כי ארתור גרם לו להבין כך, ש”כל הראיות נגדו”. מן הצד השני, זועק הוא פעם אחר פעם, “אבל אני לא יודע כיצד בוצע הרצח! אני לא יודע פרטים”. ראה לדוגמא חקירה מיום 21.12.06 מונה מסך 07:42:04, שם נשמע הנאשם מבקש מהחוקר אזולאי לעזור לו ולהגיד לו “איך זה היה”.

341. פרטים רבים משלים הנאשם על דרך האלימינציה, ההשערה ההגיונית, כמו פצעי הגנה, כמו העובדה שבהכרח המנוחה איבדה מיד את כושר הצעקה והדיבור, שאם לא כן הייתה צועקת והיו שומעים אותה, שכן הנאשם ער לכך שמדובר בצהריי היום, בבית הספר, ומשכך צריך הוא ליתן הסבר לשאלה, איך אף אחד לא שמע אותה, ראה מ”ט 165/06(5) חלק 4 מיום 14.12.06 עמ’   40/102 (א’- ארתור, י’- יבגני):

“א: כנראה, חיסלו אותה בתוך התא.

          י: לא חשוב, לא חשוב איפה חיסלו אותה.

          י: היא תצעק,

          י: ומישהו יעבור ויישמע אותה.

          א: למה היא תצעק?

          א: אולי מישהו מגודל, בלאט, לקח אותה ככה,

          א: לקח ככה, בכלל סגר מאחורה וזהו, על הזין. (ארתור מדגים)

          י: נו, כל עוד לא הספיק,

          י: לא הספיק, היא צעקה?

          ר: אם הוא סתם לה פה ופתח לה גרון,

          ר: אז יש לו דם על שתי הידיים.

          י: כן.

          ר: הגיוני”.

342. מעניין לציין שגם כאשר ארתור ויבגני משוחחים ביניהם, ללא נוכחות הנאשם, ארתור אומר ליבגני “הוא תפס אותה וממש כך דפק אותה בארטריה” דהיינו אחת משתיים, או שזו עוד “הנחת עבודה” הגיונית שרצח שכזה חייב להתבצע באופן בו המנוחה נוטרלה מיד, וכשם שארתור הגיע למסקנה כזו, כך גם הנאשם הגיע לאותה מסקנה, או ואומר זאת בזהירות, שארתור ידע שכך בוצע הרצח, ואם כך הוא, אז אין להתפלא כלל ועיקר, שגם הנאשם חוזר על כך. מכל מקום גם ארתור יודע מה זה “ארטריה”, וגם ארתור מניח שהרוצח “דפק אותה בארטריה” (ת/16 מיום 15/12/06 דיסק 8 מונה 08:59:25, ראה מ”ט 165/06(8) חלק 4 גם עמ’ 16/23 ש’ 402- 405).

343. סופו של דבר וכמפורט לעיל, הנאשם מדגים לארתור איך רצח את המנוחה, וזאת לאחר ש”נבנתה” הגרסה של ההקנטה, הקללות וכד’.

לעניין זה התייחסתי בהרחבה לעיל, ומכל מקום מדובר, בכל הכבוד הראוי ב”הודאה דלה” שאין בה, לבד מהדגמה אחת של שיסוף הגרון, שום פרט נוסף.

אכן, הנאשם מראה שהכניס את הנגן מתחת לחולצה ואולם ובכל הכבוד, איני רואה באמירה

זו משום “עושר בפרטים”. הנאשם שיתף לא אחת את החוקרים בנוגע לשימוש שעשה ב”פלייר” במהלך העבודה. באחת מחקירותיו נשאל בנוגע למלבושו כשניגש לקחת ממעבידו את הקרמיקה ביום הרצח, וכדי להיזכר אם לבש ג’ינס או מכנסי עבודה בעיתוי הנ”ל, נעזר הנאשם ב”פלייר”כמעין סימן:

“י:  אילו בגדים היו לך כשלקחת קרמיקה?

ר: ממ… או ג’ינס או… אני לא יודע בדיוק מה.

י: תחליט, או ג’ינס, או זה. מה?

ר: אני לא יודע בדיוק מה

י: אז תחשוב. תחשוב. שתית קפה, הלכת להתלבש, הלכת להביא קרמיקה. מה עשית?

ר: כשהוא הביא… לא. לא היה ג’ינס. אני זה. למה, פלייר (נגן) אני שים (רומן מראה בתוך החולצה). בג’ינס אצלי פה פלייר (נגן) וככה אני שים פלייר בפנים. אני שים פלייר בפנים. כן. אני היה במדים, לא בג’ינס היה” (מ”ט 168/06 חלק 1 מיום 18.12.06 עמ’ 71/86 ש’ 2070- 2091, עמ’ 72/86 ש’ 2092- 2094 למסמכי התרגום; ראה גם מ”ט 167/06 חלק 1 מיום 15.12.06  עמ’ 34/95, עמ’ 59/95- 60/95 ש’ 1630- 1658).

344. טרם שאמשיך בסדר הילוכי, אבקש לציין, כי לטעמי ארתור הפך את רומן כ”כלי ביד היוצר”. דהיינו, תחילה משכנע אותו שאין לו מנוס, או לקבל מאסר עולם, או להודות ולהפחית מעונשו. בשלב ראשון הוא משכנע את רומן בגרסת ה”אפקט” וכפי שהראינו לעיל, רומן “מאמץ” גרסה זו ועושה מעין “טסט קייס” על הפסיכיאטר ועל סשה וכפי שעוד אראה זאת להלן. טענת המאשימה בסיכומיה, כי הנאשם “בנה” את גרסת האפקט עוד בשיחותיו עם ארתור בתא, נסתרת באמירות של הנאשם לארתור, כדוגמת “אין לי נפילות בזיכרון” “אני זוכר נפלא איך הלכתי הלוך וחזור” ועוד ועוד (ראה מ”ט 165/06 (10) חלק 4 עמ’ 42/70- 43/70 מיום 15.12.06). מהשיחות בתא אני למד, כי מי שיצר את גרסת האפקט אצל הנאשם הוא ארתור:

          “א: תראה, הרצח הזה היה יכול להתרחש… להתרחש… ממ… תוך כדי נפילה בזכרון.

          ר: אז זה על מה שאני מדבר… אני לא זוכר!

          א: אולי זה התרחש אצלך כך- על רקע עצבים של אפקט, שאתה… שקורה אצלך… תקשיב.

          ר: אני לא זוכר שום דבר.

          א: שיש אצלך… (מחוק) (מקובץ אודיו) נפילה ב- זכרון. ואתה… התעצבנת עד כדי כך, שאפילו הזכרון שלך קרס בדקה ההיא, בשתי הדקות ההן, בשלוש דקות וזה קרה על רקע…

          ר: התפרצות עצבים.

          א: התפרצות עצבים.

          ר: ייתכן, אני לא יודע, כי כולם אומרים, שאני רצחתי (הרגתי), אני רצחתי (הרגתי), אני רצחתי (הרגתי)… ייתכן ורצחתי (והרגתי), אבל אני לא זוכר את זה…” (ראה קובץ מסמכי תרגום מ”ט 165/06 (25) חלק 3 מיום 18.12.06 עמ’ 15/59- 16/59).

345. לאחר מכן, רומן שב לתא ומספר לארתור מה סיפר לפסיכיאטר, ומה סיפר לסשה. או-אז ארתור “מתהפך” עליו, לועג לו, אומר לו “אתה מטומטם… אתה לא יודע מה סיפרת לי כאן, מטומטם, בלאט… אתה זוכר מה צעקת?… אתה צעקת ישר, בלאט: ‘אם נתלש לי הגג ביום ההוא אז ככל הנראה אני זה שרצח (הרג) את הילדה’… דיברת דבר זין כזה... מטומטם… אתה לא יודע מה אתה מפטפט… תחשוב מה אתה מפטפט מטומטם… אתה צריך לעמוד מאחורי המילים שלך. דברים כאלה שעשית כאן- לא אומרים. מטומטם, דברים כאלה לא אומרים. אתה בגלל המילים של עצמך יכול לעוף. אתה יודע את זה?” ועוד ועוד, ומסביר לו שגרסת האפקט לבד לא תעבוד! לא זו אף זאת, כאשר הנאשם “מתרגל” על ארתור את גרסת “האפקט” ארתור מעמיד פני “נעלב” “כועס” ונותן לנאשם להבין, שעליו, על ארתור, אי אפשר “לעבוד” באומרו לו “אני לא אהבל. תשמע… אני איתך מתחלק כמו עם אח גדול… אני לא אהבל ואתה לא אהבל… אני עוד לא אמרתי לך, ואתה כבר מתחכם… אני יודע מה אתה חושב ועזוב את דבר הזין הזה לעצמך… הבנת? אני יודע נפלא מה אתה חושב ומה יש לך בראש… זה אצלך בראש מה שאתה חושב. לא תאמר את זה בקול רם, מדוע כי צריך לתת את הדין על זה… אמרתי לך את זה ישר, שיש דברים אשר לא אומרים… אז אם יש לך דברים שלא אומרים, אז אל תאמר אותם, אבל אל תמשוך באף, אותי אל תמשוך באף. אני רואה אותך בעל פה, אח… דע לך דבר זין אחד. אמרתי לך מאה פעמים. זין כמה קשה לעבוד עליי. ואני גם לא צריך שזין איך יעבדו עליי… פשוט אני לא אוהב כשזין איך משקרים לי. אתה מבין? ואני אמרתי לך את זה… אם אתה חושב, שאני קווקזי שיש לו כזה… קטנים האלה… שאני קווקזי, שאצלו עם המחשבות… עם הראש, יותר נכון, המוח לא כזה חכם כמו שלך, אז אתה טועה… מה שיש לך, זה שלך. אני תמיד אמרתי לך את זה… פשוט אני לא אוהב, לא אוהב, כאשר אוכלים איתי, כאשר גרים איתי, כאילו מראים לי ש… אומרים אמת וכאילו כנה בכל דבר… אני לא אוהב, כשאני רואה דברים הפוכים לגמרי, הפוך… אני יודע איפה אתה אומר את אמת. אני יודע איפה אתה אומר לא אמת… מח, מחרתיים ניפגש איתך בכלא, אני אדע מה למה”. (מ”ט 165/06 (26) חלק 1 מיום 18.12.06 עמ’ 20/44- 26/44, עמ’ 37/44- 42/44).

מכאן הדרך קצרה להודאה. הנאשם מבין שכלו כל הקיצין, שגירסת ה”אפקט” שבנה לו ארתור, לא תעזור לו, שהראיות כולן נגדו, כך לשיטתו. הדרך היחידה הפתוחה בפניו, היא הודאה בלב נקי, דבר שיכול לגרום לשיטתו שלו ולהבנתו שלו, להקלה משמעותית בעונשו. בדילמה זו, שיש לה גם נגיעה לתורת המשחקים נתון עתה הנאשם, וראה לעניין זה שוב בחווה”ד של כב’ השופט הנדל בעניין וולקוב וכדלהלן:

“תורת המשחקים, שהתפתחה בתחומים שונים בעשורים האחרונים, עשויה לחדד את הנקודה. כמובן, המשפט אינו משחק. ברם, התורה האמורה מלמדת כי אף בתחומים הגורליים ביותר של החיים, האדם היחיד עורך שיקולי כדאיות. הוא רוצה לנצח במשחק הרה הגורל בפניו הוא ניצב. לשם כך, הוא שוקל את שיקוליו. לעתים, שיקוליו אינם נכונים ואף אינם רציונאליים או שהם רציונאליים אך מבוססים על הנחות מוטעות (דוגמא לשימוש בתורת המשחקים ביחס לזכות להגנה מפני הפללה עצמית ראו Alex Stein & Daniel J. Seidmann, The Right to Silence Helps the Innocent: A Game-Theoretic Analysis of the Fifth Amendment Privilege, 114 HARV. L. REV. 430 (2000) ). בענייננו, ישנו פן נוסף. מחקרים פסיכולוגיים התייחסו לשלבים השונים של חקירה משטרתית. פרופסור דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לשנת 2002, טוען כי ההסברים להחלטות שמקבלים בני אנוש מבוססים על ההנחה שהאדם הוא יצור רציונאלי. המחבר מדגיש כי בעטיין של מגבלות הבנת האדם ויכולתו להחליט, השיקולים שלו לעתים אינם מדויקים – בין אם משום שניתן להם משקל שגוי ובין אם משום שהם אינם כוללים את מלוא האינפורמציה הדרושה לקבלת ההחלטה. לשיטתו, בדרך זו יש לבחון את מנגנון ההחלטה (Tversky, A., & Kahneman, D. (1981). The Framing of Decisions and the Psychology of Choice. Science, 211, 453–458). לעניות דעתי, תובנה זו רלוונטית מקום בו אדם נחקר במשטרה בחשד לביצוע עבירה חמורה. החקירה המשטרתית נועדה, בין היתר, להביא נאשם אשם להודות במעשיו. אומנם, נכון הוא כי היעד אינו להשיג הודאת שווא – ההפך הוא הנכון. ברם, כאשר להערכת השוטר קיים סיכוי ממשי שהחשוד אשם ינקוט השוטר צעדים למקסם את האפשרות שנאשם הכופר תחילה בהאשמות נגדו, יודה מאוחר יותר במיוחס לו. כדי להצליח במשימה, פעמים רבות יש להוביל את הנאשם ממצב של ביטחון בכך שלא יודה למצב של יאוש במהלכו יבין הלה שטובתו המוסרית או המעשית מחייבת הודאה (ראוRichard Ofshe & Richard Leo, “The Decision to Confess Falsely: Rational Choice and Irrational Action” 74 Denver Uni. Rev. 979 (1997) ). הטכניקות כוללות גם הצגת שאלות בצורה מסוימת, מסירת מידע לא מדויק ולחץ בחקירה. מאפיינים אלה התקיימו בחקירה כפי שעולה מחוות הדעת של חברי השופט א. גרוניס”.

346. ער אני לטענת המאשימה, כי ארתור לא אמר לנאשם להודות הודאת שווא, ואף אמר לו כי אם לא עשה שלא יודה. בכל הכבוד, זוהי אמירה שאינה מדויקת.

נכון הוא, שמספר פעמים ארתור אומר לנאשם “אם לא עשית אל תודה…” אלא שיש לבחון את ההקשר הכולל של הדברים, וברור הוא שהדבר נאמר בהמשך או כפתיח למשפט “אם לא תודה, זה שלך….ותבחר בעצמך את הדרך“, “אתה לא חייב להגיד לי” ועוד ועוד (ראה קובץ מסמכי התרגום – מ”ט 165/06(10) חלק 4 מיום 15.12.06 עמ’ 68/70- 69/70) ובמקביל עשרות משפטים, שמשמעותם אחת ויחידה תכפור – תקבל מאסר עולם, תודה – 11-7 שנים. “עם הראיות האלה אתה יכול במאה אחוז להגיע לבית כלא גם אם לא תודה“, “עם הראיות האלה שיש לך אתה יכול להיזרק למאסר עולם“, “אם אתה יכול להוציא את עצמך להריגה בלי כוונה תחילה… אתה תשב שש- שבע שנים והולך הביתה… ואם לא תעשה את זה… אתה יכול זין איך להפסיד הכל ולקבל מאסר עולם” ועוד (ראה במסמכי התרגום הנ”ל- מ”ט 165/06 (10) חלק 4 מיום 15.12.06 עמ’ 25/70; מ”ט 165/06 (15) חלק 3 מיום 16.12.06 עמ’ 37/65- 38/65).

347. טענה נוספת של המאשימה הינה, כי ההודאה הייתה בלחש, ואילו הכפירה היתה בקול. איני מסכים עם קביעה זו, אכן יש דיבור בלחש ויש דיבור בקול, אלא שצריך לשים לב היטב לדבריו ולהתנהגותו של ארתור אותם ניתן לטעמי לחלק לשלושה שלבים:

שלב א’- עד כיבוי האור בתא – עימות בין הנאשם לארתור טרם ההודאה. ארתור תוקף את הנאשם מילולית על חוסר אמון של הנאשם בו, על כך שהנאשם רואה בו “טיפש” ועוד ועוד (מ”ט 165/06 (26) החל ממונה מסך 23:08:44).

שלב ב’- אחרי הדלקת האור (ע”י ארתור) ארתור עובר לטקטיקה אחרת- מתקרב לנאשם, מתיישב סמוך אליו ומתחיל לדבר איתו בלחישות (החל ממונה מסך 23:21:05).

שלב ג’- ארתור עובר לשבת על המיטה של הנאשם ומדבר איתו שוב בלחישות (החל ממונה מסך 23:27:00).

אם כן, יש צדק בטענת ב”כ הנאשם והנאשם עצמו ולפיה, הנאשם, “נגרר” אחרי ארתור ומקום בו ארתור מדבר בלחש, או בשקט, גם הנאשם כך. ארתור מדבר בלחש, ארתור עובר למיטתו של הנאשם, ארתור מנסה בתחבולות שונות לחלץ מהנאשם הודאה, לרבות באיום מוסווה ועל כך להלן.

אולם ובעיקר, יש מספר קטעי שיחה שאינם מתיישבים עם ה”תזה” של המאשימה ולפיה, כל ההודאות בלחש, וכל הכפירות בשקט וכדלהלן (מ.ט 165/06 (26)):

23:57:07 – “יהיה מזל אוכיח את חפותי” – בשקט

23:58:32 – “ואני אומר אני לא אשם ואני מוכיח בכל מיני דרכים” – בשקט ובהמשך גם

בשקט “אני ביקשתי שישחזרו לי את הזיכרון, אף אחד לא יתן לי” (23:58:58)

23:59:54 – “אני לא מעורב. אני באמת לא מעורב בשום צורה“- בשקט.

00:08:40 – “אני יודע שלא רצחתי, אני יודע שאני לא אשם” – בשקט

00:14:01 – “אני יודע שלא רצחתי” – בלחש.

00:17:38 – “אני יודע שלא עשיתי את זה” – בלחש.

00:17:49 – “אני לא יודע איך רצחו אותה” – בשקט.

348. איום מוסווה של ארתור על הנאשם-

בעמ’ 55 לסיכומי המאשימה טוענת היא, כי אין בתיעוד השיחות בין הנאשם לארתור ולו רמז לטענתו הכבושה והמופרכת של הנאשם לפיה, ארתור הטיל עליו מורא. ומוסיפה בעמ’

205, כי הטענה הועלתה לראשונה כאן במשפט החוזר.

ראשית, עוד בהליך הקודם בחקירתו הנגדית בעמ’ 1088 לפרוטוקול שורה 26, (גם אם לעניין אחר) טען גם טען הנאשם, שפחד מן המדובב:

“ש. איזה סיבה הייתה לך להמציא למדובב דברים כאלה שלפיהם המצב הראייתי שלך בתיק הוא מצוין, למה לספר לו כאלה דברים.

ת. פחד מפני המדובב“.

שנית ועיקר, התרשמותי הבלתי אמצעית מהשיחות בתא בין הנאשם לארתור, בהן צפיתי ארוכות, והדינמיקה שנלוותה להן היא, כי יש אמת בטענה, שארתור הטיל מורא על הנאשם. ראה למשל אמירתו של ארתור לנאשם “כל מילה שלך מהפה שלך, כשאני שומע אותה, אני שוקל אותה. אני שוקל את המילה שלך. אתה מבין? גם המבט שלך, גם הפנים שלך, איך אתה מסתכל, איך אתה מדבר, אני יכול לקבוע, איפה אתה אומר אמת, הרי אמרתי לך את זה. אני יכול לקבוע האם יש אמת. פשוט לפעמים, אתה יודע, אולי שמת לב, לי… זה… יש דברים שלא מוצאים חן בעיניי. ואולי אני הייתי איזשהו פרק זמן בלי מצב רוח כולי בגלל ש… נדמה לי, שכאילו… אתה חש איזשהו חוסר אמון כלפיי” (מ”ט 165/06(15) חלק 3 מיום 16.12.06 עמ’ 58/65- 59/65), או למשל כשהנאשם חזר מהפסיכיאטר ועמד על כך שהוא לא רצח את תאיר ז”ל, אמר לו ארתור: “אתה יכול לקבל כוויות מאנשים שאתה לא סומך עליהם… רק מזה אתה יכול לקבל כוויות… מדוע, אנשים ההם שמאחלים לך טוב ואתה לא סומך עליהם זה יכול רק...” והנאשם משלים: “להזיק לי”. הנאשם מנסה להרגיע את ארתור ומבקש ממנו לאפשר לו להסביר לו את הדברים, אך ארתור איננו מעוניין להקשיב לו (מ”ט 165/06(26) חלק 2 מיום 18.12.06 עמ’ 7/52- 14/52).

בכל הכבוד פרשנות המאשימה לעניין זה מוטעית. ארתור “מבין” שהנאשם לא סומך עליו ולכן אומר לו ומאיים עליו שהוא יכול לקבל “כוויות” מאנשים ש”אתה לא סומך עליהם” זה בדיוק רומז לכך שרומן יכול לקבל כוויות מארתור. בסיכומיה (עמ’ 220) טוענת המאשימה, כי ארתור שאל את הנאשם אם יש לו אמון בו, והנאשם השיב שאין, תוך שהוא יודע שארתור ייפגע מזה באומרו “בלי להיפגע, ארתור“. לדידה, “ההגיון אומר שאם אכן הנאשם חשש מארתור לא היה משיב שאין לו אמון בו”. עיון בציטוט אליו הפנתה המאשימה (עמ’ 219 לסיכומיה) מעלה שמיד לאחר שהנאשם אומר לארתור “בלי להיפגע, ארתור” הוא מוסיף ואומר לו: “כמו לאח הגדול… אני תמיד מפחד מכולם… יש טיפונת אמון. טיפונת”

בעמ’ 215-214 טוענת המאשימה שהאווירה בתא טובה, ואולם גם זה לא מדויק.

האווירה בתא לא טובה והיא אף “מאיימת”, ברור שארתור “משחק” שהוא נעלב ושפגעו בכבודו (מ”ט 165/06 (26) חלק 1 מיום 18.12 38/44 -38/41):

“א. אני לא אהבל ואתה לא אהבל בלאט, תתפלל לאל… שנינו איתך לא מטומטמים.

ר. אני מתפלל, אני מתפלל לאל, אני מתפלל לכולם.

א. אני לך…עזוב אני עוד לא אמרתי, ואתה כבר, בלאט, זה, אתה כבר, בלאט מתחכם

…

א. אבל אל תמשוך באף, אותי אל תמשוך באף אני רואה אותך בעל פה, אח

…

א. זין כמה קשה לעבוד עלי

א. אני לא מב..מבקש שזין איך יעבדו עלי. פשוט אני לא אוהב כשזין איך משקרים לי. אתה מבין? ואני אמרתי לך את זה, ואני רואה מתי זין איך משקרים ומתי לא.

…

שלך, אז אתה טועה, אולי פעם הייתי לא חכם, אז הכלא… עשה אותי חכם מאוד”.

ובמ”ט 165/06 (26) חלק 1 מיום 18.12 עמ’ 5/52:

“א. רומה, רומה, אני לא רוצה לשמוע כלום , אני לא רוצה לשמוע כלום, אני נתתי לך הזדמנות פעמים ואתה אותו הזין אותו הזין , פעם ככה איתי, פעם ככה איתי“.

נתן לו הזדמנות = איום מוסווה!

349. אשר להודאת הנאשם בפני המדובב, כדי להוכיח שטענת הנאשם ולפיה, הטיל עליו הנאשם מורא אינה נכונה, טוענת המאשימה, דבר והיפוכו. מן הצד האחד, לטענת המאשימה שההודאה בפני המדובב הייתה ארוכה ומפורטת ואף כוללת הדגמה (עמ’ 266 לסיכומי המאשימה) ומן הצד השני וכדי להסביר את החסרים העובדתיים שעלו בשיח עם ארתור זאת להבדיל מהחקירות והשחזור, טוענת המאשימה היפוכם של דברים , כי אופי השיח עם ארתור התנהל כשיחה חברית כך ש”התיאורים שנמסרו בה היו לרוב בקווים כלליים, יותר אמורפיים וללא פירוט, שיחה שברירית כשארתור מוגבל בשאלות מחשש שייחשף” (עמ’ 234 לסיכומי המאשימה).

לעניין זה אעיר, כי מהתנהלותו של ארתור עולה, שהוא כלל לא חשש להיחשף, שכן לא חסך מהנאשם שאלות רבות כגון: מאיפה עלתה המנוחה? מאיפה ירדה? ואף עימת אותו עם סתירות בדבריו. כך לדוגמא, כשהנאשם סיפר לו, שקבר את המכנסיים בבטון עימת אותו ארתור עם דבריו הקודמים ולפיהם, זרק את המכנסיים לזבל.

350. עוד חזרה וטענה המאשימה, שהאווירה הייתה טובה והפנתה לכך שלאחר סיום ההודיה, כך למשל, בשעה 00:30:43, לאחר שהנאשם נפרד בברכת לילה טוב מארתור, הנאשם פתח עימו בשיחה, בין היתר שוחחו על ג’ניה (יבגני, המדובב השוטר שהיה בתא). לדידה, מהאווירה בשיחה ניתן להתרשם שאין בה כל איום או פחד (עמ’ 221 לסיכומי המאשימה). וכי מה בכך? הלא ארתור קיבל את מבוקשו ואין עתה סיבה שהשיחה לא תהיה באווירה נינוחה?

כב.     הודאה בלב נקי

351. כאן המקום לדון בטענת הנאשם, לאורך כל הדרך, גם בהליך הראשון, כי חיפש מוצא בדמות “הודאה בלב נקי”. לטענת המאשימה, הנאשם העלה לראשונה בהליך זה את הטענה, שהודה בלב נקי כחלק מחשיבה משפטית שאם יסייע וישתף פעולה יקלו עליו בעונש. לדידה, המדובר בטענה כבושה שלא הועלתה עד המשפט החוזר ולו הייתה נכונה היה הנאשם זועק אותה מיד עם הגשת כתב האישום, בעדותו במשפט הקודם, ולמצער בבקשה למשפט חוזר או בתגובה לכתב האישום הנוכחי (עמ’ 206 ו- 270 לסיכומי המאשימה).

352. טענה זו אינה נכונה! הנאשם כבר בהליך הקודם ולאורך כל הדרך העיד מפורשות, שפחד לתת פרטים לא מדויקים כדי שהחוקרים לא יגידו שבכוונה הוא מבלבל אותם וזה ישפיע על ההקלה בעונש וראה לדוגמא חקירתו בבית המשפט, בהליך קודם, מיום 15.01.2009:

“ש. אני עובר לתאריך 19/12/06 – יום ההודאה שמסרת בפני החוקרים, מה היה הקו המנחה שלך בהודאה הזו

       ת. אני הייתי צריך להשתתף בחקירה, לענות נכון לכל השאלות שלהם, לעשות הכל כדי שהחוקרים יבינו שהילדים הוציאו אותי מדעתי, הרגיזו אותי ולעזור להם ולספק את כל הדברים, כל מה שישאלו, אחרי זה אני אקבל הקלה בעונש

       ש. אם אתה אומר שהקו המנחה שלך היה שיתוף פעולה עם החוקרים כדי לקבל הקלה בעונש, ספר לבית המשפט ממה חששת

       ת. אני סיפרתי הכל לחוקרים, במטרה שהם יקבלו את התשובות שהם רוצים לקבל, הדבר היחידי שחששתי הוא לתת להם תשובות שלא מתאימות להם, פחדתי לתת תשובות לא נכונות לגבי ביצוע הרצח, זה הדבר היחידי שפחדתי ממנו

       ש. למה

       ת. כי אני לא יודע איך בוצע הרצח באמת ואם אתן להם תשובה לא נכונה הם יגידו שאני בכוונה אומר תשובות לא נכונות ואז אני לא אקבל הקלה בעונש

       …..

       ש. למה בקטע הזה שעצר אותך החוקר, הפנית את השוטרים לשירותים ששם זירת הרצח

       ת. שעצרו אותי להוריד לי את האזיקים, אני ראיתי את הדלת בצבע שחור, אני הבנתי שזה מקום הרצח, בגלל זה כיוונתי את השוטרים לשם כי רציתי להשתתף בחקירה ובשחזור כדי לקבל הקלה בעונש

       ….

       ש. מתי נודע לך לראשונה שבזירת הרצח נמצאו שערות של המנוחה

       ת. פעם ראשונה ידעתי את זה אחרי השחזור, אנטולי שאל אותי אתה משכת אותה בשערות, תפסת לה בשערות, ואני עניתי תשובה חיובית

       ש. למה אמרת ככה

       ת. כמו שהסברתי, אני רציתי להשתתף בחקירה כדי לקבל הקלה בעונש

                   ….

          ש. ואז החוקרים מבקשים ממך לצאת איתם כדי להראות להם איפה זרקת את מה שאתה עכשיו סיפרת ואתה לא רצית, למה

       ת. אני לא רציתי לצאת איתם כי זה היה שקר, זה היה סיפור שהמצאתי אותו ובגלל זה לא

       רציתי לנסוע איתם

       ש. ממה פחדת

       ת. אם אני הייתי נוסע לזירה איפה שאמרתי שזרקתי את הדברים והם לא היו מוצאים שום

       דבר ממה שאני אמרתי להם, אז הם היו אומרים לי שאני בכוונה מבלבל אותם, אני פחדתי

       שזה ישפיע על הקלה בעונש

                   ….

                   ש. למה סיפרת את כל זה

          ת. עוד הרבה דברים סיפרתי, אני עכשיו לא יכול לזכור

          ש. למה סיפרת את הסיפור הזה

       ת. כל הזמן אני רציתי לתת להם תשובות שהם יהיו מרוצים מזה ולהשתתף בחקירה כדי

       לקבל הקלה בעונש“ (הדגשות בקו שלי-א”ק).

       הנה כי כן, פעם אחר פעם, מסביר הנאשם שהודה כדי לקבל הקלה בעונש; פעם אחר פעם

מסביר הנאשם שלא רצה לתת תשובות לא נכונות, מחשש שבגין כך לא יקבל הקלה בעונש

ולבסוף הסביר, “רציתי לתת להם תשובות שהם יהיו מרוצים…”

כלום לאור זאת ניתן באמת ובתמים לטעון שמדובר בטענה כבושה?

זאת ועוד, עניין “ההודאה בלב נקי”, עלה וחזר כחוט השני בכל שיחותיו של הנאשם עם ארתור וכן במהלך חקירותיו אצל סשה ויורם, וכיצד אפוא ניתן לטעון שמבחינת הנאשם זה לא היה השיקול המרכזי שבמתן ההודאה?

353. לעניין ההודאה בלב נקי, הקדישו הצדדים זמן רב (ואולי אפילו זמן רב מידי) והביאו מומחה     מכאן ומומחה משם (ארחיב קמעא להלן). אולם עיקרם של דברים הם דווקא דברי סשה

לפנינו, שאישר, כי אכן הבהיר לנאשם, שזוהי ההזדמנות האחרונה (ראה חקירת הנאשם מיום 18.12.06, ת/37) ובמיוחד ראה עדותו של סשה לפנינו שבה אישר סשה, שאכן גם הוא וגם הנאשם הבינו היטב את המשמעות של הודאה בלב נקי:  “…עכשיו תענה למה שאני שואל, אמרת בוודאי שרומן ידע מה זה הודעה בלב נקי, אני רוצה הסבר למה בוודאי שהוא ידעת, איך ידעת שבוודאי הוא ידע מה זה הודעה בלב נקי?” (בפרוטוקול הכתוב והמתומלל מופיעה המילה “הודעה” – אולם כמובן שמדובר ב”הודאה”).

            “ת: כי רומן יוצא מדינות חבר העמים שלא מזמן נמצא בישראל ומכך אני מסיק שבוודאי הוא יודע מה זה המושג הזה.

       ש: או קיי, אני מאשר את תשובתך נכון.

          …      

          עו”ד י. הלוי: כבודו, אני לפני סיום, אתה מזהיר אותו, יש לך הזדמנות אחרונה ב- 18 לפני ההתוודות, ההתוודות סמוך לחצות למדובב, תאשר לי, אתה אומר לו רומן זו ההזדמנות האחרונה שלך להודאה בלב נקי נותן לו את ההזדמנות.

       העד, מר א. סטרג’וסקי : אני אומר לו אתה יכול לפספס את ההזדמנות לתת הודעה מלב

       נקי ואחר כך אתה תצטער על כך ואני מאפשר לך את האפשרות הזאת.

       עו”ד י. הלוי: או קיי, ומה יקרה אם הוא יפספס את ההזדמנות, מה יהיה ההבדל אם הוא

       ייתן לך הודאה בלב נקי (שרומן בוודאי יודע מה זה הודאה בלב נקי) או לא ייתן לך, מה

       ההבדל, מה הוא יפספס אם הוא לא ייתן לך הודאה בלב נקי?

       העד מר א. סטרג’וסקי : הוא יפספס אפשרות להצטער בפני כולם, בפני צוות חקירה, בפני

       בית משפט בתור אדם שהודה מלב נקי” (עמ’ 452ש’ 26-7).

לאמור, הנאשם סבר ולו מבחינתו הסובייקטיבית, כי אם “יודה בלב נקי” עונשו יופחת עד

מאוד. (ראה והשווה לעניין זה, עניין נאפסו המאוזכר לעיל בעניין מילשטיין) ודוק! כבר בלילה שבין ה-12.06 ל-13.06 אומר הנאשם למדובב הראשון יבגני: “אני לא יכול להמציא כלום, אתה מבין אם אני נניח הייתי שותף הייתי, ברור שהייתי מספר את האמת, כדי להוריד לי מהתקופה, כמו שאומרים הודאה מכל הלב מורידה מהעונש” (ת/5א’ עמ’ 44).

354. כאן המקום לשוב ולהפנות לטענת המאשימה לעניין זה, כך בעמ’ 158 לסיכומיה, ולפיה החוקר יוסי זמואלסון הבהיר לנאשם שסעיף החוק של “הופעה מרצון והודאה באשמה” לא חל בענייננו, ולא מדובר בהודאה בלב נקי ובכך הנאשם אינו שונה מכל חשוד אחר שמודה ומשתף פעולה. לעניין זה, ציטטה המאשימה את חילופי הדברים בין יוסי לנאשם. בכל הכבוד הראוי, איני מבין “פלפול” זה של המאשימה. הסיכום של יוסי היה ברור, זו הודאה בלב נקי. כאמור לעיל סשה, הדובר רוסית, המכיר את החוק הרוסי, הבהיר לנו, כי גם לו וגם לנאשם היה ברור מה משמעות מושג זה בדין הרוסי/ האוקראיני. משכך, טענת המאשימה בסיכומיה, כי הכוונה הייתה לכך, שכל מי שמודה מבקש הקלה בעונשו עקב ההודאה, אינה נכונה ואינה רלוונטית, שכן סשה הבהיר הבהר היטב למה הייתה הכוונה. על כך אוסיף, כי בעבירות רצח וכידוע, מאסר עולם עונש חובה הוא; כך במדינת ישראל ואין כל ערך וחשיבות להודאה בגזירת העונש. הדבר שונה בדין הרוסי ועל כך להלן.

355. לא זו אף זאת, גם בשיחותיו עם המדובבים, ובמיוחד עם ארתור, עלתה בבירור אופציה זו, עד כדי כך שארתור “מבטיח” לנאשם שאם ינקוט בדרך זו, יוכל להשתחרר אחר 8-7 שנים (ראה קובץ מסמכי התרגום- מ”ט 165/06(9) חלק 1 מיום 15.12.06 עמ’ 24/68- 25/86; מ”ט 165/06(15) חלק 3 מיום 16.12.06 עמ’ 38/65 ) ושוב, הנאשם דן את עצמו, לאוזניו של ארתור אומנם, אבל גם לאוזניו שלו, מה כדאי לו? לא להודות ולקבל מאסר עולם, או להודות ב”לב נקי” ואז לקבל עונש קל הרבה יותר.

התלבטות זו עוברת כחוט השני, בכל מהלך שיחותיו של הנאשם עם המדובב וראה דוגמא לכך וכדלהלן:

מ”ט 165/06 (9) חלק 1 מיום 15.12.06 עמ’28/68- 29/68:

“א:             כאן בישראל יש דבר זין שכזה, נותנים תקופת כליאה אפילו אם אתה לא מודה באשמה… יש כתב אישום, זהו ‘פיזדץ’ (גמור).

         ר:                ונותנים תקופת כליאה לפי מקסימום?

         א:               לפי מקסימום, זאת הבעיה. אתה מבין? ואם היית אומר ש… בקיצור… למשל הייתי במצב שכרות חזק, תחת אפקט חזק, אתה מבין? ‘וטבעי, בלאט, זין כמה הציקו לי, בלאט, ובכל מקום, בלאט,… הטרידו אותי’, ‘זה ככה וככה, ולכן חיסלתי…’ איך יסתכלו על זה בבית המשפט?

         ר:                (כמו) על בהתגלות לב. (הדגשה שלי- א”ק).

כב1    מומחים לעניין הדין הזר

356. כאמור, לעניין משמעות המושג “הודאה בלב נקי” והשאלה האם הודאה בלב נקי היא סיבה להקלה בעונש גם ברצח בנסיבות מחמירות, הוגשו לנו שתי חוות דעת של מומחים לדין הרוסי והאוקראיני. האחת, מטעם המאשימה של מר קושור רודין (ת/523א’) והשנייה מטעם ההגנה של עו”ד גרגורי קוריזנר (נ/161). לאחר שמיעת עדותם בפנינו, בחרתי להעדיף את חוות דעתו של מומחה ההגנה, על פני מומחה המאשימה, ולהלן טעמי לכך.

מומחה ההגנה התבקש להשיב בחוות דעתו על השאלות הבאות:

א.      האם בחוק הפלילי הרוסי והאוקראיני שהיו קיימים בשנת 2006, קיימים סעיפים לפיהם אם נאשם מודה “בלב נקי”, הרי שהוא זכאי לעונש מופחת?

ב.       אם קיימים סעיפים כאלה, האם הם חלים על עבירת הרצח?

ג.       מה כוונתם של זדורוב וחוקריו מתוך חקירות הנאשם בדברם על “להודות בלב נקי” בהקשר השפתי, המשפטי והתרבותי?

בחוות דעתו קבע מומחה ההגנה כי: “החוק הרוסי והאוקראיני כמעט זהים, הן בנוגע לעבירות הרצח והן בנוגע להודאה בלב נקי. שניהם מכירים בהודאה בלב נקי כנסיבה מקלה לעניין ענישה בעבירות, לרבות בעבירות רצח, ואפילו בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות.

         חשוב לציין כי בפרקטיקה בפועל, בתי המשפט ברוסיה וגם באוקראינה אינם מטילים מאסר עולם על נאשם שהודה בלב נקי ברצח וגם ברצח בנסיבות מחמירות. (זאת בניגוד לקביעת מומחה המאשימה ולפיה, גם כאשר יש נסיבות מקלות של הודאה בלב נקי ניתן לגזור מאסר עולם)

…

ניתן להבין מהקשר הדברים כי הנאשם החליט לצאת לשחזור במסגרת רצונו להודות “בלב נקי” בהתאם למשמעות הודאה זו בחוק ברוסיה ובאוקראינה… בהמשך מציין הנאשם כי הוא יודע שבגין רצח נותנים מאסר עולם, אולם הוא יודע כי הודאה “בלב נקי” תביא להפחתת העונש, וכי לתת הודאה “בלב נקי”, עליו לתת תיאור לפרטי פרטים של המקרה, אולם הוא לא יודע את הפרטים”.

 

357. בעדותו בפנינו חזר מומחה ההגנה על מסקנותיו אלה. המומחה הותיר רושם של בקיאות ברזי החוק והפסיקה בדין הרוסי והאוקראיני זאת להבדיל ממומחה המאשימה, אשר לא רק שלא התרשמתי מעדותו אלא שלמרבה האבסורד עדותו חיזקה דווקא את טענות מומחה ההגנה. כך, מפסקי הדין שצירף מומחה המאשימה לחוות דעתו (נספחים 4-1) ניתן היה לראות שהשימוש במושג “הודאה בלב נקי” נעשה גם במקרי רצח בנסיבות מחמירות, כטענת ההגנה, ואכן מי שביצעו רצח מזעזע של קטינים ואף של אישה בהריון נגזרו עליהם עונשים של בין 15-12 שנות מאסר בלבד. אולם, רק בגין העובדה ששבו ורצחו פעם נוספת, הודאתם אותה ביקשו לראות כהודאה “בלב נקי” (במשפט השני) לא התקבלה והם נדונו למאסר עולם (מתוך החקירה הנגדית של מומחה המאשימה):

       “עו”ד י. הלוי :                         … תשמעו את העובדות של פסקי הדין, תסכים אתי באופן כללי באותו מקרה הנאשם רצח פעמיים בהפרשים של כמה שנים בתור התחלה, נכון שהוא רצח פעמיים?

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         כן.

       עו”ד י. הלוי :                           בפעם הראשונה הוא רצח ילדה או ילד בדיוק כמו במקרה שלנו נכון? כל זה אין בחוות הדעת של המומחה,

מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         כן, במקרה הראשון זה היה ילד.

       עו”ד י. הלוי :                           במקרה הראשון הוא קיבל 12 שנה בלבד על הרצח האכזרי לפי סעיף 115.2.2 נכון?

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :       באותו דיון היה דיון על שני,

       כב’ הש’ א. קולה:                   נכון, על הרצח הראשון כמה נותנים?

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל:          אוקראינה נותנים סך הכל.

       כב’ הש’ א. קולה :                    הוא צודק אם יש מאסר עולם וגם 12 זה לא מאסר עולם ו- 12 ה- 12 כלל במאסר עולם, אבל גזר הדין היה 12 בשני מאסר עולם וה- 12 נבלע במאסר עולם זה מה שהוא אומר.

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         12 שנה זה מתייחס לרצח שבוצע ב- 2008 שלא ידוע מי זה.

       כב’ הש’ א. קולה :                     אז איך הוא קיבל 12 שנה.

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         זה עבר פלילי שלו שהוא קיבל 12 שנה, אחר כך היה לו

                                                      עוד אישום.

       כב’ הש’ א. קולה :                    תעצרי, תגידי שזה היה ילד.

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :        לא, לא כתוב שזה היה ילד.

       עו”ד י. הלוי :                           הסעיף שהוא קיבל 12 שנה היה סעיף חמור של רציחת ילד או אישה בהיריון.

       עו”ד ש. הר ציון :                      אתה מטעה, האירוע פה שמדובר ב- 2016 המעשים שקורים כאן בהמשך. על התיק הקודם לא כתוב נסיבות.

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :        כן, היה שם רצח של ילד או של אישה בהיריון.

       כב’ הש’ א. קולה :                    של ה – 12 שנה.

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         ב- 12 שנה.

       כב’ הש’ א. קולה :                    תודה רבה.

       עו”ד י. הלוי :                           ילד בגיל 3 מבין את הטקסט ואני לא מבין למה אני צריך להיתקע,

       כב’ הש’ ד. צרפתי :                   הלאה.

       עו”ד י. הלוי :                           הוא קיבל מאסר עולם בתיק החדש כי הוא רצח עוד פעם אחרי 2016 אחרי שהוא שוחרר מהרצח הראשון נכון?

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :        כן, אחרי ששוחרר ובמקרה השני הוא רצח שני אנשים

       ובית משפט החליט שאין אפשרות להקל לו עונש ונתן לו מאסר עולם.

       עו”ד י. הלוי :                           יש לנו בעבר שלו 12 שנה שרצח ילדה הפחיתו לו והוא רצח עוד שני אנשים.

       מתורגמנית, גב’ א. מינדל :        כן” (עמ’ 5285 ש’ 2- עמ’ 5286 ש’ 5).

 

358. זאת ועוד, בחקירתו הוסיף מומחה המאשימה, כי מקום בו חרף קיומן של נסיבות מקלות הטיל בית המשפט מאסר עולם מבלי לנמק את החלטתו, הרי שזוהי עילה לביטול פסק הדין על ידי ערכאת הערעור. משנשאל הוא על ידי חברי כב’ השופט דני צרפתי אם יש ברשותו ולו פסק דין אחד בו חרף קיומה של “הודאה בלב נקי” הוטל על הנאשם מאסר עולם השיב, כי למרות חיפושיו מבין 50 פסקי דין לא מצא דוגמא אחת לכך:

 

          “מתורגמנית, גב’ א. מינדל : אם בית משפט קבע מאסר עולם כשיש נסיבות מקלות ואין

                        הסבר נדרש לכך למה בית משפט לא רואה לנכון מאסר

                        לתקופה מסוימת אז זה סיבה לביטול פסק הדין.

          עו”ד י. הלוי :                       אדרבא.

          כב’ הש’ ד. צרפתי :              האם במקרים שהוא הביא או שיש לו מקרים אחרים שקבעו שהנאשם הוכיח יפקא ספבינה עמד בתנאים, הוא הוכיח בתנאים ובכל זאת הוא נתן מאסר עולם.

          עו”ד י. הלוי :                       אני אומר שאין.

          כב’ הש’ ד. צרפתי :              הבנתי.

          עו”ד י. הלוי :                       אני עומד על הטיעון של המומחה שלי אין כזה מצב.

          מתורגמנית, גב’ א. מינדל :    בתי משפט לא הכירו בזה כיפקא ספינה.

          עו”ד ש. הר ציון :                 כנסיבה מקלה.

          כב’ הש’ ד. צרפתי :              אם יש יפקא ספבינה בית משפט לא כמו במקרים שהוא

                                                    הביא לנו,

          …

          כב’ הש’ ד. צרפתי :              יש יפקא ספבינה ובכל זאת נותן מאסר עולם.

          מתורגמנית, גב’ א. מינדל :    אני עברתי על כחמישים פסקי דין בענייני רצח אבל לי היה

                                            חשוב למצוא פסקי דין שבהם כן ניתן מאסר עולם (ההדגשה בקו שלי – א”ק, הינה כי כן, המומחה חיפש מקרה בו היה עונש של מאסר עולם, ולא חיפש, מקרה בו למרות עבירת הרצח העונש שהוטל היה פחות ממאסר עולם וכמובן גם שלא מצא מקרה שבו חרף היות נסיבות של “הודאה מלב נקי”- הוטל מאסר עולם).

  כב’ הש’ א. קולה :                שוב אני חוזר, האם יש פסק דין שיש יפקא ספבינה ונתנו מאסר עולם?

  מתורגמנית, גב’ א. מינדל :    באחד מפסקי הדין בית משפט הכיר ביפקא סבינה אבל לא מצא אותה כסיבה מקלה.

  כב’ הש’ ד. צרפתי :              איפה איזה פסק דין?

  עו”ד י. הלוי :                       איפה זה?

  מתורגמנית, גב’ א. מינדל :    ובגלל זה זה לא יכול להיות לפי סעיף 66 איפה יש רשימה של נסיבות מקלות.

  כב’ הש’ ד. צרפתי :              כי הוא לא עמד במבחן.

  עו”ד י. הלוי :                       אז ביטלו את פסק הדין תשאלו אותו?

  מתורגמנית, גב’ א. מינדל :    זה מדובר על בן אדם, נספח 2. מדובר על בן אדם שלפני זה לא היה לו עבר פלילי ולא נשפט עוד קודם והם לא מצאו סיבות מקלות ובית משפט הגיע למסקנה שהם לא מקבלים

  כב’ הש’ א. קולה :                לא שהם לא מקבלים שאין נסיבה.

  כב’ הש’ ד. צרפתי :              אנחנו מבינים, אבל אם הוא עמד במבחנים.

  מתורגמנית, גב’ א. מינדל :    אני לא יכול להגיד על כל פסקי הדין באוקראינה אבל אותם 50 פסקי דין שאני עברתי אני יכול להגיע שבאוקראינה יפקא סבינה זה דבר שכמעט ולא קיים.

  …

  מתורגמנית, גב’ א. מינדל :    אני שמעתי על מקרים כאלו אבל לא מצאתי דוגמאות ואני עוד פעם רוצה לציין שבבית משפט באוקראינה וגם ברוסיה יש זכות לתת מאסר עולם גם בנסיבות מקלות זכות אבל לא חובה.

  כב’ הש’ א. קולה :                אבל לא מצאת פסקי דין כאלה.

  מתורגמנית, גב’ א. מינדל :    לא מצאתי” (עמ’ 5289 ש’ 1 – עמ’ 5290 ש’ 19).

הינה כי כן, חרף “קביעת” המומחה, שגם כאשר יש נסיבות מקלות של הודאה בלב נקי ניתן

לגזור מאסר עולם, לא השכיל מומחה המאשימה להביא ולו פסק דין אחד התומך בקביעתו.

יתר על כן מתוך כלל המקרים שהובאו בפנינו עולה, כי גם מקום בו היו מעשי רצח חמורים

של קטינים, העונש שנגזר לא עלה על 15 שנה, ורק מקום בו בית המשפט שוכנע שלא הייתה

הודאה בלב נקי אכן נגזר עונש של מאסר עולם.

359. לגבי השאלה הנוספת, עד איזה שלב יכול מבצע העבירה להודות “בלב נקי”? טען מומחה המאשימה, כי האפשרות להודות “בלב נקי” מסורה כביכול, רק למי שהסגיר עצמו ביזמתו למשטרה. צר לי שמומחה המאשימה בחר להתבצר בעמדתו זו חרף הוראתו הברורה של סעיף 96 לקודקס הפרוצדורלי האוקראיני כפי שתורגם בסעיף 5 לחוות דעתו וסעיף 6 לחוות דעת מומחה ההגנה וכפי שתורגם על ידי המתורגמנית מטעם בית המשפט:

“עו”ד י. הלוי :                         נכון שבחוק כתוב שבן אדם יכול לתת הודאה בלב נקי גם שנפתח התיק, היו ראיות על העבירה, נפתח תיק יש כבר עצרו אותו אבל לפני שהוא נאשם הוא יכול להודות, לפני שהוגש כתב אישום והוא נאשם הוא יוכל להודות וזה יפקא סבינה נכון?

מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         התשובה היא לא.

כב’ הש’ ד. צרפתי :                   שיקרא את הסעיף 96 באמצע ויראה שאפשר.

מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         יפקא סבינה מה שאמרתי שזה התייצבות ברצון עם הודאה בעבירה והודאה באשמה זה דברים שונים לגמרי.

כב’ הש’ א. קולה :                    קח את סעיף 96 שיקריא אותו באוקראינית וגברתי תתרגם מילה במילה

כב’ הש’ ד. צרפתי :                   ושיתמקד בזה שיש את האפשרות הזאת גם אחרי שנפתחת החקירה זה הכל, אנחנו רואים.

מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         יפקא סבינה זה אישי מרצון ללא לחץ וללא כפייה.

כב’ הש’ א. קולה :                    כן.

מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         הודאה בכתב או בעל פה.

עו”ד י. הלוי :                           אין שם לב נקי?

מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         לא.

עו”ד י. הלוי :                           לא, או קיי תמשיכי.

מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         לחוקרים, למי שמתעסק בחקירה, פרקליט, חוקר, בית משפט, על עבירה שכבר בוצעה או שהוא מתכוון לבצע וזה עד לפתיחת תיק.

כב’ הש’ א. קולה :                    יפה.

מתורגמנית, גב’ א. מינדל :         אם תיק פלילי כבר נפתח ויש סימני פשע אז הודאה הזו אמורה להיות עד להחלטה שהוא נאשם. (הדגשה שלי- א”ק)

כב’ הש’ א. קולה :                    זה מקובל, זה כתוב.

עו”ד ש. הר ציון :                      זה מה שכתוב בתרגום.

כב’ הש’ א. קולה :                    זה כתוב, זאת אומרת שלא צריך להסגיר , אפשר גם אחרי שהוא נעצר ולפני שהוגש כתב אישום” (עמ’ 5283 ש’ 12 – עמ’ 5284 ש’ 4).

 

360. לסיכום עניין זה דומני שההגנה הוכיחה, בוודאי ברמה הדרושה לה, שהודאתו של הנאשם ניתנה משום שרצה לקבל את ההקלה בעונש, כך כנהוג בארץ מוצאו, שניתנת למי המודה בלב נקי, ולאחר שהבין כי זו האופציה היחידה להינצל ממאסר עולם! ההגנה הוכיחה גם כי זהו אכן הדין הנוהג ברוסיה/אוקראינה, גם בנסיבותיו של הנאשם שלפנינו.

 

כג.    חקירת הנאשם מיום 19.12.06

361. חקירה זו התאפיינה בהפעלת לחצים כבדים על הנאשם, תוך הצגת מצג בפניו כי הוא מצוי בדרך ללא מוצא, היינו, בין אם יודה שרצח את המנוחה ובין אם לאו, הוא ייכלא בגין רצח זה. צפייה ארוכת שעות בחקירה זו, מחזקת, כשלעצמה, את הספק אשר לאותנטיות ההודאה של הנאשם בפני החוקרים, הודאה שבאה בשלב מתקדם של החקירה, לאחר שגרסת החפות שהציג נדחתה פעם אחר פעם ובזלזול על ידי החוקרים, תוך שהאחרונים הציגו בפניו מצג לפיו פרושות בפניו למעשה שתי אפשרויות, האחת- הודאה בלב נקי אשר משמעה הקלה בעונש, השנייה – עמידה על חפותו שמשמעה מאסר עולם. סופו של יום, בחר הנאשם באפשרות הראשונה, כאשר מהלך ההודאה, אופן ודרך ניהול החקירה לווו באמירות ושאלות מנחות מצד החוקרים שפגעו באותנטיות ההודאה (ראה שוב חוו”ד דעתו הנ”ל של כב’ השופט הנדל בעניין וולקוב וכן עניין אדריס לעיל, תוך הסתמכות על המחקר בעניין תורת המשחקים של פרופ’ כהנמן).

362. בתחילת החקירה עמד הנאשם על חפותו באומרו לסשה “לו הייתי יודע, אתה חושב שלא הייתי מודה? אני לא יודע מי רצח אותה. אני לא יודע איך רצחו אותה“. סשה הורה לו “להפסיק לשחק” והבהיר לו שהוא עומד להפסיד את ההזדמנות להודות בלב נקי, באומרו “נכון להיום המכסה נסגר… נכון להיום האפשרות שלך זה לדווח לנו מה קרה, על מנת שזה יראה כהודאה בלב נקי, ואת זה, עדיין בשלב הזה, אני יכול לעשות לך , אתה מבין? בשלב הבא זה כבר לא תהיה הודאה בלב נקי… לכן אני אומר לך, אתה יודע איזו… אילו השלכות יש להודאה בלב נקי… הן כאלה ברוסיה, הן כאלה באוקראינה, הן כאלה בישראל“. הינה כי כן, לא רק שסשה מתייחס להשלכות כלליות של הודאה בלב נקי בדין הרוסי והאוקראיני, אלא שהוא מוסיף ומטעה את הנאשם בכך שאומר לו שגם בדין בישראל, בעבירת רצח (!) יש השלכה להודאה בלב נקי. והנאשם בתגובה: “זה מקל את העונש, שמעתי את זה, אבל העניין הוא שלא רצחתי/הרגתי” (מ”ט 172/06(8) חלק 1 מונה 03:45) הדגשה בקו שלי-א”ק).

סשה לא הרפה מהנאשם, הטיח בו כי הוא יודע שהוא הרוצח, והפציר בו לספר לו כיצד רצח;

“ר: [בכעס] אתה רוצה שאספר לך בלי לדעת מה קרה שם?

          ס: אני רוצה שתספר לי מה שעשית…

          ר: אז נו טוב, , לקחתי סכין ושחטתי את הילדה.

          ס: איך אתה עשית את זה?

          ר: בגרון… ככה, מכה חזקה כלפי חוץ (נאוטמאש), נתתי בגרון והלכתי [הנאשם מדגים]

          ס: באיזה סכין?

          ר: עם היפני שלי

          ס: תראה, איך זה קרה

          ר: אני לא יודע, נו לא עשיתי את זה סשה. אני לא עשיתי… אתה רוצה שאני ארצה תקופה     במאסר, תן לי את התקופה (של הכלאה)… נו לא רצחתי/הרגתי את הילדה הזאת… אילו        הייתי יודע, הייתה מספר מזמן את הכל [הנאשם בוכה]

          ס: (לוחש) איזה מטומטם אתה, רומה

          ר: מאיפה אני יודע איך רצחו/הרגו אותה?… אני לא יודע כלום

          …

          ס: רומה, אני אומר לך עוד פעם… אתה זורק… עכשיו חוט (הצלה) קטן, שאני נותן לך.           אני לא אוכל לתת לך אותו כל הזמן. אתה מבין את זה או שלא? [בכעס].

          ר: תגיד לי איך רצחו/הרגו את הילדה? אספר לך הכל כאן.

          ס: לא, אתה תספר לי את זה

          ר: אני לא יודע

          ס: אתה תספר לי כי אתה עשית את זה

          ר: אני לא רצחתי/הרגתי… נו, אילו הייתי יודע הייתי אומר סשה. אתה מבין, הייתי אומר

          ס: אתה שומע מה אני אומר לך או אתה סגור בפחדים שלך? תעזוב עכשיו את הפחדים           האלה שלך.

          ר: אין לי פחדים

          …

          ס: יש לך פחדים, הם אצלך בעיניים

          ר: יש לי רק פחד אחד, שאתם תכלאו אותי והוא [הרוצח] יהיה חופשי”        
סשה ממשיך, ללחוץ על הנאשם ואומר לו: “אני עדיין לא ראיתי בן אדם שמסרב         (לוחש) לכרוניקה שנותנים לו. לא ראיתי כאלה

          ר: הייתי לוקח בשמחה

          ס: אז אני נותן לך

ר: אבל אני לא יכול לקחת אותה…אני לא יודע, איך רצחו/הרגו את הילדה (ההדגשה בקו שלי – א”ק).

          …

          ס: תקשיב היטב מה שאני אומר לך, אני צריך את הגרסה שלך וגם אתה צריך אותה, של        מה שקרה. רק זה יכול לעזור לך, אתה הרי לא טמבל… אז תחשוב על מה אני מדבר איתך עכשיו. בשלב הזה אתה תתגלגל עכשיו לבית המשפט… בתור בן אדם ששיקר לחקירה     מההתחלה ועד הסוף… זה לא ישרת אותך לטובה.

          ר: להמציא איך רצחתי/הרגתי אותה? אני לא יודע איך רצחו/הרגו אותה. אילו הייתי יודע      לפחות בערך… הייתי אומר

          ס: לא צריך להמציא… אני צריך שתספר מה שעשית באמת. זה שאתה יושב עכשיו כאן,        ותקוע על ידי עצמך.

          ר: תקוע על ידי עצמי? אז כשתהיה במקום שלי, כשאתה יודע שלא עשית, ואומרים לך          שעשית ואין לך כלום.

          ס: אתה יודע במה ההבדל בין מה שתה אומר עכשיו… לאמת?… שאתה יושב במקומך           ויודע שאתה עשית את זה… למה אני יורד עליך ככה, כי הזמן מטקטק אתה מבין?

          …

          ר: אז אתה יכול לרשום שאני רצחתי במצב אפקט, ואני לא זוכר איפה רצחתי, מה בדיוק,       אני לא יודע… עד כמה שאני זוכר את עצמי, אני בכלל לא הייתי מגיע לקומה שנייה. ואף   פעם לא ראיתי את הילדה הזאת”.

          ס: תחשוב איך מרכיבים ביולוגיים של גופך הגיעו למקום

ר: אתה מדבר על רוק, דם שיערות, וזה לא יכול להגיע למקומות שלא הייתי בהם, לא רצחתי”.

(אעיר כאן במאמר מוסגר, כי שאלה זו בדבר מרכיבים ביולוגיים, יכול שהיא על גבול תחבולה פסולה שכן וכידוע לא נמצאו “מרכיבים ביולוגיים” כלשהם של הנאשם בזירה).

363. סשה ממשיך וחוזר ומטיח בנאשם “רצחת, אתה פוחד לשחרר”. הנאשם חוזר ודבק בחפותו “אני לא רצחתי/הרגתי את הילדה” ושולל הימצאותו בקומה השנייה בכלל, ובשירותי הרצח בפרט.

סשה מטיח בו כי הראיות הפורנזיות מצביעות על כך שהוא היה בזירת הרצח, וכי יש בידם גם עדויות הקושרות אותו לרצח, ועל כן אל לו להמשיך בגרסת ההכחשה. הנאשם אומר לסשה בביטחון מוחלט כי “לא יכול להיות” שנמצאו ראיות פורנזיות הקושרות אותו לזירת הרצח. משסשה לא הצליח לחץ הודאה מהנאשם, הצטרף יורם למאמץ, אשר כלל, בין השאר, הצבת “גרסת אפקט” בפי הנאשם ו”פיתוחה” לכדי גרסה מלאה בהדרכת החוקרים;

          “י: אני מאמין לך, מאמין לך, היה לך בלק אאוט. היה לך בלק אאוט בקטע, כשהרגת את הילדה, היה לך בלק אאוט. אני מאמין לך… הבלק אאוט, שאתה מדבר עליו, זה בלק אאוט שאתה לא יודע מה קרה בזמן הזה. זה יכול לקרות… בעברית ‘אי שפיות זמנית’. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, ‘תשמע, לא ראיתי’… ‘אני לא זוכר’… זה הבלק אאוט… אבל מה היה לפני אתה זוכר…      

          ר: בבקשה תביא לי כמה דקות. אני לא יודע אני עושה את זה. יכול להיות זה אני עושה, אבל אני לא יודע מה היה, איך זה. אני זה לא יודע.

          י: אני איתך

          ר: תעזור לי… אני לא יודע

          י: אני עוזר לך… אתה יודע איך אני עוזר לך? אני דיברתי לחבר, חבר טוב טוב שמגיע לפה, חוקר במשטרה בתל אביב, הוא מומחה. מומחה לדברים האלה… הוא גם דיבר איתי, דיברנו על הקטע של… שאלתי אותו הוא אומר לי ‘תשמע ברגע עצמו, אתה אומר אתה לא יודע אם הרגת אותה או כן הרגת אותה… זה קטע יכול להיות…’ בוא נזכור ביחד.

          ר: אצלי סכין כל הזמן [מדגים החזקת סכין על חגורת מכנסיו], יכול להיות אני שים סכין לעשות, אני לא יודע.

          י: נכון אבל בוא נזכור ביחד בסדר?… אתה אחיך אמרת עצבן אותך נכון?

          ר: כן אבל ממ, שמה כל הזמן: ‘תביא סיגריה, תביא זה, תביא… אני לא נותן לך כלום סיגריה’… כל הזמן מדבר ‘בן זונה, אישה זונה’

          י: איפה? בבית הספר?

          ר: כן… וכל מיני ככאלה ‘נבלה’

          י: בבית ספר אומרים לך את זה כל הזמן?

          ר: כן… נו היה שחור. אני יכול לעשות… אני לא זוכר איך זה קרה בכלל. אני הרי אומר לך אותו דבר. אם אני עשיתי את זה, אני לא זוכר. אתה מבין אני לא זוכר.

          ס: לכן אני שואל אותך שאלה, במה הכעיסו אותך?

          ר: הם הרי כל הזמן אמרו: ‘רוסים לא נותנים, קמצנים’ ‘אמא זונה’, אישה זונה, כולכן זונות’… ומשהו, נעשה קצר אצלי, וזהו. זהו, ואני לא זוכר שום דבר… מה היה ואיך, אני לא יודע כלום

          …

          י: אתה חייב היום, היום לזכור הכל ולדבר איתנו על כל מה שקרה, ואתה תזכור את כל היום… עכשיו אנחנו נתחיל לזכור ביחד.

          …

          י: אתה עכשיו נכנס לרגע של הבלק, לפני הבלק. קצת לפני הבלק אתה רואה את הילדה הזאת [תאיר ז”ל]. הילדה הזאת הולכת, מה היה לך בינך לבינה?… דיבור? תזכור, את זה אתה צריך לזכור. את זה החוקר אומר [החוקר המומחה מימ”ר ת”א], אתה חייב לזכור. מה היה בינך לבין הילדה בשעה הזאת, באחד וחצי? דיברה איתך? מה היא ביקשה ממך? מה היא רצתה ממך? מה היא קיללה אותך? מה היא אמרה לך? רומן, תזכור את זה, אתה צריך לזכור את זה.

          ר: אני לא זוכר מה היא אמרה לי.

          …

          ס: במה הרגיזה אותך?

          ר: לדעתי היא… לא. היא משהו… נראה לי הלכתי לעשות קפה.. היא אמרה משהו.

          …

          ס: קרה לך בשמות גנאי.

י: תזכור, אני רוצה שתזכור… אתה זוכר את הילדה הזאת עכשיו? אתה זוכר אותה, אתה רק לא זוכר מה היא אמרה, אם קיללה אותך. אתה זוכר שהי ביניכם קטע. את זה אתה זוכר נכון?

          ר: אמרה משהו אבל אני לא זוכר כלום.

          י: איפה ראית אותה?…

          ר: בקומה ראשונה, איפה מדרגות למעלה.

          י: היא עלתה על המדרגות כן.

          ר: ממ, אני אלך במדרגות… למעלה. אני אלך איפה שירותים. עוד למעלה לך. היא, היא          משהו אומר. אני אלך לעשות קפה. היא משהו אומר. אני לא יודע כלום. זהו.

          ס: אחרי זה, איך שפגשת אותה… התחיל אצלך החור (בזיכרון)?

          …

          ר: היא לדעתי אמרה לי משהו לגבי זונות. לגבי זונה… לכיווני…’אישה שלך זונה… ואני         ‘מה?’ אני הלכתי אחריה, היא התחילה לברוח אני אחריה.

          …

          י: בשלב הזה אתה החזקת משהו ביד? היה לך משהו ביד?…

          ר: אצלי היה רק סכין על החגורה.

          …

          י: זה עוד לא הבלק. הבלק עוד לא מתחיל שם.

          ר: היה בלק… למה מתי אני אלך למעלה, לא יודע כלום בכלל.

          י: נו כן, אני יודע שאתה לא יודע כלום. זה בלק אתה צודק, זה קטע של בלק זה נכון… אבל      לפני הבלק יש קצת לפני הבלק. אנחנו ננסה עוד קצת. עוד טיפה לפני הבלק.

          …

          י: עכשיו אני מחזיר אותך למה שאמרת לי קודם. היא מגיעה, עולה במדרגות לקומה,             לקומה השנייה… היא אומרת לך, מקללת אותך.

          ר: אני לך לקומה שנייה ו… כך… ממ… ימינה [מדגים פנייה ימינה].

          י: תעמוד רגע רומן. יש מדרגות. עולים מדרגות.

          ר: יש למעלה. אני אלך למדרגות ו… על המדרגות ימינה שמה [מדגים פנייה ימינה].

          י: לאן היא נכנסה?…

          ר: ייתכן וזה היה שירותים. יכול להיות היה שירותים. אני לא יודע…

          י: היא נכנסה לשירותים באיזו קומה?

          ר: שנייה

          …

          י: אתה לא זוכר מה קרה שם אבל הלכת אחריה ונכנסת? [לשירותים]

          ר: אני לדעתי, נכנסתי לשירותים אחריה. היא צעקה עוד משהו. ממ, כאילו ‘תסתלק מפה’. כאילו משהו כזה… אני לדעתי לקחתי סכין בעזרת היד, אני כבר לא זוכר כלום”

(מ”ט 172/08 (8) חלק 1 מונה 00:33:41 ואילך).

364. בשלב זה של החקירה שב הנאשם ל”דקלם” את הסיבות שפרש בפניו ארתור ככאלה שיכולות היו לגרום לו “לצאת מכליו” ולרצוח את תאיר ז”ל;

“ר: בבית הספר אני עובד הרבה זמן.. היה בעיות זה, זה, זה. אבל כל הזמן אני השתדלתי להחזיק את עצמי. אף פעם לא להתחרפן ולא להתעצבן. בבית הספר מתי אני עובד הרבה היה… היה הרבה סיפורים. ‘תביא סיגריה’ ‘כל הרוסים זונה’ ‘כל הזמן זונה’. למה אני עובד בפלייר (נגן)? לא שמעתי. אני לא רוצה שמעתי כלום… כל הזמן ילדים מתי אני עובד, ממ… אני לחתוך קרמיקה בחוץ, הם מדברים ‘לא צריך לעשות רעש’, ‘ לך עוד יותר… רחוק’… להוריד שקע של כבל, בכוונה להוריד… ממ, כל הזמן בכוונה לעשות זה. אני שם חזרה… כל הזמן הילדים ‘תביא סיגריה’, אני לא נותן.

          י: ואז כשאתה לא נותן מה הם אומרים לך?

          ר: כוס אמק, בן זונה. כל הזמן ככה. ממ, העליבו באופן קבוע… ואני כנראה יצאתי מכליי.

          ס: עם הילדה הזאת?

          ר: כן… זה לא בכוונה את הילדה הזאת. במקומה היה יכול להיות גם ילד או עוד מישהו… בתור הטיפה האחרונה” (מ”ט 172/08 (8) חלק 2 מונה 03:43).

ניתוח הודאה זו שוב מראה בעליל, כי הנאשם “מדקלם” את הדרכתו של ארתור על כך שהרגיזו אותו בבית הספר, שילדה ספציפית קיללה אותו ועוד. על כך אוסיף שכבר כאן בפני יורם אומר הנאשם “אני אלך למדרגות ועל המדרגות ימינה שם…” עניין שמבהיר היטב את הטעות בשחזור, ואת חוסר הידיעה של הנאשם היכן בוצע הרצח.

365. החוקרים ממקמים את הנאשם (כביכול) בתוך תא מס’ 2;

          “י: איפה היא עומדת כשאומרת לך ‘לך מפה’

          ר: היא הייתה לא רחוק מתאים… איפה שהראשון והשני, לידם הייתה.

          …

          ס: באיזה מקום בדיוק היא עמדה בשירותים?

          ר: ליד התאים.

          ס: זה מובן. ליד איזה?

          ר: לדעתי זה היה ליד תא מספר שתיים.

…

          ס: לאחר שקרה עם הילדה מה שסיפרת לנו כאן עכשיו, איך את יוצא מכאן?

          ר: אני נבהלתי… אני ירדתי מהר איפה ששירותי גברים.

          י:אבל לפני כן… לפני שיצאת, אני רוצה שתזכור, עשית כמה פעולות בתוך התא מה    עשית?…

          ר: אני רצחתי/הרגתי אותה והלכתי.

          י: מה עשית בתוך ה…?

          ס: במספר שתיים, בזה, בתא, מה שאתה מספר, לאחר שאתה… קרה משהו עם הילדה.

          י: אתה היית איתה בתוך התא.

          ס: אתה נבהלת?

          ר: כן, והלכתי.

          ס: לפני שהלכת ממספר שתיים, משירותי נשים מה קרה?

          ר: לא קרה שום דבר נוסף” (מ”ט 172/08 (8) חלק 2 מונה 19:34, מונה 30:10 ואילך).

ההדגשות בקו שלי, ונועדו להראות בעליל שהחוקרים כיוונו אותו לכך שהרצח היה בתוך התא! ושהוא, הנאשם, עושה פעולות בתוך התא. יושם אל לב, הנאשם לא אמר מיוזמתו, או מסר פרט כלשהו לגבי הימצאותו בתוך תא מספר 2, כל שאמר הנאשם במענה לשאלה הפתוחה היכן היא עמדה בשירותים? השיב “ליד התאים” וששאלו אותו איזה תאים השיב “לדעתי זה היה ליד תא מספר שתיים”. לאחר מכן ומבלי שהנאשם אמר שביצע משהו בתוך התא, או שכלל נכנס לתא מטיח בו יורם “…עשית כמה פעולות בתוך התא…” וסשה מגדיל לעשות ומוסיף “במספר שתיים”! והרי באותה מידה אם הנאשם עמד בין תא 1 לתא 2, יכול היה הדבר להתרחש בתא 1? ומדוע מוסר סשה פרט מוכמן של תא 2? ולא זו אף זאת, הנאשם לא עונה ויורם ממשיך וקובע כעובדה, “אתה היית איתה בתוך התא” והנאשם כלל לא עונה גם על זה.

366. החוקרים מבקשים מהנאשם להדגים את המנח שבו עמדו המנוחה והוא ברגעי שיסוף גרונה. הנאשם הדגים, לבקשת החוקרים, פעמים רבות לאורך החקירה, היכן עמד ביחס למנוחה עת שיסף את גרונה, ורק כאשר הוא הדגים את המנחים באופן שהפיס את דעתם של החוקרים, לא נתבקש הוא לחזור ולהדגים שוב;

“ס: אני… אני זה כאילו היא… היא עמדה עם הגב כלפיך או איך?

ר: עם הצד

ס: איך? נו, תעמיד, תעמיד אותי

ר: איכשהו ככה [הנאשם ממקם את סשה כשצד ימין של האחרון פונה אל הנאשם]

ר: לא, חכה, היא עם הצד האחר

ס: נו, תזכור

ר: לא, היא עם הצד האחר הייתה

ס: אז תעמיד אותי איך שזה היה

ר: לדעתי, עם א(חר)” (הנאשם אוחז בזרועו של סשה וממקם אותו כשצד שמאל של סשה פונה אליו) (מ”ט 172/06(1) חלק 2 עמ’ 35/93).

367. מיקום הנאשם את סשה כשצד שמאל של סשה פונה אליו, איננו תואם את ממצאי הזירה, ועתה מבקש יורם מהנאשם לעמוד לצורך הדגמה נוספת, והנאשם קם ואומר “אני לא יודע. אני היה ככה. או ככה, או ככה… [הנאשם מפנה את צד ימין וצד שמאל שלו] … או בצד אחר, אבל… יותר… ככה היא עמדה, ככל הנראה [הנאשם ממקם את יורם כשצדו השמאלי של האחרון מופנה אליו] (מ”ט 172/06(1) חלק 2 עמ’ 36/93- 37/93).

החוקרים לא מרפים ופועלים כדי לחלץ מהנאשם מנח התואם את הממצאים כאמור;

“י: בוא, תעמוד עוד פעם, תעמוד רגע (שניהם קמים) תעמוד. זה הדלת של השירותים. זה הדלת. בסדר? [מצביע על דלת חדר החקירות]

         ר: כן.

…

י: אני עומד פה. אני רוצה שתעמוד פה… תעמוד. אני עכשיו. אני הילדה בסדר? כן. איפה היא עומדת? זו הדלת של השירותים. צא רגע עוד טיפה. עוד טיפה. איפה? הילדה פה? איפה הילדה?” [יורם נעמד כשצדו הימני מופנה אל הנאשם].

הנאשם מאשר את עמידת יורם וסשה

ר: כן. איפה ככה.

…

ס: תעמיד אותי איך שהיא, ותעמוד בעצמך. איך זה היה?

ר: אפשר אותך?” [הנאשם מעמיד את סשה כשצדו הימני של האחרון מופנה אליו]

(מ”ט 172/06(1) חלק 2 עמ’ 86/93).

368. ניסיון המאשימה להתבסס בסיכומיה על הדגמות הנאשם, אשר תאמו את ממצאי הזירה (היינו, העמדת החוקרים כשצדם הימני מופנה אל הנאשם), תוך התעלמות מההדגמות הסותרות לעיל (העמדת החוקרים כשצדם השמאלי מופנה אל הנאשם), הוא בבחינת עצימת עיניים. (ודוק, לטעמי האפשרות המסתברת יותר היא שהמנוחה עמדה בגבה אל הרוצח ולא בפרופיל, בין ימין ובין שמאל).

369. לאחר מיקום הרצח בתוך תא מס’ 2 (כאמור באופן וירטואלי שכן ההדגמה היא במשרד החקירות) וביצוע הדגמות חוזרות ונשנות של מנח הנאשם והמנוחה בשלב שיסוף הגרון, מבקשים החוקרים לחלץ מהנאשם פרטים על אודות מנח גופת המנוחה ואופן הגעתה למנח שבו נמצאה;

          “ס: לאחר שעשית את זה עם הסכין, מה שתיארת עכשיו… מה קרה עם הילדה? לאן היא? איפה היא? איך היא? לאן היא נקלעה/הגיעה? נפלה? מה קרה איתה?

          ר: היא לדעתי נפלה לתא מספר שתיים, איפה שהאסלה.

          ס: נפלה איך?

          ר: ככה, על הצד

          ס: נפלה על הרצפה, על אסלה, נפלה על ה… התמוטטה על הקיר? איך זה קרה?

          ר: נקלעה/הגיעה מאחורי/מעבר האסלה

          ס: היא נפלה בעצמה או שאתה אותה איכשהו כיוונת?

          ר: אני לא דחפתי אותה. בכלל לא דחפתי אותה. אני רק ממ, עם הסכין חתכתי בגרון וזהו.

היא ממ, היא משהו… או שהניפה ידיים. אני התרחקתי ככה והיא נפלה [יוער שוב, כי לאחר השחזור עם אנטולי הסביר הנאשם לאנטולי ואף הדגים עליו, כי הוא זה שדחף את המנוחה].

ס: תאר איך היא נפלה.

ר: היא נפלה.

ס: איך? לאיזה צד? איך היא נפלה?

ר: נפלה… היא ככל הנראה נפלה הנה אסלה, כאילו לצד ימין כאילו עם הצד, נפלה עם

הגב לשם מאחורי/ מעבר השירותים.

ס: לצד ימין… במובן? אם אתה עומד ככה, אתה עומד עם הפנים כלפי השירותים,

ר: לימין

ס: זה צד ימין, זה צד שמאל…

ר: לימין כן, זה לימין.

ס: אז היא נפלה לשם? [מצביע על כיוון ימין] או שנפלה לכאן? [מצביע על כיוון שמאל].

ר: לא, לימין”. (מ”ט 172/08 (8) חלק 2 מונה 19:34, מונה 31:50 ואילך).

מכל מקום עד כה הנאשם דווקא מראה נפילה לצד הפוך מזה שבו נמצאה המנוחה. להלן אראה כמובן גם את החלק שבו הנאשם מאשר סוף כל סוף, את כיוון הנפילה “הנכון” של המנוחה, דבר שבא אחרי זמן רב שבו הנאשם מבין, כך לעניות דעתי, שתשובותיו אינן נכונות, ורק כשעונה תשובה נכונה, סשה מתרצה ומניח לו.

370. כלום, היה צורך באמת שסשה יסביר לנאשם את כיווני ימין ושמאל?! התשובה לכך ברורה! גרסת הנאשם בנקודה זו קריטית, שהרי ברור לכל כי הרוצח יודע היכן נפלה המנוחה בתא ותשובה שגויה של הנאשם בעניין, איננה משרתת את סברת החוקרים כי הנאשם ולא אחר, הוא הרוצח.

371. הנאשם נשאל למספרם ומיקומם של הפצעים בגופה של המנוחה, זאת למרות שכבר אמר לחוקרים עוד קודם כי שיסף את גרונה, ונמלט מהמקום; זאת ותו לא.

“ס:         תגיד לי רומן, כמה פצעי סכין גרמת לה? [האם אין בכך משום רמז לכך שנגרם למנוחה יותר מפצע סכין אחד?!]

          ר:           (חושב)

          ס:           נו, תנסה לזכור

          ר:           אחד או שניים… יכול להיות פעמיים.

          ס:           שניהם באותו מ… שניהם איפה?

           ר:           בגרון [מצביע על חלקו העליון/הגבוה של הצוואר] וכאן למטה יותר [מצביע על

חלקו התחתון/הנמוך של הצוואר]

ס:           אבל שניהם חתכים או שניהם דקירות.

ר:           חתכים… אחת מהן… לא, לא. זה חתך [מצביע על חלקו הגבוה של הצוואר] וההוא [מצביע על חלקו הנמוך של הצוואר] כאילו רציתי לדקור, אבל אי אפשר לדקור

          ס:           לאן? לאן לדקור?

          ר:           לכאן [מצביע על עצם הבריח מתחת לצוואר] אבל אי אפשר איתו [עם הסכין יפני]

          ס:           בחזה איפשהו?

          ר:           לא, לא לחזה. הנה לכאן [מצביע שוב על עצם הבריח מתחת לצוואר]

          ש:          ולמה דווקא לכאן?

          ר:           (בכעס) מאיפה אני יודע סשה… אני לא יודע

          ס:           איזשהם מקומות אחרים?

          י:            [יורם שואל את סשה] איפה הוא מצביע, פה? [ יורם מצביע על אזור החזה]

          ס:           לא, לא

          …

          ר:           אולי רציתי לכאן, באזור לב, אבל אני לא יודע, איפה שים [מדגים דקירת סכין], לא יודע איפה.

          …

          ס:           אבל באזור הגרון, אתה אומר, יש שניים, כן?

ר:           כן (ושוב יוער, רומן לא אמר שדקר פעמיים בגרון, הוא אמר שדקר/חתך פעם אחת ואחד נוסף שלא הצליח בגרון אלא באזור החזה/עצם הבריח)

          ס:           תגיד, איזשהם מקומות אחרים בגוף שלה, אתה…

          ר:           [מניד ראשו לשלילה] יותר לא הכיתי לשום מקום עם הסכין

          ס:           תזכור, תזכור רומה. אתה מבין שראינו את הגופה?… אנחנו יודעם מה יש עליה [כלום, אין בכך משום רמז עבה או יותר מכך, אמירה ברורה לנאשם, כי ישנם פצעי דקירה נוספים על גופתה של תאיר ז”ל?!].

          ס:           תזכור

ר:           אני לא זוכר… כמה פעמים, מה, אני לא יודע. כמה פעמים אני לא יודע בדיוק” (מ”ט 172/08 (8) חלק 2 מונה 19:34, מונה 36:47 ואילך).

372. סשה לא מצליח, בשלב זה, לחלץ מהנאשם נתונים התואמים את הממצאים על גופת המנוחה, והוא עובר לחקור את הנאשם בנושא אחר- מצב דלת התא לאחר הרצח;

“ס:         כשכבר ביצעת את כל זה והילדה כבר נפלה, כשהלכת (משם) משירותי נשים לשל גברים, מה עשית עם הדלת?

ר:          שום דבר. אני לא יודע, לא עשיתי שום דבר עם הדלת. יכולתי סתם לסגור אותה קצת.

ס:          תזכור, תזכור.

…

ר:          ממ, איזו דלת? הכניסה לשירותים [דלת הכניסה למתחם השירותים] או לתא?

ס:          בתוך התא

ר:           נדמה לי שסגרתי אותה

ס:          איך?

ר:          בעזרת סכין

ס:          איך זה עם סכין?

י:           מאיפה סגרת אותה?

…

ר:      יש שם מנעול ובתוכו יש חריץ [בחלק החיצוני של הדלת] ואצלי על הסכין היה זה המתכתי ולכן היה לי [מראה סיבוב של סגירת מנעול] מ”ט 172/06(1) חלק 2 עמ’ 69/93- 72/93). כזכור, בשחזור טען הנאשם שנעל מבפנים! הסברו לשינוי גרסתו בנדון (הבחין בשחזור כי החריץ של המנעול שחוק ולא ניתן לנעול מבחוץ), הוא הסבר הגיוני, סביר ואף מתחייב לאור דבריו של סשה לנאשם במהלך החקירה הנ”ל;

“ס:   תראה, גם אתה צריך לדעת, איך מצאנו אותה. שראינו, באיזה מצב היא הייתה. כן, מצאנו אותה כשהדלת הייתה סגורה/נעולה… אתה מבין, על מה אני מדבר?” (מ”ט 172/06(1) חלק 3 ש’ 964- 967 למסמכי התרגום ושוב, ההדגשה בקו שלי ונועדה להראות שהחוקרים הם אלו שמסרו לנאשם את הפרט שהדלת הייתה סגורה/ נעולה – א”ק).

373. סשה ויורם חוזרים לסוגיית כמות ומיקומי פצעי המנוחה במטרה לחלץ מהנאשם גרסה שתתאים לממצאים על גופת המנוחה;

“ס:        איך אתה ביצעת את זה?

ר:           ככה [מדגים שיסוף גרון]

…

ס:          כלומר, תבצע את כל התנועות שהיית, ביצעת עליה…

ר:           ככה [מדגים שוב תנועת שיסוף גרון]… קפצתי פנימה ואיכשהו ככה דקרתי, אני לא זוכר. איכשהו עוד פעם אני כאילו פגעתי לה בגרון (מראה שיסוף). ואחר כך כאילו רציתי לתקוע, אבל הלהב זה לא הלהב” (המתאים) (מ”ט 172/06(1) חלק 2 עמ’ 88/93- 89/93).

ובהמשך;

“י:         רומן אני שואל שאלה עכשיו. אני רוצה שתזכור, אני רוצה שממש תזכור, שאלה מאוד חשובה, איפה יכול להיות בגוף… האם יכול להיות שפצעת אותה במקום נוסף בגוף? ואם כן, תזכור איפה

…

ר:           איפשהו כאן [מצביע על אזור התוספתן]. אני לא מדויק, אני לא זוכר מדויק… פגעתי בה במקרה גם כן (כזכור, אין בתוספתן חתך!)

ס:          נו, איפה עוד? תזכור תנסה לזכור.

ר:          לדעתי, לא פגעתי עוד במקרה בשום מקום.

ס:          תנסה לזכור רומה נו, אתה הרי מבין שראינו את הגופה…

י:           תיזכר.. אתה צריך לזכור… גם יכול להיות אחרי שהיא נפלה, לפני שהיא נפלה, במקום נוסף בגוף שלה. תזכור. תגיד לי אתה איפה?

ר:           נראה לי כאן איפה שהתוספתן הזה ו… מממ… מתחת לגב התחתון, לדעתי הבאתי לה מכה גם כן… יכול להיות אני לא יודע… איפשהו כאן [מראה על צד ימין על הבטן של יורם]… אני לא זוכר יותר.

י:           אני רוצה שתזכור משהו, איפה עוד פצעת אותה בגוף?…

ס:          ראש, כתפיים, ידיים, רגליים

י:           זה הגוף שלי, איפה עוד פצעת אותה?

ר:           כנראה חתכתי לה במקרה יד, היא… כשהרימה את היד יכול להיות וחתכתי אותה ביד” [מצביע על זרוע יד ימין].

הנאשם הוסיף כי הפגיעה בידה של המנוחה ארעה כאשר היא הרימה את ידיה על מנת להתגונן מפניו, אז הוא כנראה גם פגע בחזה (מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 2/65- 10/65).

 

374. הנאשם נחקר גם בנוגע לתמונת המנוחה בתום האירוע:

“ס:   תגיד לי והעיניים היו אצלה סגורות או פתוחות, כשיצאת מהשירותים?

ר:      אני לא הסתכלתי על העיניים.

          ס:     אז?

ר:      נראה לי היו פקוחות לרווחה אצלה… היו פקוחות לרווחה… כאילו איכשהו ככה, כאילו מופתעות או משהו.

          ….

          ס:      עכשיו תנסה להיזכר בקשר לאסלה בשירותים האלה, מתי שכל זה קורה. למה אני                   שואל אותך כי אני יודע איפה מצאנו כתמי דם.

          ר:      האם היה פתוח או סגור?… אני אמרתי, ככל הנראה היה פתוח, אבל לא לגמרי, אלא                 רק המכסה בדיוק. כלומר המכסה זה איפה שיושבים היה פתוח.

          ס:      אתה בטוח? תנסה לשחזר את זה.

          ר:      אני לא יודע, רק המכסה” (מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 24/65, עמ’ 31/65- 32/65).

375. למרות שתשובותיו של הנאשם עומדות בסתירה לתמונת הזירה (ראשה של המנוחה היה שמוט כלפי הרצפה ולא ניתן היה לראות את עיניה; מכסה האסלה היה סגור), ממשיך סשה לחקור אותו על מצב הזירה לאחר הרצח וטרם עזיבתו את המקום, והנאשם ממשיך לענות בתשובות שנותן ושאינן תואמות למציאות.

“ס:    תאר פשוט את כל הפעולות שלך בתוך התא לפני שאתה הולך משם

          ר:      אני דוחף את עצמי… דוחף את הדלת, סוגר /נועל אותה…

          ס:      נו כן, אתה סוגר/נועל כשהלכת. לא מבפנים?

          ר:      לא מבחוץ.

          ס:      מבחוץ?

          ר:      מבחוץ.

          ס:      לפני שעשית את זה, את כל הפעולות שלך בפנים התא? משהו שם… אתה מבצע איזשהן מניפולציות עם עצמך, איתה?

          ר:      לא

          ס:      עם האסלה?

          ר:      לא

          ס:      תזכור, תזכור

          ר:      לא, לא עשיתי איתה שום דבר” (מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 33/65).

ובהמשך;

“ס:    עמדת על משהו? עברת לאנשהו? עלית לאנשהו? ירדת?

ר:      לא

ס:      טיפסת על משהו?

ר:      לא. לא, לא, לא. אני עזבתי וסגרתי/נעלתי. אני נבהלתי נורא שפתאום מישהו יכול                    להיכנס. אני סגרתי/נעלתי מהר את הדלת והלכתי”.

ברור, כי השאלות הנ”ל הופנו לנאשם בעקבות העקבות הזרות שנמצאו בתא, כאשר נכון לאותו מועד, לא הייתה בנמצא חוות דעת, ששללה התאמה בין אותן עקבות לנעליו של הנאשם (מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 34/65), וברור שסשה רומז במפורש לפעולות שנעשו בתוך התא! וכן רומז במפורש לכך שנעשתה מניפולציה עם הגופה!

376. סשה, שאיננו מרוצה מתשובותיו של הנאשם בחקירה, (שאינן תומכות בממצאי הזירה, ואף סותרות את הממצאים), נותן לו הזדמנות לתקן;

“ס:         עכשיו תגיד לי דבר כזה, כדי שאנחנו נשחזר את כל זה בבירור, שלא יהיו טענות אליך ששיקרת שם או שיקרת שם, הבנת אותי, כן? הנה אתה (מצביע על רומן) והילדה מולך כן? לאיזה צד היא נפלה? הנה השירותים עם שני קירות (מסמן קירות דמיוניים עם כפות ידיו). באיזה צד היא נפלה?… אתה הבנת את השאלה, כן?

ר:           כן, כן, כן… היא התחילה להתגונן עם היד.

ס:           תחשוב, רומן.

ר:           היא לצד שמאל… היא לא נפלה ל(צד) ימין” [רומן מסתכל על סשה כמי שמבקש לקבל אישור כי תשובה זו נכונה, במובחן מתשובתו הקודמת והברורה בסוגיה (ראה לעיל). (מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 34/65- 36/65].

377. סשה עושה ניסיון נוסף לחלץ מהנאשם את מנח גופת המנוחה;

“ס:         לאן היא נפלה?

ר:           לא, אני מבין. אני נזכר איפה היא עמדה… היא נפלה לצד הזה

ס:           נפלה לאן? על הרצפה? על האסלה?”

הנאשם בניסיון “לקלוע לסל” עונה: “היא פגעה במקרה גם באסלה וגם ברצפה”

סשה ממשיך: “איפה היא נעצרה?

ר:           היא נפלה על הרצפה… כאילו בין האסלה לקיר, והראש לדעתי לא הגיע קצת עד הקיר.

ס:           זה אומר, שהיא לא נפלה על הרצפה לגמרי?”

ר:           לא היא לא נפלה על הגב… היא נפלה על הצד” (מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 37/65- 38/65).

הנה, עינינו הרואות, כי כל ניסיונותיו החוזרים ונשנים של סשה לחלץ מהנאשם את מנח המנוחה, לא צלחו. הנאשם לא אמר ולו פעם אחת שגופתה של המנוחה הונחה על גבי מושב

האסלה.

378. נושא נוסף עליו נחקר הנאשם בחקירה זו נוגע למלבושה של תאיר ז”ל בשעת הרצח;

“ס:         תשמע, איך… איך הילדה הזאת הייתה לבושה?…

ר:           בג’ינס, לדעתי…

ס:           איזה צבע?

ר:           כחול כהה

ס:           ומה כאן? [מצביע על חלק עליון]

ר:           איזשהו קרדיגן (“קופתא”)

י:            מה?

ס:           איזשהו…

ר:           ממ חולצה, אבל אני לא יודע איזה

י:            איזה צבע?

ר:           לא יודע

י:            תזכור נו.

…

ר:           היא אמרה לי משהו, אני כבר לא הסתכלתי לא הייתי שם לב… לדעתי היו לה נעלי ריצה…

ס:           איזה צבע?

ר:           ממ…     לבן עם… אה, לא. לבן עם אפור. לבן אם אפור היו. אפור עם לבן…

ס:           באיזה צבע החלק העליון של הבגדים שלה?

ר:           אני לא זוכר. היה שם משהו תואם לג’ינס. אולי קצת יותר בהיר. אולי יותר כהה.

ס:           זה היה באותו גיוון של הג’ינס…

ר:           ירוק יותר, בהיר, אני לא יודע בדיוק”. (מ”ט 172/06(1) חלק 225/93- 28/93).

379. ברור , כי הנאשם טעה לחלוטין בכל הקשור לפריט החלק העליון בלבושה של המנוחה שהיה שחור ובמפורש לא בהיר. המאשימה בסיכומיה מבקשת להסביר מדוע הנאשם לא זכר את החלק העליון של לבוש המנוחה “השלב שבו הוא קלט את בגדיה היה השלב בו הוא עלה אחריה במדרגות, ולפיכך הוא קלט חלק תחתון אחורי… כמו כן, לא היה בטוח אם החלק העליון כהה או בהיר יותר מהג’ינס שהיא לבשה, וגם הבלבול הנ”ל מוסבר בכך שהיא לבשה גם כהה וגם בהיר: המעיל היה כהה- שחור, אך החולצה מתחתיו הייתה בהירה- לבנה“.

הסברים אלה של המאשימה אינם אלא השערות בלתי מבוססות, הרי הייתה לנאשם אינטראקציה מלאה איתה, היא עמדה מולו ממש, והוא לשיטת המאשימה, הרים את הגופה והניח אותה על האסלה, כך שאין התכנות שהוא לא הבחין במעיל השחור ובחולצה הבהירה.

380. זאת ועוד, גם לגבי נעלי המנוחה ובניגוד לטענת המאשימה, לא מסר הנאשם תיאור נכון. עיון בתמונות נעלי המנוחה (ת/458 ו-ת/459) מעלה, כי אלה כוללים ארבעה צבעים – אפור, שחור, אדום ולבן (השרוכים בלבד בלבן). המאשימה מנסה לעשות שימוש בגרסתו של הנאשם בחקירתו שם אמר, כי ראה רק את החלק האחורי התחתון, בזמן שעלה אחרי המנוחה במדרגות, ולחלץ ממנה הסבר לכך שהנאשם לא תיאר את כל צבעי הנעל וזאת משום שלא יכול היה לראות את כל צבעיה (הסימן האדום בצדי הנעל לטענתה היה מכוסה ע”י שרוול המכנסיים, ומקדימה). אם נלך לפי גישת המאשימה, הרי הנאשם אשר ראה “רק את החלק האחורי התחתון” לא היה יכול לראות גם את השרוכים שצבעם לבן. מה גם ששרוולי מכנסי הג’ינס שכיסו לשיטת המאשימה את הסימן האדום בצדי הג’ינס ומקדימה, כיסו בהכרח גם את השרוכים.

מהאמור עולה, אם כן, כי מתוך ארבעה צבעים של הנעל “קלע” הנאשם לשניים בלבד. ברור כי אין בתיאור זה משום פרט מוכמן. בסיכומיה (עמ’ 324), טוענת המאשימה, כי הנאשם תיאר שלושה צבעים בנעליים: אפור לבן ושחור. ברם, בשום שלב הנאשם לא אמר שחור לבן ואפור! הנאשם אמר, או אפור-לבן, או אפור-שחור או לבן-שחור. אין את שילוב שלושת הצבעים. הנאשם נתן 3 אפשרויות והחסיר את הצבע האדום שהוא הבולט ביותר! ולכן אין המדובר בפרט מוכמן, ועל כך להלן.

נכונים הדברים גם באשר לשיער המנוחה, הנאשם אמר פעם אחת אסוף בצמה, פעם אחת מגולגל בצמה, פעם “קוקו” לא קלוע. יתרה מכך, הנאשם לא ידע את צבע השיער. גם שנשאל על ידי סשה “בהירות? כהות?” השיב: “אני לא יודע” (חקירה מיום 19.12 מ”ט 172/1 (3)) אז איפה הפרט המוכמן? ויוער כי בעת מציאת הגופה שיערה היה פזור ללא גומייה, שכן זו היתה מונחת על שורש כף ידה.

381. לאחר שעות ארוכות של חקירה, ו”בניית” גרסה כמפורט, מבקש סשה מהנאשם לחזור ולספר את כל מה שגולל בפניהם, על מנת שהוא יוכל לערוך תיעוד בכתב של הדברים. סשה מסביר לנאשם כי “את ההודאה בגילוי לב (בלב נקי/בכנות) שלך ואת שיתוף הפעולה שלך עם צוות החקירה“, יביא בית המשפט בחשבון (מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 43/65, ושוב לא אמנע מלהעיר, כי סשה משתמש במונח הודאה בגילוי לב אשר בית המשפט ייקח בחשבון. (ההדגשה בקו שלי – א”ק).

בהתאם לבקשת סשה, החל הנאשם מפרט את השתלשלות אירועי יום הרצח, המניע לרצח, אופן ביצוע הרצח ומעשיו לאחריו, על פי עיקרי הדברים ש”שחזר” יחד עם החוקרים, לאחר שאלה אמרו לו כאמור “בוא נזכור ביחד“, וכך, הלכה למעשה, באה לעולם הודאה שאיננה תואמת את ממצאי הזירה וממצאי דו”ח הנתיחה.

 

כד.       פרטים מוכמנים או שמא פרטים סותרים

 

382. המאשימה בסיכומיה מונה חמישה עשר פרטים מוכמנים, אשר ידיעתם לטענתה, על ידי הנאשם  מהווה משום סיוע להודאתו והם אף תומכים בכך, שהודאתו הודאת אמת הייתה.

המשיבה מצטטת מושכלות יסוד, כהגדרתה היא בהקדמה לפרק י”ב  לסיכומיה ולפיהם “כמובן פרט מעין זה צריך להיות נכון ותואם לממצאים חיצוניים כמו הזירה, נתיחה, עדויות עדים וכיוצא באלה” לפיכך, ככל שאקבע שפרטים, מוכמנים כביכול, אינם תואמים למציאות הרי שממילא אין כל חשיבות לאותם פרטים והם אף הופכים לפרטים סותרים. זאת ועוד, ככל שמדובר בפרטים שאינם תואמים לזירה ולשאר הראיות האובייקטיביות הרי, שממילא אין  כל חשיבות לשאלות נוספות אותן הציבה המאשימה, לאמור מהיכן נלמדו אותם פרטים? מה האותנטיות של הפרט המוכמן וכיוצא באלה.

383. לטעמי וכמפורט באריכות בפרק העוסק באי התאמת ההודאות לממצאי הזירה ולדו”ח הנתיחה הרי שלא מדובר בפרטים מוכמנים אלא דווקא בפרטים סותרים כך ביחס למרבית הפרטים המוכמנים אליהם התייחסה המאשימה. עוד אעיר בהערה כללית שהמאשימה מתייחסת למכלול הפרטים המוכמנים לשיטתה, הנלמדים ממכלול חקירותיו של הנאשם לרבות “התוודותו” בפני ארתור אלא שלארתור לא נמסר ולדידי אפילו לשיטת המאשימה ולו פרט מוכמן אחד (אכן לשיטת המאשימה, הנאשם הדגים על ארתור שני חיתוכים בצוואר, אולם ראה סעיפים 173-170 לעיל, שם דחיתי קביעה זו) כזכור, טענה מרכזית של המאשימה הייתה כי ההתוודות לארתור היא אותנטית ובהתוודות זו אין וכאמור, כך לשיטתי, פרט מוכמן ולו אחד.

384. הפרט המוכמן הראשון אליו התייחסה המאשימה עניינו בכך, שהנאשם ידע את מיקום מתחם השירותים בו נרצחה המנוחה. בכל הכבוד הראוי דומני, כי אין לדברים אלה כל שחר. ההפך הגמור הוא הנכון. הנאשם לא ידע את מקומה של זירת הרצח. עובדה היא, כי בשחזור ביקש הנאשם לעלות לגרם מדרגות הנוסף המוביל לקומה מעל. עיון בדיסק השחזור מוכיח זאת בצורה ברורה. די אם נפנה ל”פריימים” אליהם הפנתה המאשימה כדי להראות, שהנאשם מסתכל ימינה והוא מתכוון לעלות ימינה. מבחינתו הרצח בוצע בקומת השירותים שמעל השירותים בהם בוצע הרצח בפועל. המאשימה מנסה להסביר, כי הנאשם התבלבל, לטענות אלה כבר נדרשתי לעיל, אולם בעיקר גם אם יש הסבר כזה או אחר להתנהלותו של הנאשם הרי שקשה לקבוע ולמעשה כמעט בלתי אפשרי, שמדובר בנאשם שידע את מיקומה של הזירה – את הקומה של שירותי הרצח. זאת ועוד, כבר בחקירה הראשונה דובר על הקומה השנייה, כאשר כפי שכבר כתבתי לעיל עובדה זו הייתה ידועה למרבית תושביה של קצרין [וראה לעניין זה גם עדותה של אולגה מילמן בפנינו שאישרה, כי אכן עובדת הירצחה של תאיר ז”ל במתחם השירותים בקומה השנייה הייתה ידועה לכל (ראה נ/140ד’- פרוטוקול עדותה במשפט הראשון עמ’ 788 שורה 11)].

385. המאשימה כך בסיכומיה, טוענת כי הסבריו של הנאשם מדוע סופו של דבר פנה למתחם השירותים הנכון, אינם נכונים ועומדים בסתירה למה שהסביר בהליך הקודם. לאמור, בהליך זה טען ב”כ בשמו וכך גם טען הנאשם, שראה, וכאמור לעיל בפרק השחזור, פתק גדול על הדלת בדבר האיסור להשתמש או לנקות את השירותים (ברוסית ובעברית) ובכך ניתן לו סימן מובהק שאלו אכן שירותי הרצח. לעומת זאת, בהליך הראשון טען הנאשם, שעל הדלת הופיע סימן שחור. איני סבור, כי מדובר בסתירה של ממש וכי יש הבדל של ממש בין שתי הטענות. ברור, כי השחזור לקה בחסר, וכמפורט לעיל, בזה שעורכי השחזור לא הקפידו על כך, שלא יהיה כל סימן מזהה על דלת מתחם השירותים.

386. גם טענת המאשימה כאילו, כביכול, אין הבדל בין דלת מתחם השירותים של שירותי הרצח לבין דלת מתחם השירותים של הבנים אין בה ממש, שכן איננו יודעים האם, מתי ובאיזה שלב עבר הנאשם על פני שירותי הבנים. מה גם, שהנאשם סבר שמדובר בקומה השלישית שלה הוא קרא קומה שנייה. כאמור, בשלב זה איני עוסק בשאלה אם מדובר בפרט סותר ויתכן שיש למאשימה ההסברים לכך ואולם, עניינינו כאמור בפרט מוכמן, שכביכול היה בידיעתו של הנאשם, דומני, כי לא הוכח כלל ועיקר, כי הנאשם ידע את מיקומם של שירותי הרצח ובוודאי שלא ברמה הנדרשת להליך הפלילי.

387. פרטים מוכמנים שתיים ושלוש עניינם בכך, שהרצח בוצע בתוך התא ושהנאשם ידע עובדה זו  וכן בכך שהרצח בוצע בתוך תא מספר 2. לעניין העובדה שהנאשם כביכול ידע, שאכן מדובר ברצח בתוך התא הרי שבכל הכבוד הראוי, הנאשם מעולם לא הדגים רצח בתוך תא. כך הוא בוודאי בשחזור שביצע על ארתור, שם נראה מפורשות, שארתור נמצא (מטאפורית כמובן) מחוץ לתא וכך גם כאשר הנאשם מדגים בשחזור את ביצוע הרצח על השוטרת, שגם אז במרבית ההדגמות, שכאמור חזרו על עצמן, הנאשם כמו גם השוטרת, עומדים מחוץ לתא ורק בהדגמה האחרונה מדגים הנאשם שהוא דחף את המנוחה לתוך התא. לפיכך, הפרט המוכמן כביכול של ביצוע רצח בתוך התא לא נאמר על ידי הנאשם. זאת ועוד, דווקא סשה (כמפורט לעיל) הוא זה שמנסה לשכנע את הנאשם שהמנוחה נרצחה בתוך התא ושואל אותו, פעם אחר פעם, מה היה בתוך התא: (ראה והשווה: מ”ט 172/08(8) חלק 2 מונה 19:34, מונה 30:10 ואילך; מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 33/65 למסמכי התרגום; מ”ט 172/06(1) חלק 3 עמ’ 34/65) למסמכי התרגום; מ”ט 172/06(2) חלק 1 עמ’ 2/41 ש’ 31 ואילך).

אשר לעובדה, כי הנאשם כביכול ידע שמדובר בתא מספר שתיים הרי, שכאמור לעיל, את העובדה שמדובר בתא 2 למד הנאשם מסשה וכפי שהראיתי לעיל בסעיף 365, סשה הוא זה שפעם אחר פעם שואל, מה עשית בתא מספר 2? וזאת כאשר כל שאישר הנאשם היה שהמנוחה הייתה ליד תא 1 ו-2. ער אני לכך, שבין השאר הסביר הנאשם, שבטלוויזיה ראו את תא מספר 2, תוך הפנייתו לנ/16 ואולם גם ענין זה איני תולה לחובתו, שכן יכול שגם הסבר זה נכון וכאמור, פרט זה היה ידוע לכל תושבי קצרין ואיני רואה בכך משום פרט מוכמן שרק הרוצח יכול היה לדעת. במאמר מוסגר אעיר, כי לו רצה הנאשם לתעתע  בחוקריו הרי, שצריך היה להגיד דווקא, שהרצח בוצע בתא אחר וזאת על מנת לבלבל אותם. לא כך פעל הנאשם ומשכך לומד אני דווקא, שאמירתו, כי הרצח בוצע בתא מספר 2 הייתה לא יותר מאשר ניחוש מושכל, הסתמכות על מה שראה בטלוויזיה, על מה ששמע בקצרין ועל מה ששמע מסשה.

משכך לא מדובר בפרט מוכמן ברמה גבוהה, שלבד מהרוצח אף אחד לא ידע אותו, שכן וכאמור מדובר בפרט שמרבית תושבי קצרין היו מודעים לו ודרך ידיעתו של הנאשם לא רלוונטית לעניין זה. כללו של דבר לא מדובר בפרט מוכמן בוודאי לא כזה, שניתן לראות בו כדבר מה נוסף או כחיזוק לאותנטיות של ההודאה.

388. הפרט המוכמן הבא שאליו מתייחסת המאשימה וכפי שכונה על ידה הפח”מ המרובע וכדברי המאשימה “…הפרט המוכמן המרובע בעמידה, בתוך התא, בחלק הכניסה של התא קרוב לדלת, כשגופה לכיוון תא 1 וכתפה הימנית לכיוון התוקף…” (יוער כי הפרט המוכמן של “בתוך התא” כבר נמנה בפרטים המוכמנים 2 ו-3).

המאשימה רואה בפח”מ זה את גולת הכותרת של הפרטים המוכמנים. לטעמי, החלק הראשון של פרט מוכמן זה דהיינו, שהמנוחה עמדה ובכל הכבוד, אינו כלל ועיקר פרט מוכמן, שכן הנאשם לגרסתו רדף אחרי המנוחה, אחרי שהציקה לו, וממילא, אך ברור, בהתאם לסיפור שעובד בסיוע ארתור שהיא הייתה בעמידה. שאר הפרטים שבפח”מ הינם, בכל הכבוד, הנחת המבוקש. איני סבור שהוכח, שאכן זה היה מנחה של המנוחה עובר למותה. הדבר היחיד שאנו יודעים, שאכן המנוחה עמדה כשפניה אל עבר הקיר המפריד בין תא שניים לתא אחד, כך העידו כל המומחים וכך גם מעידים כתמי הדם המרובים על הקיר שבין תא שניים לתא אחד ואולם וכפי שפורט באריכות לעיל, התרחיש החלופי אותו הציג לפנינו בא כוח הנאשם ולפיו, המנוחה עמדה כשגבה אל הרוצח ופניה אכן אל עבר הקיר המערבי, הינו סביר לא פחות ואף יותר מאשר זה שאליו מכוונת המאשימה. זאת ועוד וכפי שפורט באריכות לעיל, גם עובדת הימצאותה של המנוחה בפתח התא ולא בתוכו ממש, מסתברת פחות מאשר הימצאותה בעת הרצח בתוך התא. משכך אפוא, שלושה מן הפרטים המפורטים בפח”מ ובסבירות גבוהה אינם תואמים למציאות ואילו פרט אחד, לאמור זה שהמנוחה עמדה בעת הרצח, אינו פרט מוכמן, ובוודאי שלא בדרגה גבוהה.

389. הפרט המוכמן הבא  אליו מפנה המאשימה הינו בכך, שהנאשם ידע שהדלת הייתה פתוחה או חצי פתוחה. בכל הכבוד הראוי גם לעניין זה כבר נדרשתי לעיל והקביעה, כי הדלת הייתה פתוחה או אפילו חצי פתוחה אינה נכונה או, לפחות מסתברת פחות מאשר הגרסה, כי הדלת הייתה סגורה בביצוע הרצח והטעמים לך כבר נכתבו על ידי לעיל.

390. פרט מוכמן נוסף ‏הינו לשיטת המאשימה המנח של הגופה לאחר רצח. בכל הכבוד יאמר כבר עתה, כי אין כל קשר בין המנח של המנוחה בעת שהיא נמצאת לבין התיאור של הנאשם. ברור, כי הרצח בוצע כאשר מכסה מושב אסלה היה מורם, והראיה לכך הינה טיפות הדם הרבות שהותזו על חלקו הפנימי של מכסה האסלה, מאידך, ברור, כי הגופה הייתה מונחת על מכסה האסלה, לפיכך, הרוצח, יהיה אשר יהיה, הוא זה שסגר את מכסה האסלה והניח את הגופה על גבי מושב אסלה. כיצד ניתן לומר, שממצאי הזירה תומכים בהודאתו של הנאשם? דומה, כי ההפך הוא הנכון. יכולה המאשימה לטעון שלא מדובר בפרט סותר וגם לעניין זה איני מקבל טענה זו, אולם ברור שלא מדובר בפרט מוכמן התואם את הודאתו של הנאשם.

זאת ועוד, הנאשם לא קבע  באופן נחרץ, כי היא הייתה שעונה על הקיר שבין תא 2 לתא 3 אלא פעם הדגים כך ופעם אחרת.

391. הפרט המוכמן הבא הינו בכך, שהנאשם ידע שמדובר בחתכים ולא בדקירות. עובדה היא כי אכן בגופה של המנוחה נמצאו חתכים ולא דקירות. אולם ושוב כמפורט לעיל, הנאשם מעולם לא דיבר על שני חתכים בצוואר, קל וחומר שלא על חתכים בצד שמאל, אלא דווקא בצד ימין.

מה גם שהנאשם בתא הכלא הדגים שיסוף אחד ובצד ימין, כאמור, ואילו אחר כך, הדגים דקירה וחיתוך. זאת ועוד וכאמור לעיל, העובדה שגרונה של המנוחה שוסף, הייתה עובדה ידועה ברחבי קצרין.

392. החתך בשורש כף היד – פצע הגנה – מאוחר לשיסוף הצוואר: פח”מ משולש-כך מגדירה המאשימה את הפח”מ הנוסף שאותו מכנה היא כאמור “משולש”. דומה, כי גם בעניין זה כשלה המאשימה. ראשית, בשל העובדה הפשוטה, שהנאשם דיבר על פצע הגנה ביד ימין ואילו החתך נמצא בשורש כף יד שמאל.

שנית, לעניין היותו של פצע זה פצע הגנה כבר נתתי דעתי לעיל וקבעתי באופן מפורש, כי מעדיף אני את חוות דעתו של ד”ר קוגל (כאשר באופן ממשי גם ד”ר זייצב בחוות דעתו הראשונה, כך קבע)  ולפיכך, לא מדובר בפצע הגנה כלל ועיקר, מדובר בפצע שנגרם לאחר המוות או בסמוך מאוד לפני כן; הנאשם מעולם לא דיבר על פצע זה, לפיכך לא רק שלא מדובר בפרט במוכמן אלא מדובר בפרט סותר וגם זה פורט לעיל.

שלישית, מאחר שהנאשם מעולם לא דיבר על פצע ביד שמאל, הרי שממילא גם לא ניתן ללמוד מדבריו שפצע זה היה מאוחר לשיסוף הגרון.

393. מספר החתכים בצוואר – יותר מאחד, גם באמרות וגם בהדגמות-גם לעניין זה כבר נדרשתי באריכות לעיל. כפי שהראיתי, הנאשם מעולם לא הדגים שני  חיתוכים  בצוואר, כל  שהדגים הנאשם היה, פעולת שיסוף אחת בתוך התא בבית המעצר וכך גם בשחזור והכל כפי שפירטתי לעיל.
394. טענת המאשימה, כי הנאשם הדגים בשחזור שני חתכים בצוואר אינה נכונה, שהרי הנאשם חזר ואמר והצביע על עצם הבריח ולא על חיתוך נוסף בצוואר. בדו”ח הנתיחה נקבע, כי מדובר בשני חתכים לפחות בצוואר ואילו הנאשם מעולם לא דיבר על שני חתכים בצוואר. נכון הוא, כי פעם אחת במהלך החקירה של סשה וכאשר סשה הציב בפניו עובדה “נכון בצוואר היו שני חתכים” מאשר זאת הנאשם ואולם בשחזור, פעם אחר פעם, אנו רואים בבירור, שהנאשם הדגים חיתוך אחד בלבד בצוואר.
395. החתך בצוואר בוצע בתנועת גב כף יד – “נאוטמש”-המאשימה קובעת כי החיתוך בצוואר נוצר בתנועת כף יד ואולם זאת מנין לה?  ועל סמך מה קובעת המאשימה כי הנאשם הדגים חיתוך באמצעות תנועת כף יד? והרי המאשימה עצמה מודה שפעם הדגים כך ופעם אחרת.
396. חתך בחזה – המאשימה מפנה בעניין זה להדגמה שביצע הנאשם במהלך השחזור בתא השירותים בבית הספר. אכן הנאשם טען, שבמהלך החיתוך השני החליקה ידו ואז פגע בעצם הבריח של המנוחה, אם כך הוא הרי שלמעשה המאשימה מודה שלא היו שני חתכים בצוואר, שהרי היא מסתמכת על אמרתו של הנאשם, וכיצד אפוא ניתן לתפוס את החבל משני קצותיו? אם החיתוך היה בצוואר הוא לא היה בעצם הבריח ואם הוא היה בעצם הבריח הוא לא היה בצוואר. אוסיף ואומר, כי לעניין זה הסברו של הנאשם היה לוגי בעיניי ואיני רואה בכך פרט מוכמן של ממש ובוודאי שלא פרט מוכמן באיכות גבוהה.
397. הפרט המוכמן הבא עניינו בתיאור הנאשם את בגדי המנוחה, מכנסי ג’ינס כחולים, נעלי ספורט בצבע אפור/לבן, מכך מסיקה המאשימה כי מדובר בפרט מוכמן.

בכל הכבוד, עניין מכנסי הג’ינס וצבעם הכחול כהה, הוא אכן עניין גנרי וזהו הפרט היחידי שבו צדק הנאשם. לעומת זאת, לעניין צבע הנעליים, הנאשם כזכור אמר בתחילה צבע אפור – לבן ולאחר מכן, לבן-שחור או אפור-שחור, הנה כי כן הנאשם ניסה קשת של אפשרויות ואולם העיקר חסר מן הספר – הצבע האדום הבולט בנעליה של המנוחה. אומנם למאשימה הסבר לעניין זה, ונניח שיש בכוחו של ההסבר להימנע מהגדרת הצבע האדום, כפרט חסר, ואולם כיצד ניתן לטעון שהנאשם ידע פרט מוכמן הקשור ללבושה של המנוחה וזאת שעה ש”הצליח” “לנחש” רק את צבע המכנסיים? והלא בצבע הנעליים הנאשם כשל, כשם שכשל גם בצבעי החולצה והמעיל וכפי שפורט לעיל בהרחבה.

398. הוא הדין גם לעניין שערה של המנוחה והעובדה, כי הוא לא היה אסוף בגומי והגומי היה מונח על זרועה של המנוחה.

ראשית ייאמר ובכל הכבוד הראוי, כי הנאשם נאמן לשיטתו, בחר ב- 4 אופציות: “מגולגלות בצמה, לא קלועות (דווקא את זה הדגישה המאשימה בסיכומיה – מדוע ? כי זה הפרט היחידי התואם?) עטופות (מגולגלות) בצמה, נו קוקו… לא קלוע אלא עטוף” ובעיקר הנאשם לא זוכר את צבע השיער! (לא זו אף זאת, כזכור לארתור אמר הנאשם שמדובר היה בילדה עם שיער בלונדיני).

ובכן, וכאמור הנאשם לא יודע את צבע השיער, נותן 4-3 אופציות למצב שערה של המנוחה, ובעיקר, מצב שערה כשנמצאה המנוחה, היה פזור לגמרי! ודומני שגם שי יפרח העידה ששיחקה בשערה של המנוחה, וכשהלכה לשתות, שערה כבר לא היה קלוע ועטוף, ובכן מה לי התיאור של שי יפרח ולפיו תמיד הלכה המנוחה עם שיער אסוף ברישול וללא גומייה, וזאת שעה שכאמור לא כך בפועל נמצאה המנוחה? עוד אוסיף, כי המאשימה, מבלי משים כמובן, הטעתה את בית המשפט, שכן בסיכומיה כותבת היא כך: “גם בנוגע לשער מסר הנאשם תיאור יחודי, שיער קלוע אבל ללא גומיה לשיער” וממשיכה שם “הגומיה הייתה על היד” (עמ’ 324 ושם בסעיף 13) הקורא יכול בנקל היה לסבור, שהנאשם מסר, גם את העובדה שהגומייה הייתה על היד (וראה חילופי הדברים בדברי הסיכום של עוה”ד הלוי: עמ’ 5455 שורה 10 – עמ’ 5458) אלא שהנאשם מעולם לא אמר שהגומייה הייתה על ידה של המנוחה ורק בסיכומים בע”פ ולשאלות בית המשפט הבהירו ב”כ המאשימה את הדברים;

399. כאן גם המקום לשוב ולהידרש לצבע השיער של המנוחה ולהראות כיצד זה נבנתה לה גרסה. אחת העדות הייתה הגב’ לנה אפטר ספולנס, אשר העידה, כי היא זו שניתקה מספר פעמים את הכבל של הנאשם (עמ’ 1459). לטענתה הנאשם ידע שזו היא ובכל אופן היא כלל לא פחדה ממנו והוא כלל לא היה נראה לה מאיים או מפחיד. מדובר בעדה שצבע שערה, כך בעת מתן עדותה בפנינו היה בלונדיני ולשאלת ב”כ הנאשם, אישרה היא שגם בהיותה תלמידה בבית הספר, צבע שערה היה בלונדיני! (עמ’ 1462 ש’ 5). הינה כי כן, הנאשם זכר שילדה בלונדינית הציקה לו, ולכן כשנבנתה גרסת “תלישת הגג” השליך זאת על ילדה עם שיער בלונדיני.

400. דם בשירותי הבנים – לעניין זה כבר נדרשתי בקצרה לעיל ולמעשה לבד מהודאות של הנאשם לעניין זה, לא נמצא לכך תימוכין של ממש, ובכל הכבוד לא ניתן לאמץ את הודעת ויקטור לעניין זה. הטעם העיקרי לכך הינו כי נמנע מהסנגור לחקור את ויקטור חקירה נגדית, שכן ויקטור אומנם זומן והתייצב ואולם לא זכר דבר.

עוד אוסיף, כי יש טעם בטיעוני הסנגור לעניין זה ולפיהם, עדותו של ויקטור מלכתחילה לא הייתה סדורה, שכן הגם שבהודאתו מיום 7.12.16 (ת/347) התייחס ויקטור לתא השלישי בשירותי הבנים הרי שבדו”ח ההצבעה (ת/137) כתב סשה שהעד הוביל אותם לשירותי הבנות ורק תוך כדי הובלה והצבעה חזר בו.

אעיר לעניין זה, כי איני שותף לטענת הסנגור שסשה הוא זה שגרם לויקטור לשנות את עדותו ואולם הספק לעניין השרותים אותם ניקה ויקטור נותר.

זאת ועוד, צודק הסנגור המלומד בעוד שתי נקודות וכדלהלן:

• השוטר יוסי זמולאסון כתב מזכר (ת/350) ולפיו חודש אחרי הרצח ויקטור אמר לו שהוא ניקה את שירותי הבנות.
• בתגובת המאשימה לבקשה למשפט חוזר (נ/181) כותבת המאשימה בסעיף 144 “….וכי למעשה היה זה ויקטור אשר העיד כי ניקה את תאי השירותים הפתוחים בשירותי הבנות…”

401. השערות שנתלשו – לעניין זה ובכל הכבוד מצטטת המאשימה קטע מתוך התמלול השנוי במחלוקת, ולעניין זה התייחסה המתורגמנית מטעם בית המשפט, שאומנם אישרה ששמעה את המילה “שערות” אך לא שמעה את כל ההקשר לכך ולא שמעה את המילה “הורדה”, ראה לעניין זה דברי המתורגמנית לפרוטוקול בית המשפט וכדלהלן:

          “כב’ הש’ א. קולה :          לא, לא, יש פה משפט שאומר ככה, הורדתי את השערות.

מתורגמנית :                    לא, אין משפט כזה.

כב’ הש’ א. קולה :            אין משפט כזה.

מתורגמנית :                    הורדתי שערות אין משפט כזה, יש שערות, אחר כך מידיים שלך שאלה, ואחר כך הורדתי ואחר כך משהו דם ואחר כך כפפות.

כב’ הש’ ד. צרפתי :          אין דבק?

כב’ הש’ א. קולה :            בואו נסכם, המשפט השלם הורדתי את השערות לא קיים.

מתורגמנית :                    לא קיים.

כב’ הש’ א. קולה :            לא קיים, תודה רבה אפשר להתקדם” (עמ’ 3044 ש’ 21 – עמ’ 3045 ש’ 6).

לעניין זה המאשימה באה חשבון עם הנאשם, שב”כ לא מוכן לקבל את התמלול שנערך על ידי מתורגמן מטעמו. בכל הכבוד הראוי, איני מבין טענה זו. המתורגמנית לעניין זה היא זרועו של בית המשפט, והתרגום שלה הוא המחייב וגם אם מומחה ההגנה טעה בתמלול שנערך על ידו, הרי שלא ניתן בהליך פלילי, בו חפצים אנו לרדת לחקר האמת, “לתפוס” את הנאשם על תרגום שגוי במקצת, שנערך על ידי גורם חיצוני, גם אם הוא מטעמו ש להנאשם.

402. חוסר יכולת לנעול את התא השני מבחוץ– העובדה אכן ברורה, המנגנון של תא מספר 2, אכן היה “תקול” האם הנאשם ידע זאת? דומני שעניין זה לא הוכח כלל ועיקר.

כזכור, הסיבה שלא ניתן היה לנעול מבחוץ, נעוצה בעובדה שהחריץ היה שחוק ולכן מפתח לא יכול היה לפתוח או לנעול מבחוץ (ראה ת/173) ואולם הנאשם מעולם לא טען כך ומעולם לא אישר זאת. הטענה היחידה של הנאשם הייתה לשוני שבין סוגי המנעולים בשירותי הבנות, שלא ניתן לנעול אותם מבחוץ, לעומת המנעולים בשרותי הבנים הניתנים לנעילה מבחוץ (מ”ט 120/06 (1)(2) עמ’ 84/93). לטעמי, זהו פרט מוכמן שלילי, שכן בעיית הנעילה מבחוץ קיימת רק בתא מס’ 2 להבדיל מיתר התאים בשירותי הבנות.

יתר על כן ואזכיר זאת שוב, בחקירתו של הנאשם ביום ה-19.1, לפני השחזור, טען כזכור הנאשם שנעל את הדלת מבחוץ, ומסביר “יש שם מנעול ובתוכו חריץ…”.

403. ידיעה שהמנוחה לא נאנסה –

 

המאשימה טוענת שהנאשם ידע שהמנוחה לא נאנסה ומשכך מדובר בפרט מוכמן . דומני שלא רק שלא מדובר בפרט מוכמן אלא כמעט היפוכם של דברים, הנאשם סבר שהמנוחה נאנסה וכדלהלן.

לטענת המאשימה, מהשיחה בין שני המדובבים מיום 15.12.06 (מ”ט 165/06 (8) עולה שהם לא ידעו האם המנוחה נאנסה. לטעמי, ההפך הוא הנכון. להבדיל מיבגני, שאכן לא יודע האם המנוחה נאנסה אם לאו, ארתור יודע מלכתחילה, שהמנוחה לא נאנסה ושניהם תהו שמא החוקרים מפחידים את הנאשם ואומרים לו שהיה אונס, כדי ש”יישבר” ויגיד רק רצחתי אבל לא אנסתי וכדלקמן:

“י: אז איך אנסו אותה?

א: הרי לא אנסו אותה, נדמה לי אני יודע מלכתחילה, שלא אנסו אותה.

י: זין איך אפשר לדעת. אני לא יודע מה יש כאן.

א: וזה שמפחידים אותו שאנסו שם, בשביל מה זה? אני חושב שמפחידים אותו.

י: כדי שיהיה אחר כך פשוט קל יותר את הרצח.

א: אהה. לא, שהוא יגיד: “הרי לא, אני לא אנסתי אותה, אני רק רצחתי (הרגתי).” חח”.

משמעות דבריו של ארתור “אני יודע מלכתחילה” משמעותה, שאכן מהרגע הראשון ארתור יודע בוודאות (ולא בהשערה) שהמנוחה לא נאנסה!

לקראת סוף השיחה בין שני המדובבים עולה בקשתו של ארתור מיבגני, שיורם אזולאי יעדכן אותו “איך למעשה היא נרצחה?” לדידה, של המאשימה הבקשה מוכיחה שארתור לא קיבל מידע טרם כניסתו לתא. לדידי, אין בכך הוכחה, שכן יכול להיות שאמרו לו שלא היה אונס אבל לא אמרו לו איך בוצע הרצח; בהינתן התנהלות החוקרים מאוחר לכניסתו של ארתור לתא, אני יכול להניח כי סביר שנמסר לארתור מידע לגבי האונס טרם כניסתו לתא, שהרי סמוך לאחר בקשתו לקבל מיורם מידע בנוגע לאופן ביצוע הרצח, הגיע יורם יחד עם השוטר דאהר לתחנת ראש פינה, כך כעולה מיומן הצח”מ, שם כמובן היה ארתור. יורם זומן לעדות נוספת לפנינו בסוגיה ספציפית זו, ועל אף שחזר וטען, שמעולם לא נתן לארתור פרטי חקירה כלשהם, לא היה בפיו כל הסבר לנסיעה הנ”ל לתחנת ראש פינה, למעט השערות בלתי מבוססות שסיפק באשר לסיבת נסיעתו לשם. הוא גם סירב לאשר כי נכח בחקירה של דאהר את ארתור מאותו יום, למרות שלא שלל זאת באופן מוחלט (עמ’ 4690 ש’ 29-10).

המאשימה, כדי לשלול את הטענה ולפיה, הנאשם למד את העובדה שהמנוחה לא נאנסה מארתור, טענה בסעיף 200 לתגובתה לבקשה למשפט חוזר (נ/181), כי מדברי הנאשם עצמו עולה, כי סבר בסופו של יום, שיש אפשרות שהמנוחה נאנסה. המאשימה הפנתה לדבריו בעמ’ 1026 לפרוטוקול במשפט הראשון וכדלקמן:

“ובאותו רגע עוד לא הייתי בטוח שאונס לא קרה, ואני המצאתי אז דבר חריג ביותר, ואמרתי להם אז שסיפרתי להם שכשנכנסתי שהילדה הייתה עם המכנסיים למטה וככה עזבתי אותה כי חשבתי שאונס היה באמת” – הינה כי כן, גם לדעת המאשימה, הנאשם אכן סבר שהמנוחה נאנסה.

אם בכך לא די אפנה להלן לחלק קטן מיני אמרות רבות של הנאשם מהן עולה, כי היה בטוח שהמנוחה נאנסה:

שיחה מיום 13.12.06 בין הנאשם ליבגני (מ”ט 163/06 (3) חלק 1 מונה מסך 20:23:50)- “אם הבנתי נכון אז גם אנסו את הילדה, אם הבנתי נכון, כי לקחו ממני ספוגית של רוק” .

הנאשם אמר לארתור בשיחה בתא כי “ככל הנראה” תאיר ז”ל נאנסה ואז זה “פלוס גדול”

לטובתו (מ”ט 165/06 (15) חלק 4 מיום 16.12.06 עמ’ 4/40).

 

מ”ט 165/06(5) חלק 1 מיום 14.12.06– הנאשם מספר למדובבים ששמע מהשוטר היום שהרגו ילדה באפן אכזרי, שאנסו אותה “נו גם כן אנסו בנוסף לכל. אתה מבין? בשביל מה עוד אני צריך לקחת על עצמי אונס של מישהו אחר”. ארתור שואל, מה הוא אמר בדיוק הרגו ואנסו או אנסו בהתחלה ואחר כך הרגו, כי יש דפוקים שהורגים ואחרי זה אונסים הנאשם השיב שהוא לא יודע שהוא חושב שהרצח על רקע מיני “זה תיק קשה. אבל רק לא אונס, את זה לא צריך להוסיף לי. פה אני מוותר, חבר’ה. אתם רוצים את דגימת הזרע לי, הנה,… תיקחו מה שאתם רוצים. אבל אני לא אנסתי. לא צריך להוסיף לי אונס (לא נשמע). סוף העולם שמאלה, אני אקח על עצמי את הרצח, אני אקח על עצמי רצח של מישהו אחר, אני אקח. אני שיט, אחרי זה אני אצא… הלוואי שיקרה ככה, אני בעצמי אמצא את הבן זונה הזה. אבל אונס זה לא הסעיף שאני הייתי רוצה להגיע בגללו לבית סוהר. ובשביל מה אני צריך את האונס הזה? שיט, יש לי אישה צעירה בבית. נו אם אני רציתי ש… היא תעשה לי מה שאני רוצה”

הנאשם ממשיך להגיד שלא מוכן בשום פנים ואופן שיאשימו אותו באונס “כי אתה תהיה ישר מאחורי הקו האדום” (איפה ששמים את האנסים ברוסיה).

מ”ט 165/06(9) מיום 15.12.06- הנאשם מספר לארתור שאתמול החוקרים עוד התווכחו איתו אבל בחקירה היום התעקשו שהוא הרוצח. הנאשם מספר לארתור, שהחוקר יעקב אמר לו שיש עד שראה אותו רוצח “אבל אתה קודם זיינת ואחר כך רצחת” הנאשם מספר שהשיב לו “אתה השתגעת, לך תזדיין כבר יש לי דמעות בעיניים תזדיינו כולכם“. ארתור מתפלא ואומר לו, “התחרפנו מה אתה צריך ילדה בת שלוש עשרה לזיין אותה?” והנאשם עונה: “זה בדיוק העניין, שהפילו עלי הכל הכל…” הנאשם אומר לארתור, שמהשיחה הזו הוא הבין שהילדה באמת נאנסה. לשאלת ארתור למה הוא חושב ככה הנאשם משיב, כי שאלו אותו “איך אתה עשית סקס” הנאשם מספר שכבר לא איכפת לו לחתום שהוא הרג את הילדה כי נמאסו עליו וארתור אומר לו שהוא השתגע ודפוק כי זה גם רצח וגם אונס. הנאשם מעלה אפשרות שאחרי האונס הילדה איימה לספר להורים ואז רצחו אותה.

 

מ”ט 165/06(10) מיום 15.12.06–

ארתור:               “תקשיב לי. אתה לאט לאט… אתה תקשיב לי, אתה לאט לאט תברר… תברר

רומן:                   “איך רצחו אותה בשביל שכאילו להגיד את זה בחקירה, כאילו אני עשיתי את זה, כן?

ארתור:                “לא שאני, אני לא אומר לך כאילו שאתה עשית, אני מתכוון.. אתה צריך לברר בדיוק, אם יש אונס או אין.

רומן:                   יש אונס. למה?

ארתור:                זה אתה חושב ככה. זה אתה חושב ככה. שיש.

רומן:                  תראה אה… כשקרה הרצח, השמועות רצו מהר. אני שמעתי מלא סיפורים. אני שמעתי שאנסו אותה, אני שמעתי הכל”.

ארתור אומר לו שאנשים משקרים אבל רומן מספר,  שגם הפסיכולוגית שאלה אותו איך

חיי המין שלו עם אשתו וניסתה לבדוק אם הוא פדופיל וגם החוקר שאל אותו אם אנס

אותה כך שהוא מסיק שהיה גם אונס .

 

מ”ט 165/06(15) מיום 16.12.06– רומן אומר לארתור “אם יש שם אונס זה מה שילבין אותי ושהם יחפשו את מי שעשה את זה… כשהוא [הרוצח + האנס] הכניס לה [למנוחה] ברור שהיה שם משהו“. ארתור אומר בתגובה “אולי לא היה שם כלום. אולי היה שם רק קונדום?” הנאשם משיב “לא, לא חושב (לא ברור) הכל יכול להיות. בכל זאת, אפילו אם זה קונדום היה צריך להשאיר אולי שער או משהו ששייך לו. אף על פי שאם זה קטין מה יכול להישאר שם. יש לו איזה פוך (קללה) כוס אמק, זה ממש תיק קשה” .

עוד אפנה שוב למה שכבר נכתב בסעיף 309 לעיל, לעניין השאלה האם הנאשם אמר ליבגני שהיה אונס, וסופו של דבר הוסכם כי הנאשם אכן אמר “…הוא ידקור אותה פעמיים יאנוס אותה וילך…” [אעיר לעניין זה במאמר מוסגר, כי אם המאשימה ביקשה ללמוד ממשפט זה שהנאשם ידע שהיו שני חתכים בצוואר, אזי ממילא צריכה היא גם להסכים שהנאשם סבר שהיה אונס, ומשכך מדובר “בדבר מה סותר”]. לא נעלמה מעיניי טענת המאשימה, כך בעמ’ 86 לסיכומיה, ולפיה, הנאשם אמר לארתור: “…אני עשיתי טעות, פלטתי, הכל רק לא אונס, לא היה אונס” וכן הציטוט שם בהמשך שהנאשם אומר “לא היה אונס, אונס לא היה”, לטענת המאשימה הנאשם “מוסיף זאת בבטחון ומבלי שנשאל”, ואולם צפיה מדוקדקת מראה שלא כך הם פני הדברים, ארתור הוא זה שאומר לנאשם כמעט הסגרת את עצמך… על ידי מה? ואז משיב לו הנאשם על ידי אונס שלא היה ומכאן ראייה לשיטתה, שהנאשם ידע שאכן לא היה אונס. אכן, מדובר באמירה בודדה שאין לה הסבר ברור. אולם ועיקר, עשרות רבות של אמירות הפוכות בדיוק היו לנאשם גם לפני מועד זה וגם לאחריו ורק חלקן הוצגו לעיל.

זאת ועוד, ארתור עצמו הודה, סופו של דבר, שהנאשם אכן חשב שהמנוחה נאנסה (ראה עמ’ 895 שורות 31-29).

צודק לעניין זה ב”כ הנאשם שהמאשימה לא חקרה את ארתור בחקירה חוזרת, לעניין זה.

עוד אפנה לכך שלמעשה, בחקירתו הנגדית הארוכה של הנאשם, לא הטיחה בו את המאשימה את המשפט שצוטט לעיל, שממנו למדה המאשימה, כך בסיכומיה, שהנאשם כביכול ידע שהמנוחה לא נאנסה, וזאת בניגוד גמור לכל אמירותיו האחרות של הנאשם. משכך אפוא, וככל הנראה, גם לעניין זה צודק ב”כ הנאשם, שאכן עד שלב מסויים (לפחות) סברה המאשימה שהנאשם אכן חשב שהמנוחה נאנסה.

הנה כי כן, ולאור האמור דומה שהוכח ברמה הנדרשת לנאשם, שהנאשם לא ידע שלא היה אונס, ולמעשה הנאשם היה משוכנע שהמנוחה נאנסה, וארתור הוא זה שניסה לשכנע אותו שההיפך הוא הנכון.

404. ידיעת הנאשם שילדה נפלה בשירותים עוד לפני שנודע לו על רצח המנוחה- פרט זה נשלל לחלוטין כפרט מוכמן בעדותו של ראובן ג’נח. מעדותו בפנינו עלה ברורות, שעוד בטרם התקשר אל הנאשם בשעה 21:23 ידע מאשתו, אשר השתתפה בחיפושים שהמנוחה נמצאה מתה בשירותי בית הספר (עמ’ 1110 ש’ 7, 24, 26, 33) והוסיף, שנדמה לו שאכן הוא זה שאמר לנאשם שהאירוע היה בשירותים.

כה.    חוות דעתו ועדותו של רפ”ק ירון שור

 

העקבות/הסימנים על מכנסי תאיר ז”ל

405. אחד מסלעי המחלוקת, שבין התביעה להגנה מתמקד בשאלה, האם הסימנים שנמצאו על מכנסי המנוחה; עקבות נעליים הם? וגם בהנחה והתשובה לכך חיובית, האם מדובר בעקבות נעלי הסלמנדר של הנאשם?
406. אקדים ואפנה לביקורת השיפוטית שנמתחה על הפרקטיקה של השוואת טביעות נעליים בע”פ 1620/10 מצגורה נ’ מדינת ישראל (להלן: “פרשת מצגורה“), שם נדרש בית המשפט העליון לסוגיה העקרונית של ראיה מסוג טביעת נעל, שנמצאה על חולצת המנוח ובמקומות נוספים בזירה. נקבע שם, כי על אף שאין לשלול את קבילותה של הראיה באופן כללי, הרי שמדובר בראיה מוגבלת מאחר שהסולם המילולי רב הדרגות אינו מעוגן ומובהר דיו. סופו של יום, ונוכח קשיים לא מבוטלים שפורטו בפרשת מצגורה (העדר סטטיסטיקה; הפילוג בדעות המומחים; שיטת ההכרעה; העדר שיח בין המומחה לבין בית המשפט; שיעור הטעות; הביקורת במשפט המשווה; הקשר בין הראיה המדעית למשפט הפלילי), הוכרע כי משקלה של ראיית טביעת הנעל שם אפסי.

בקשה לדיון נוסף שהגישה המדינה בפרשת מצגורה נדחתה (דנ”פ 8512/13).

407. במסגרת ערעורו של הנאשם שלפנינו לבית המשפט העליון (ע”פ 7939/10) נדרש בית המשפט לדיון בסוגיית ראיית טביעת הנעל. כב’ השופט י. עמית קבע (באמרת אגב) בשונה מכב’ השופט נ. הנדל בפרשת מצגורה, כי סוגיית השוואת טביעות נעל היא סוגיה שבמומחיות, ולא עניין שבמדע, ולכן כוחה של הראיה הוא כמו כל ראיה נסיבתית אחרת, והוא עניין למומחיות כאמור.
408. אקדים ואציין, כי ממכלול המארג הראייתי שהוצג לפנינו, נוכחתי כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, ברמה הנדרשת בפלילים, כי הסימנים שנמצאו על הג’ינס הינם עקבות של נעל. וודאי שלא הוכח, ברמה הדרושה, כי מדובר בנעל של הנאשם. חקירת המומחה מטעם התביעה, ירון שור, הותירה סימני שאלה רבים, שהובילו אותי למסקנה, כי לא ניתן לקבוע קביעות שהינן מעל לספק סביר ביחס לממצאים על הג’ינס, כשדי שאומר כי נותרתי מסופק אם בעקבות נעל עסקינן, כפי שיפורט להלן.

חוות דעתו של רפ”ק שור מיום 21.06.07 (ת/385)

409. שור ערך השוואה בין 6 זוגות נעלי הנאשם, ביניהן, נעלי הסלמנדר שלו (וכן נעליים נוספות של חשודים אחרים, של כוחות ההצלה ושל ה”מחלצים”), לסימנים שמצא על גי’נס המנוחה.

יוער כהערה מקדימה, כי חוו”ד זו של שור, נערכה על פי סולם דרגות ישן, אותו כינה שור ה”סולם האורדינלי”.

על פי ממצאי הבדיקה של שור, על גבי מכנסי המנוחה נמצאו עקבות נעליים רבות, חלקיות ובחלקן זו על גבי זו. שור חילץ מתוכן שש עקבות אותן מספר 1- 6 ולגביהן קבע מדרג של “אפשרי” או “אפשרי בהחלט”, שהן של נעלי הסלמנדר של הנאשם (אשר סומנו בסעיף 9 לחוות הדעת) וכדלהלן:

א.      מתחת לכיס השמאלי של מכנסי המנוחה, נמצאה עקבה חלקית של נעל שמאל (להלן: “עקבה 1“) המתאימה בדגם, בגודל ובמספר פגמים המצויים בסוליה לחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר השמאלית של הנאשם, בדרגת “אפשרי בהחלט”, כי נעל זו הותירה את העקבה על הג’ינס.

ב.       על הכיס השמאלי, בצמוד לעקבה 1 ומעט מעליה, נמצאה עקבה נוספת (להלן: “עקבה 2“), חלקית, קלושה ומעוותת של נעל שמאלית המתאימה בדגם, בגודל ובפגם המצוי בסוליה לחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר השמאלית, בדרגת “אפשרי בהחלט” כי נעל זו הותירה את העקבה על הג’ינס.

ג.       על צד המכנס השמאלי, סמוך לתפר הצד, נמצאה עקבה נוספת, חלקית ביותר, כפולה וקלושה (להלן: “עקבה 3“) של נעל שמאל, המתאימה בדגם, בגודל ובקו מיתאר של קריעה (“קונטור שחיקה”) לחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר השמאלית בדרגת “אפשרי בהחלט“, כי נעל זו הותירה את העקבה על הג’ינס.

ד.       נמצאו עקבות חלקיות נוספות המתאימות בדגם ודומות בגודל לחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר השמאלית, בדרגת “אפשרי” כי הנעל הותירה עקבות אלה על הגי’נס.

ה.      מתחת לכיס השמאלי של המכנס, ובניצב לעקבות 1 ו-2, נמצאה עקבה חלקית ביותר של נעל שמאל (להלן: “עקבה 4″) המתאימה בדגם ודומה בגודל לחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר, בדרגת “אפשרי” שהנעל הותירה גם את עקבה 4 הנ”ל.

ו.       על גבי מכנסי הג’ינס, באזור הכיס הימני ועליו, נמצאו מספר עקבות חלקיות, כפולות וקלושות של נעל ימנית (להלן: “עקבה מס’ 5“), המתאימות בדגם ובגודל לחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר הימנית, בדרגת “אפשרי” שנעל זו הותירה את העקבות הנ”ל (ראה התייחסותו בנדון בעמ’ 1730 ש’ 10- 26 לפרוטוקול).

ז.       על גבי הג’ינס, מתחת לכיס הימני, ובניצב לעקבה 5 נמצאה עקבה חלקית של נעל ימנית (להלן: “עקבה 6“), בדרגת “אפשרי” שנעל הסלמנדר הימנית הותירה את העקבה הנ”ל.

410. שור המיר את הדרגות שקבע בחוות דעתו לדרגות על פי סולם הדרגות החדש (ת/400), כדלקמן:

עקבות 1, 2 ו- 3, שדורגו “אפשרי בהחלט” על פי הסולם הישן, הן בדרגת “קיימת התאמה ברמה גבוהה” על פי הסולם החדש (משמע, קיימת התאמה במאפיינים סוגיים ואקראיים). עקבות 4, 5, ו- 6 שדורגו “אפשרי” על פי הסולם הישן, הן בדרגת “קיימת התאמה במאפיינים סוגיים” או “קיימת התאמה חלקית במאפיינים סוגיים“, על פי הסולם החדש.

שור קבע בחוות הדעת כי בהנחה שכל העקבות שפורטו לעיל נוצרו ע”י זוג נעליים אחד (בהתבסס על כך שכל העקבות נמצאו על הג’ינס, סמוכות זו לזו), אזי “קיימת סבירות גבוהה” לשיטתו, כי זוג נעלי הסלמנדר הותירו את כל העקבות הנ”ל.

עוד קבע שור בחוות הדעת, לאחר שסקר את האוסף הנעליים שבמאגרו ולא מצא התאמה בין אותם זוגות הנעליים להטבעות על הג’ינס, ובהינתן נדירות נעלי הסלמנדר בארץ, כי ההסתברות שנעלי הסלמנדר של הנאשם הן שהותירו את העקבות על הג’ינס עולה לכדי “סבירות גבוהה מאוד“.

כיום, על פי הסולם החדש, מסקנתו בעניין נכתבה כך: “צירוף הממצאים מצמצם את הסיכוי שהמוצגים הינם ממקורות שונים“.

411. קביעתו של שור בחוות הדעת לפיה “קיימת סבירות גבוהה מאוד” שנעלי הנאשם הותירו את העקבות על ג’ינס המנוחה, תוך הסתמכות על שני נימוקים- אי התאמת העקבות על הג’ינס לנעליים הנוספות שבמאגרו וכן נדירות נעלי הסלמנדר, נתבררה כ”קפיצת מדרגה” חסרת בסיס עובדתי/ראייתי ומשפטי. הוכח לפנינו, כפי שיפורט בהרחבה להלן כי לא ניתן לקבוע ממצאים ברורים וחד משמעיים ביחס לאוסף הנעליים שבדק שור, ובפרט משעה ששור לא שמר תיעוד של הבדיקות הנ”ל שביצע לטענתו (ראה בהרחבה סעיף 416 ב1 להלן).

 

412. שור וכאמור לעיל קבע, כי על מכנסי הג’ינס של המנוחה נמצאו שש עקבות נעליים אותן ניתן לשייך ברמת סבירות כזו או אחרת לנעלי הסלמנדר של הנאשם.

לעניין זה קבע שור כי העקבה העיקרית הינה העקבה שמתחת לכיס שמאל אותה כינה שור עקבה מספר 1 ולדעתו עקבה זו הוטבעה על ידי נעל שמאל של הנאשם וזאת בסבירות גבוהה (כך על פי הסולם הישן).

עקבה נוספת לה ייחס שור סבירות ברמה גבוהה הינה עקבה אשר כונתה על ידו עקבה מספר 2.

עקבה מספר 1 מצויה כאמור, מתחת לכיס השמאלי של מכנסי המנוחה ואילו עקבה מספר 2 נמצאת על הכיס השמאלי.

 

413. אתמקד בשלב זה בשתי עקבות אלה ולאחר מכן ובקצרה אפנה לבדוק את קביעותיו של שור ביחס לסימני עקבות נוספים.

במהלך עדותו של שור הערתי לא אחת, כי אכן העקבה שסומנה 1 נראית כעקבת נעל. כך           גם בסיכומים טענו באי כוח המאשימה, כי טוב מראה עיניים וכי סימן זה נראה      בוודאות כעקבת נעל ואין צורך בחוות דעת של מומחה לעניין זה.

במבט ראשון הצורה המוטבעת בסמוך לכיס שמאל אכן נראית כעקבת נעל ואולם מבט             מדוקדק מראה כי יש ספק גדול האם אכן מדובר בעקבה של נעל.

המבט הכללי של סימן זה נראה כעקבת נעל. יש פסים, יש היקף (קונטור) בצורת נעל כך בחלק השמאלי התחתון של אותו סימן וכך גם בחלק הימני העליון של אותו סימן ועל פני הדברים נראה, כי אכן מדובר בעקבת נעל. אולם שור עצמו הבהיר, כי חלק מהסימנים הינם כדבריו “סימנים מסיחים” וברור כך לקביעתו, כי ההיקף אשר כונה על ידו “הקונטור” אינו חלק מהיקף הנעל וכי מדובר ב”סימן מסיח”. זאת ועוד, לא כל הסימן הנראה כטביעת נעל הינו אכן חלק מן הנעל, כך לקביעת שור, אלא רק החלק השמאלי של אותו סימן ובערך

כ-40% מהסימון המוטבע. (ראה תצלום העקבה על הג’ינס מתוך תיק העבודה של שור אשר סומנה 10/א).

בדיקת גודל אותו סימן מראה בעליל, כי מדובר בסימן שרוחבו הינו כ-3 ס”מ. ממילא אך ברור הוא, כי הוא אינו מתאים בגודל לנעלי סלמנדר או לנעל “נורמלית” כלשהי ולכל היותר הגודל, אשר ניתן לייחס לסימן זה אינו יכול להיות יותר מעקבה של נעל קטנה מאד. ברור, כי אין סימנים אלה מתאימים לנעל בגודל אמיתי.

משכך אפוא ברור שהייתה לפנינו טעות אופטית, אכן הסימן כולו נראה כעקבת נעל, יש חלק קדמי ברור, יש היקף ברור ויש חלק אחורי ברור, אלא שלא ניתן להתייחס לכל מה שנראה כעקבת נעל אכן כעקבה, על שום שתי סיבות:

א.      שור עצמו העיד שלא כל הסימן הוא עקבת נעל.

ב.       לו אכן היה מדובר בעקבת נעל, אזי ברור שמדובר בנעל קטנה מאד ברוחב של כ-3 ס”מ    ובאורך של כ-8 ס”מ.

414. מהמוצג המסומן 2 בתיק העבודה של שור ניתן לראות, כי מה שהצליח שור לחלץ מתוך השוואה שבין הכתמים על הג’ינס לבין הנעל, הוא בסך הכל מספר פסים, כך בצד שמאל של תמונת הנעל, וכן חלק קטן מאוד של עיגול הדריכה הפנימי ועוד חלק קטן של כסנטימטר וחצי בסך הכל של חלק מהיקף הנעל בקדמת הנעל. על אלה, הוסיף שור עוד שלושה פגמים ייחודיים, כך לשיטתו, בנעל של הנאשם.

בכל הכבוד הראוי, דומני, שאין די בכך כדי לקבוע שמדובר בעקבת נעל ובוודאי שלא ניתן לקבוע, כי מדובר בנעל של הנאשם.

מספר הסימנים להשוואה הינו קטן ביותר, חלקי ביותר ואך ברור הוא, כפי שעלה מהחקירה נגדית לעניין צורת העמדת הנעל, שיש בה כדי לשבש את מה שנראה בפועל במכנסי הג׳ינס.

כאמור, הסימן שנוצר הינו קטן וכל קשר בין גודלו לבין גודל הנעל של הנאשם הינו מקרי ואקראי, כשם שגם אין בו כדי להוות אינדיקציה לנעל בגודל “נורמלי” אחר.

דומני גם, שלשיטתו של שור עצמו, לולא שהייתה נעל להשוואה לא יכול היה הוא לקבוע שמדובר אכן בעקבות נעל. הווה אומר, שרק על בסיס אותם ארבעה סימנים (הפסים, חלק קטן מפס העיגול, חלק קטן מאוד מהיקף הנעל ושלושה סימנים ייחודיים אחרים) קבע המומחה שתי קביעות – אחת שמדובר בנעל והשנייה שמדובר בנעל של הנאשם.

איני סבור שדי בכך, לא לקביעה כי מדובר בנעל כלל ובוודאי שלא לקביעה כי מדובר בנעל של הנאשם (ארחיב בכך עוד להלן).

415. אוסיף ואומר, כי גם אם תהיה סבירות לכך שמדובר בטביעות נעל, הרי שצירוף כל העובדות כפי שיפורט להלן (וזאת אפילו בהתעלם מהחקירה הנגדית שאדרש לה להלן) שולל קביעה זו או, מכל מקום, מטיל בה ספק ניכר.

א.      אין לפנינו טביעות נוספות הדומות בצורתן לעקבה זו, לו היה מדובר בטביעות נעל          בכלל או כאלו ששייכות לנעלי הרוצח, הרי שמצופה היה למצוא עקבות דומות נוספות            הן על    רצפת התא והן בנתיב היציאה למקום אליו קפץ הנאשם בשחזור.

ב.       על גבי מכסה האסלה נמצאה עקבה, אשר לגביה ניתן לקבוע כמעט בוודאות, שמדובר     בטביעת נעל (וכפי שכבר הראנו לעיל), כאשר ברור שעקבת נעל זו אינה זהה ואינה          תואמת לנעל של הנאשם.

                   בהנחה שמדובר אכן בעקבות נעל על הג’ינס, הרי שהסבר אחד הינו שהיו בתא שני רוצחים, דבר שאינו מסתבר, או לחלופין שיכול שמישהו אלמוני אחר היה בתא, ודווקא הוא זה שדרך בטעות, על גופת המנוחה.

יאמר מיד מדובר בהסבר, שהינו אכן דחוק ואולם הסברו של שור ולפיו על גבי הג’ינס     נתגלו עקבות נעליים בכלל ושל הנאשם בפרט, אינו פחות דחוק.

“תזה” זו משאירה אותנו עם ספקות גדולים הרבה יותר, שכן וכאמור אין כל הסבר לכך,            שאין עקבות נוספות של הנאשם ואין כל הסבר לטביעות הנעליים הזרות האחרות.

416. טרם שאתייחס ביתר פירוט לחקירתו הארוכה (על פני כ- 3 ישיבות) של שור, אשר הכריע בחוות דעתו המקורית כי “קיימת סבירות גבוהה מאוד” שהעקבות על מכנסי המנוחה הן של נעלי “הסלמנדר” אותן נעל הנאשם ביום הרצח, (כיום על פי סולם הדרגות החדש “צירוף הממצאים מצמצם את הסיכוי שהמוצגים הינם ממקורות שונים“), אבקש להקדים דיון בנקודות חשובות ומתחייבות, אשר בהצטברותן ומבלי להידרש בשלב זה לשאלות שבמומחיות, מחלישות ממשית את מסקנתו האמורה של שור;

א.      העדר סימני דם על סוליות נעליו של הנאשם (ראה בהרחבה לעיל בפרק ז’4 העוסק בכך), מעורר קושי ניכר, שהרי העקבות על הג’ינס מוטבעות בדם, ועל כן היה מצופה, בהנחה שמדובר בעקבות נעליו של הנאשם, כי על סוליות נעליו יימצאו סימני דם. בהקשר זה אוסיף, כי מעבר למה שלמדנו מניסוי שטיפת הנעליים בו השתתף שור ב- 2009, (ת/397) קרי, כי לא ניתן להעלים חח”ד על ידי שטיפת נעליים, אלא לכל היותר למנוע הפקת D.N.A. ע”י שטיפתם, הרי שבפועל מסוליית נעל ימין של הנאשם הופק D.N.A. השייך לו, מה שמפחית, עד מאיין, את האפשרות כי נעליו נשטפו. על פי חוות דעת שור נעל שמאל של הנאשם הותירה 4 עקבות על הג’ינס (ביניהן נמצאת גם העקבה “הכי חזקה” מבחינתו – עקבה 1) .לפיכך נשאל שור ע”י בימ”ש: “האם העובדה בהנחה ולא נמצאו שרידי דם על הנעל, הגיעו לזה אחר כך הסברים שטפו לא שטפו אבל עצם העובדה שבהנחה ולא שטפו נעל ולא מצאו עליה שרידי דם מה זה עושה לכל הסטטיסטיקה שאדוני עוסק בה בשאלה האם הנעל הזאת מתאימה להיות הנעל שהטביעה את העקבה על הג’ינס?” שור השיב באופן סתמי, ומבלי לספק הסבר שמניח את הדעת “זה לא עושה כלום, כיוון שאני יודע שיש פה סימנים שנוצרו על ידי הנעל, אני מוצא את אותם פגמים אקראיים, אבל הסימנים האלו נוצרו“. בית המשפט מחדד את השאלה בניסיון לרדת לסוף דעתו של שור “הביאו לך נתון אין שרידי דם בדיקת המעבדה של המשטרה אמרה אין שרידי דם, מה זה אומר? האם זה יכול להיות אותה נעל?”. על אף כי במקרה כדוגמת זה שהוצג לו אין היתכנות כי מדובר באותה נעל, התבצר שור בעמדתו “אם מצאתי סימן בנעל שנמצאה בה עקבה, נאמר ברמה של זאת הנעל באופן תיאורטי מצאתי סימן בנעל ומצאתי סימן בעקבה והסימן אומר זאת הנעל לא ישנה לי אם מצאת סימני דם או לא מצאת הסימן מעיד כאלף עדים שזאת הנעל” (עמ’ 1709- 1710 לפרוטוקול). שור הבהיר כי העדר סימני דם של המנוחה על נעלי הנאשם, אף אם אלה לא נשטפו, איננה משנה מתשובתו כי עקבת הנעל על הג’ינס שייכת לנאשם, תוך סיפוק הסבר, שאיננו מניח את הדעת בלשון המעטה: “אני רוצה לומר שבמזפ יש הפרדה ברורה מעולם לא העדתי מעולם לא העדתי על חומר אם הוא דם או לא דם, מעולם לא העדתי אם חומר נמצא או לא נמצא זה לא התחום שלי” (עמ’ 1713 ש’ 30 ואילך).

הייתכן כי סוגיה שהיא לכל היותר עניין שבמומחיות (השוואת טביעות נעל), ואיננה בגדר “מדע” תגבור על קביעה מדעית לפיה אין שרידי דם על הנעל?! ראייתו החד ממדית של שור (לעניין זה), מוסיפה לקושי להסתמך על קביעתו בחוות הדעת לפיה העקבות על ג’ינס המנוחה הן בסבירות גבוהה מאד עקבות נעליו של הנאשם.

ב.       קביעות שור בחוות דעתו ביחס לעקבות חלקיות שמצא על ג’ינס המנוחה לגביהן קבע כי “אפשרי שנעל שמאל של הנאשם הותירה אותן” (עמ’ 4 סעיף ד’ לחוות הדעת), איננה נתמכת בתיעוד כלשהו. שור הופנה בחקירתו לחוסר זה בתיק העבודה שלו ונשאל: “כמה עקבות חלקיות היו?” שור השיב ” 1, 2…“, למרות שלא פרט בחוות דעתו או בתיק העבודה שלו את מספר העקבות החלקיות הנ”ל. לשאלה “איפה דפי העבודה של אותן עקבות חלקיות שלא נקבת במספר שלהן? איפה השקפים שהנחת על הג’ינס ואיפה הכיתוב אני רואה כך וכך תציג לנו מתיק העבודה שלך או תפנה אותנו“. שור השיב “לא… כי אין לנו… כי יש לנו את התצלום, יש לנו את הטבעת הניסיון בתיק העבודה ואנחנו יכולים בקלות להניח אחד על השני במקומות שבהם יש עקבות מסוימות… לא עשינו דפי עבודה… חוות הדעת קצרה יותר“. כשבית המשפט מסביר לשור כי בהעדר תיעוד, לא ניתן לבקר את התהליך שהביא אותו לדירוג עקבות אלה בדרגת “אפשרי”, נאלץ שור להסכים עם עמדת בית המשפט “אני נאלץ להסכים עם אדוני שאם היינו מסמנים על תצלום מסוים את כל אותן חלקי עקבות המצוינים בסעיף ד’ היה טוב יותר לא סימנו לפי מיטב זכרוני, אני לא מוצא את זה בתיק שלי לא סימנו על תצלום מסוים את כל אותן חלקי עקבות ולכן הייתי אומר לא התייחסנו אולי לעקבות האלו בגיבוש חוות דעתנו…” (עמ’ 1739- 1742). הגם ששור העיד כי עקבה חלקית אחת הוא רואה בבירור, הרי שבהעדר נייר עבודה לתמיכה בעמדתו, אינני רואה ליתן משקל לכלל העקבות החלקיות המצוינות בסעיף ד’ לחוות הדעת. זאת ועוד, האמירה הנ”ל של שור לפיה הוא רואה עקבה אחת חלקית בבירור, איננה מתיישבת עם תשובתו בחקירה החוזרת לפיה הוא נתן משקל “אפסי” או “נמוך” לעקבות הללו בגיבוש מסקנתו (עמ’ 2067). כלום ייתכן שהמומחה התעלם או נתן משקל נמוך בגיבוש מסקנתו בחוות הדעת לעקבה אותה הוא ראה בבירור?!

ב.1     קביעה נוספת של שור לה אין תימוכין בתיק העבודה שלו, עניינה באוסף נעליים שבדק ממאגרו, אותן שלל כמתאימות לעקבות על הג’ינס וקבע כי נעלי הסלמנדר של הנאשם הן היחידות שמסוגלות להותיר את העקבות שמצאו על הג’ינס (עמ’ 5 סעיף 3 לחוות הדעת). שור נחקר על כך;

“עו”ד ירום הלוי:             … שהראית לבית המשפט שהיו לך שקפים של סוליות דומות, אתה סיפרת לנו בעדותך לקחנו את הסוליות הדומות, זה בלשוני, ועשינו מהם שקפים ואת השקפים בדקנו אחד אחד, הנחנו אותם על המכנסיים כדי לבדוק נכון.

העד, מר ירון שור:           על תצלומי המכנסיים

עו”ד ירום הלוי:               כן, כן, ושללת את כולם אחד אחד.

העד, מר ירון שור:           לא התאימו.

עו”ד ירום הלוי:               תראה לי את העבודה, איפה הנחת השקפים, 11 סוליות 11 שקפים בדקת אחד אחד ושללת איפה זה בתיק העבודה?

העד, מר ירון שור:           איך זה אמור להופיע בתיק העבודה, יש לנו הטבעה בודקים אותם.

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: נורא, פשוט, כמו שאדוני לקח את השקפים של הנעל של רומן זדורוב ועשה מעתקים והראה לנו שקף על מכנסי הג’ינס בתמונה אם הייתה לי נעל אחרת שאדוני שם אותה באותה טכניקה בדיוק עושה ממנה שקף שם על התמונה ומראה לנו שזה לא מתאים”

העד, מר ירון שור:           בדקנו אין לנו את התצלומים האלו… לא צילמנו… כי אנחנו בדקנו במקום ושללנו.

…

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: אבל אנחנו לא שותפים… אם אני לא רואה בעיני שלי וחברי לא רואה בעיני שלי וחברתי לא רואה בעיניה שלה איך נוכל לקבל החלטה, אני רוצה לראות את התהליך שיש נעל דיאדורה עשית שקף שמת לא מתאים, נעל נוספת שמת לא מתאים, אדוני הראה לי את הבניגו ולא הראה לי את כל ב- 11 האחרות למה?…

העד, מר ירון שור:           יש כנראה שלבים בתיק העבודה שבהם לא עצרנו לצלם את אי ההתאמות, התמקדנו בהתאמות ולא באי התאמות.

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: ראיתי המון חוות דעת ובהרבה חוות דעת יש גם הרבה אי התאמות כדי שנוכל לדעת, פה זה חסר, אדוני ישב במקומי האם אדוני לא חושב שחסר לנו הכלי הזה?

העד, מר ירון שור:           כן” (עמ’ 1939- 1940 לפרוטוקול, ראה גם עמ’ 1941 ש’ 6, עמ’ 1943 ש’ 9- 11).

 

                   ב”כ המאשימה הציעה, כי שור יציג במהלך החקירה החוזרת את אי ההתאמות שמצא על פי השקפים שבתיק העבודה. שור השיב, כי איננו יכול לעשות כן על דוכן העדים (עמ’ 1941 לפרוטוקול), ואנו נותרנו סופו של יום עם חסר משמעותי זה. במצב דברים זה, לא נותר לי אלא לקבוע, כי מדובר בפגם של ממש בחוות הדעת. כפועל יוצא מכך, ומבלי לפקפק במניעיו של שור, אינני יכול לקבל את קביעתו בחוות הדעת לפיה נעלי הסלמנדר של הנאשם הן היחידות שיכלו להותיר את העקבות על ג’ינס המנוחה.

ג.       חיזוק למסקנה, כי לא ניתן לקבוע ממצא, לכאן או לכאן, בנוגע לנעליים הדומות הנוספות שבדק שור, מצאתי גם בספקות שהעלה ב”כ הנאשם בחקירתו הנגדית את שור; בחקירה הנגדית הציג ב”כ הנאשם התאמה לכאורה, שעולה בין סוליה מס’ 5 מהמאגר של שור (שקף 39 בתיק העבודה של שור, סומן כ- נ/47)) אותה מצא שור לדבריו, כלא מתאימה, לבין עקבה 1 על הג’ינס (שקף 8 במצגת של שור). על פי קו החקירה הוצגו מספר התאמות (קווים דקים, עיגול דריכה) בין סוליה מס’ 5 לעקבה על הג’ינס (ראה בהקשר זה עמ’ 16- 21 לנספח 3 לסיכומי ההגנה), ואת התאמות לכאורה שאותן נמנע שור מלשלול במהלך חקירתו הנגדית, הגם שהוסיף הסתייגויות (“יש קונטור”, “היקף העיגול הנוסף לא דומה”) (ראה עמ’ 1968- 1972 לפרוטוקול).

כשבית המשפט הבהיר למומחה כי הסבריו בחקירתו הנגדית בנוגע לחוסר ההתאמות שהוצגו בין סוליית נעלי הסלמנדר לעקבות על הג’ינס (כדוגמת תזוזה של הנעל, הדורך עלה וירד, דריכה על גוף גלילי ועוד), יפים באותה מידה לחוסר ההתאמה עליה הצביע בין סוליה 5 הנ”ל לעקבה 1, הסביר שור: “כשאני הראיתי את ההכפלה בצד שמאל למטה הראיתי קטע קטן מאוד שעלה וירד“, כמצדיק הבחנה לטעמו בין חוסר ההתאמות של סוליית הסלמנדר של הנאשם לבין חוסר ההתאמות של סוליה מס’ 5 הנ”ל. לאור עמדת בית המשפט כי מדובר בהסבר דחוק, ביקש שור ליתן הסבר נוסף “כל העקבות 1- 6 לטעמנו נוצרו על ידי אותה נעל, אותו זוג נעליים, אם אחת הסוליות תתאים לעקבה 1 אבל לא תתאים לעקבה 2 לא נסתכל עליה, אנחנו רוצים שהיא תתאים לעקבות שבדקנו“.

לא מצאתי את הסבריו של שור משכנעים, כשהעדר תיעוד של אי ההתאמות בין סוליות הנעליים שבמאגר לעקבות על הג’ינס, מקשה עוד יותר להסתמך על הסבריו בעניין.

אסכם את האמור בציטוט מדבריו של כב’ השופט עמית בפסק הדין שניתן בערעור הנאשם על הרשעתו במשפט הקודם:

“לעיתים ובזהירות הראויה, בית המשפט יכול להתרשם בעצמו במו עיניו מהדמיון או מאי הדמיון“.

מהמכלול שהוצג לפנינו נוכחתי כי סוליה מס’ 5 ממאגר הנעליים של שור, כוללת לא פחות התאמות לעקבה 1 מאשר נעלי הסלמנדר של הנאשם.

ד.       עקבה 1, שהינה לכאורה העקבה המובהקת ביותר מבין שש העקבות, פונה לכיוון הקיר המפריד בין תא 2 לתא 3, קרי, היא איננה תואמת את כיוון יציאתו של הנאשם מהתא, על פי השחזור. גם ביחס לנתון עובדתי זה לא הוצג הסבר כלשהו.

זאת ועוד, לא ברור כיצד זה עלה הנאשם דווקא ברגל שמאל המופנית כלפי הקיר כאמור (ולא כלפי הדלת או מיכל ההדחה) כאשר המרווח שבין האסלה לקיר מקשה מאד על תנועה זו.

זאת ועוד, להיכן נעלמה עקבת נעל ימין? מדוע אינה מקבילה לה? שהרי ברור שאם רגל שמאל הייתה מונחת על המכנס השמאלי של המנוחה, הרי שרגל ימין הייתה צריכה להיות במקום מקביל כלשהו על מכנס ימין, ומדוע היא נעדרת?

ד1.     לטעמי אין גם היתכנות לכך שהנאשם דרך רק עם החלק הקדמי של הנעל (כך לפי חוות דעת שור) על מכנסי הג’ינס של המנוחה, ואסביר. בשחזור הדגים הנאשם כי עמד על האסלה, לקח תנופה וקפץ מעל דלת התא אל מחוץ לתא. קפיצה מעין זו מחייבת דריכה מלאה של שתי רגליו של הנאשם, או למצער רגל אחת, על משטח כלשהו, בין אם על האסלה ובין אם על מכנסי המנוחה, על מנת שיוכל לבצע את הקפיצה אל מחוץ לתא, כפי שהדגים. גם בהנחה שהנאשם דרך עם החלק הקדמי של הרגל בלבד על מכנסי המנוחה, היה מצופה שנראה לכל הפחות עקבה נוספת אחת על המכנס הימני (ויובהר, גופת המנוחה כיסתה את חלקה הימני של האסלה (מכיוון פנים התא) כך שהמקום היחידי הפנוי על האסלה היה בצד השמאלי (במקום בו נמצאה כזכור טביעת נעל זרה, משכך אפוא, אם רגלו השמאלית של הרוצח הייתה מונחת על מכנס שמאל, הרי שבהכרח רגלו הימנית צריכה הייתה להיות על מכנס ימין).

ה.      שלילת האפשרות מההגנה לבצע בדיקה לכיס ימין של ג’ינס המנוחה, על ידי מומחה מטעמה, פגעה, במידת מה, בהגנת הנאשם. יצויין, כי שור אישר בעדותו כי אכן במסגרת הניסויים שבוצעו על הג’ינס לצורך איתור הטכניקה הנכונה להעתקת העקבות, אירעה תקלה שלא נחזתה מבעוד מועד (לא כל החומר התרומם ומעתק האליג’נט “יצא לא טוב”, כלשונו) והכיס של הג’ינס הזדהם, באופן שאיננו מאפשר לבצע עליו בדיקה כלשהי להפרכת ממצאיו של שור (עמ’ 1738- 1739 לפרוטוקול).

ו.       חוסר הניסיון של שור בהפקת טביעות נעל מג’ינס (ובכלל זה ג’ינס המכוסה בדם), כמו גם על גוף גלילי (רגליה של המנוחה), נכון למועד עריכת חוות דעתו בעניין, כפי שאישר בעדותו לפנינו (עמ’ 1733 לפרוטוקול), מעורר, כשלעצמו, קושי להסתמך על חוות דעתו.

ז.       מבלי לפגוע חלילה במקצועיותו והגינותו של שור, סבורני כי יכולתו של שור לבחון באופן אובייקטיבי את הממצאים על הג’ינס נפגמה למן תחילת הפרשה ועוד טרם שהוגש כתב אישום נגד הנאשם. אסביר דבריי, אין חולק כי שור קיבל את דיסק תמונות הזירה ביום 7.12.06, את נעלי הסלמנדר של הנאשם ביום 31.12.06 ואת מכנסי המנוחה ביום 1.1.07 (ראה דו”ח ראשוני של שור מיום 3.1.07 וחוות דעתו מיום 1.5.07- ת/386 ו- נ/39). עוד אין חולק, כעולה מיומן הצח”מ שהוגש (נ/128א), כי התקיימה ישיבה במשרדי פרקליטות המדינה ביום 2.1.07 (טרם שהוגש כתב אישום וטרם שנחתם הדו”ח הראשוני של שור), במהלכה צפה שור בשחזור כפי שאישר בחקירתו הנגדית (עמ’ 1877 לפרוטוקול). אם כן, מהאמור עולה כי נתיב המנוסה של הנאשם מהתא על פי השחזור וכן תמונות הזירה בהן מצולמת המנוחה כשגופתה שרועה על מכסה האסלה, היו ידועים לשור טרם שנחתמה חוות דעתו הראשונית כאמור. אם כך הוא, לא רק שגרסתו של שור בעדותו, כי צפה בשחזור חודשים מספר לאחר הדגמת הנאשם את דרך יציאתו מהתא, נתבררה כלא מדויקת (אני מניח שחוסר הדיוק בנדון איננו בכוונת מכוון), הרי שגם עמדתו, כי שחזור היציאה מהתא תאם לחלוטין את העקבות שנמצאו על הג’ינס (עמ’ 1876 ש’ 1- 4), איננה נכונה בלשון המעטה. עקבות 1 ו- 2 אינן פונות אל עבר כיוון הדלת, כפי שהיה מצופה לראות, אם אלה היו תואמות את השחזור. בפועל, העקבות הנ”ל פונות אל הקיר המפריד בין תא 2 לתא 3 ובכך סותרות באופן מוחלט את נתיב הבריחה שהציג הנאשם בשחזור כאמור. עוד אני מסופק כיצד הצליח שור לאתר עקבות נעליים של הנאשם על ג’ינס המנוחה בפרק זמן של פחות מיממה ( בין 1.1.07- המועד שבו הנעליים והג’ינס היו אצלו יחד ל- 2.1.07- מועד הפגישה בפרקליטות המדינה בה נמסר כי נמצאו עקבות נעליים של הנאשם על בגדי המנוחה), כשהוא עצמו העיד, כי לבדיקת השוואה כאמור נדרשות מאות שעות עבודה, כשאין לטעמי בהכנת הטבעת ניסיון מוקדם ל 1.1.07 כדי “לקצץ” את עבודת המומחה ממאות שעות עבודות לכדי שעות עבודות בודדות.

עוד אוסיף, כי המכתב של שור מיום 4/1/07 לעמיתו מאירופה (נ/42) בו ביקש עזרה בדחיפות תוך שהדגיש כי ראיית עקבות הנעל היא היחידה בתיק, מלמדת על מעורבותו האקטיבית בחקירה והיכרותו את היקף חומר החקירה. ברור כי מעורבות כאמור פוגמת ביכולתו של שור להיוותר אובייקטיבי.

זאת ועוד, גם התבטאותו של שור במכתבו לד”ר מריאן שרף (סטטיסטיקאית) מיום 14.1.07 (נ/41) לפיה “טביעות הנ”ל שייכות לרוצח בסבירות גבוהה מאוד”, זאת לאחר שציין ברישא של אותו מכתב כי נמצאה התאמה חלקית בין דגם נעלו של הנאשם לעקבה על הג’ינס, מלמדת על כך שהוא גיבש מסקנה בנוגע לזהות הרוצח בשלב מקדמי מאוד, טרם שהוגש כתב אישום נגד הנאשם וחודשים ארוכים לפני שהוגשה חוות דעתו שקבעה התאמה בין העקבות על הג’ינס לנעליו של הנאשם. הסברו של שור בחקירה הנגדית לפיו כינויו את הנאשם “רוצח” במכתב הנ”ל אינה אלא “בחירת מילים לא מוצלחת“, מקובל עליי ואולם אין בו כדי לשנות מן האמת הפשוטה והיא, ששור סבר למן ראשית החקירה של הפרשה דנן כי הנאשם הוא הרוצח, כפי שגם אישר בעדותו לפנינו “ההשערה האישית שלי הייתה שהוא רוצח” (עמ’ 1896 ש’ 1- 6). גם ההתבטאויות של שור בכלי התקשורת השונים בנוגע לנאשם מלמדים על חוסר האובייקטיביות של שור כלפי הנאשם, כפי שהוא אף אישר בעדותו לפנינו באומרו “בראיונות עיתונאיים, אני מודה, יש הרבה אינפורמציה אישית. אם הייתה היום ניגש בחזרה לבדיקת המוצגים מ- א’, הייתה אפילו מסכים עם כבודכם. ברגע שמומחה חושב שהוא אשם, יכול להיות שיש לו הטייה, ובזה צריך להילחם“. עם זאת, סייג שור את הדברים והבהיר כי למועד הכנת חוות הדעת, לא היה מוטה ונהג באובייקטיביות “אני מעיד בפניכם על בדיקות שנערכו לפני 15 שנה. לא שיניתי דבר בבדיקות, לא החלפתי אפילו שקף בתמונות. זה מה שאמרתי לפני 15 שנה, לא הייתי מוטה אז” (עמ’ 1914 לפרוטוקול).

 

החקירה בבית המשפט ביחס לעקבות 1- 6 – והמסקנות העולות ממנה

417. שור כאמור נחקר ארוכות על ממצאי חוות דעתו.

במסגרת חקירתו הראשית, פרט שור את תהליך העבודה שכרוך בהשוואת טביעות נעליים, וכן הסביר מונחים מקצועיים רלוונטיים בנדון (ראה עמ’ 1683- 1684 לפרוטוקול).

 

418. שור הסביר כי לכל נעל היוצאת מייצור יש מאפיינים על הסוליה (עיגולים, זיגזג, קווים) המכונים “מאפיינים סוגיים“. פגמים שנוצרים בנעל כתוצאה משימוש נקראים “מאפיינים אקראיים“. סימן אקראי יכול לספק למומחה אינפורמציה רבה המסייעת לצמצום אוכלוסיית הנעליים שמסוגלת להותיר את העקבה. הסימנים הסוגיים מסייעים למומחה במידה מסוימת לצמצם את האוכלוסייה, אך בלעדי הסימנים האקראיים לא ניתן להגיע לצמצום מירבי (עמ’ 1685 ש’ 24-1 לפרוטוקול).

 

419. ביחס לעקבות שאותרו על מכנסי תאיר ז”ל, פרט שור כי כל העקבות שנמצאו הן חלקיות, מעוותות, ובחלקן כפולות. שור הדגיש כי העקבות שנמצאו במקרה זה, הן המצב “הכי גרוע” שיכול להיות למומחה השוואת עקבות נעליים, הואיל והעקבות מוטבעות בדם- דם הוא חומר “גרוע מאוד”. תכונותיו של הדם מפריעות מאוד להקלטת סימנים ברורים שיש בסוליה (סוגיים ואקראיים). הוא יכול להימרח ולהיספג באותו משטח ולסתום את הדגם כולו. כאשר העקבה הוטבעה על מכנסי הג’ינס (להם יש טקסטורה עצמית), על גוף גלילי רך תוך כדי ניסיון לעלות עליו (רגליה של תאיר ז”ל), נוצרות עקבות מעוותות, כפולות וחלקיות. הסימנים ממוסכים על ידי “רעשי רקע” של דם שנשפך וגם ממוסכים ע”י עצמם מהטעם שעקבות כפולות יכולות לזוז בזווית ונוצר “מיש-מש גדול מאוד של עקבות” (עמ’ 1686 ש’ 27-9).

שור הוסיף וציין כי “קונטור” הוא קו המתאר היוצר את העקבה.

420. אפנה להלן לחקירתו של שור ביחס לכל אחת משש העקבות שפורטו בחוות דעתו כמפורט לעיל;

421. עקבה 1

אין חולק כי העקבה המובהקת ביותר המשקפת חלק קדמי של סוליית נעל, שמיקומה מתחת ובצמוד לכיס המכנס השמאלי, היא עקבה 1 (L1). (להלן אראה את הגודל הנכון, לשיטתו של שור, של עקבה מס’ 1).

שקופית 7 למצגת שור “סופי קצוות מכווץ (ת/396):

ב”כ המאשימה טענה, כי עקבה מס’ 1, היא בוודאות עקבת נעל, ולעניין זה, “טוב מראה עיניים”, כך מבחינתה, ואפילו, אין צורך לחוות דעת מומחה בעניין. לעניין זה הסתמכה ב”כ המאשימה על אמרותיי שלי במהלך הדיון, בהן אכן אמרתי, כי אני רואה טביעות נעל. ואולם וכמפורט לעיל, לאחר בחינה נוספת ולאחר ששבתי והתבוננתי עשרות פעמים הן במכנסי הג’ינס של המנוחה (אשר ביקשתי כי יעבירו אותם לבית המשפט) ולאחר ששבתי וקראתי את הסבריו של שור לגודל העקבה הנ”ל ולקונטור של העקבה הנ”ל, הרי שנוצר בליבי הספק שמא טעות אופטית הייתה לפניי. אבהיר דבריי, שור הבהיר ואף סימן זאת בקו ורוד או שחור או אדום (ראה בהתאמה עמ’ 1726 ש’ 12 ועמ’ 1692 ש’ 29- 31) לאיזה חלק מוטבע ביחס לעקבה מס’ 1 הוא מייחס עקבת נעל. עוד קבע שור שקו ההיקף השמאלי (חלק מהקונטור) הנראה כחלק מהעקבה אינו חלק מהעקבה וכן קבע שלא כל מה שנראה כעקבה הוא עקבה, אלא בערך רק כ- 40% ממנו. לפיכך, אם נציב את גודל “העקבה” הנכון, מסתבר שמדובר בצורה כלשהי שבה פסים מועטים, הרחוקה עד מאד מלהיראות כעקבה.

שור העיד, כי פסים אינם נוצרים מאליהם (עמ’ 1974 ש’ 30- 33, עמ’ 1975 ש’ 1- 2) ומשכך עניין זה שכנע אותו, כי אכן מדובר בטביעת נעל ואולם, שור לא ידע להסביר כיצד זה נוצרו פסים על הג’ינס אותם פסל כחלק מעקבת נעל, על אף שמדובר בפסים מקבילים עקביים, בדומה לפסים אותם כן סימן כמשתייכים לעקבת נעל. כך לגבי הגזיר- פיסת בד מהג’ינס של המנוחה, נקייה מטביעות, אותה גזר כדי לבצע את ניסוי האלג’ינט, וכך לגבי הפסים שמתחת ומעל לסימן, שלשיטתו, נקבע כטביעת נעל וכפי שיפורט להלן.

משכך אפוא, וחרף דברים שאמרתי לפרוטוקול, איני סבור עתה, כי אכן מדובר מעל ומעבר לכל ספק סביר בטביעת נעל כלל. דומה שבכך צריך היה להסתיים הדיון בחוו”ד של שור שכן אם לגבי הטביעה המשמעותית ביותר נותר בליבי ספק שמא כלל מדובר בטביעת נעל הרי שמכח קל וחומר הספק מתעצם לגבי שאר ה”סימנים” ומקל וחומר שהוא מתעצם לגבי הקביעה כי מדובר בנעלי הנאשם. חרף זאת אראה להלן כי גם אם מדובר בטביעת נעל הרי שוודאי שלא הוכח כי מדובר בטביעת הנעל של הנאשם.

422. בחקירה הנגדית הפנה ב”כ הנאשם את שור למספר אי התאמות בין עקבה 1 לבין סוליית נעליו של הנאשם;

ב”כ הנאשם הפנה לשקופית מס’ 8 במצגת של שור, והצביע על כך שהיקף הטבעת נעל הסלמנדר (הקונטור השמאלי בצבע כתום) חורג משמעותית מהיקף העקבה על גבי הג’ינס.

וההסברים של שור:

“העד, מר ירון שור:            בקטע התחתון של הקונטור במקום שהוא עושה סטייה פנימה                            גם לשיטתי זאת חלק מהעקבה על הקונטור ובצד שמאל שלו                             רואים חמישה פסים דקים שחוצים את הקונטור הכהה,                                       חמישה פסים.

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: הקונטור הכהה לא חלק מהנעל

העד, מר ירון שור:              לא, לא, הקונטור נכנס טיפה שמאלה ועליו מוטבעים חמישה                            פסים… הסברתי, בן אדם דורך מרים טיפה. כשאמרתי שיש                          תזוזה קלה תזוזה עם חמישה פסים הוטבעו על הקונטור….                                 אמרתי תזוזה קלה הטבעה כפולה.

…

עו”ד ירום הלוי:                  … מה אתה בעצם אומר לנו שאיפה שהקונטור של השקף של                            הסלמנדר נפרד ממה שאתה קורא לו קונטור על הג’ינס זה כבר                                   לא עקבה, איפה שנפרדים… איפה הקו השחור שהוא נפרד                          מהשקף אז כבר זה עקבה איפה שנפרדים האם זה הטיעון?

העד, מר ירון שור:              זה קו שחור שאני לא יודע מה הוא, אני מתייחס למה שאני מוצא ואומר זה חלק מהעקבה… לא מצאתי לקו השחור שום

                                         קשר לעקבה הזאת.

…

כב’ הש’ דני צרפתי:            מה מביא אותך להגיד יש מקטע שממנו מתחת זה לא קונטור מה מביא אותך חוץ מאי התאמה?

העד, מר ירון שור:              אני אמרתי שהעקבה נגמרת פה [מצביע בשקף 8] לפני הכתם השחור הזה, מפה ואילך זאת העקבה שלי, מפה למטה זו לא העקבה שלי, זאת הטענה שלי וזה מה שאני אומר שזאת עקבה.

…

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: האם זה יכול להסתדר עם עקבה של נעל אחרת ולא תזוזות?

…

העד, מר ירון שור:              אם זו נעל אחרת יאמר המומחה שלילי זו לא הנעל הזאת”

(עמ’ 1944- 1950 לפרוטוקול).

423. שור נמנע מלתת תשובה ישירה לשאלה מדוע לא ניתן להניח, בהנחה שלא היו תזוזות של הנעל על הג’ינס, כי מדובר בנעל אחרת. שור הסתפק באמירה כללית כי הוא מומחה להשוואת טביעות נעליים, ולא סיפק, הסבר סביר בעיני לשלילת האפשרות לאי תזוזות של הנעל, והטבעת העקבה על הג’ינס על ידי נעל אחרת.
424. כאן המקום לשוב ולהדגיש, כי שור לשיטתו שלו, לא היה קובע שמדובר בטביעת נעל, אלמלא מצא התאמה לנעל הסלמנדר, שכן לשיטתו שלו (ואיני מסכים איתו) ללא נעל, לא ניתן לקבוע שמדובר בטביעת נעל. משכך, אפוא, ככל שאקבע שלא מדובר בטביעה אותה הותירה נעל הסלמנדר, הרי שממילא לא יוכל שור לקבוע, לפי הגיונו שלו, שמדובר כלל בטביעת נעל.
425. אוסיף לעניין זה, ושוב כמפורט לעיל, כי כל הקביעה שמדובר בטביעת נעל הסלמנדר וממילא בטביעת נעל, מבוססת על 4 “סימנים” (ראה נספח 2 ונספחים 5-6 לתיק העבודה ת/387) לאמור, חלק קטן מאוד מהיקף הנעל, חלק קטן מאד מעיגול הדריכה הפנימי, מספר פסים ו- 3 פגמים אקראיים. לעניין הפגמים האקראיים, אומר כבר עתה, כי אלו כלל לא הוכחו ובוודאי לא מעל ספק סביר. לעניין עיגול הדריכה ו”הקונטור” מדובר במספר מילימטרים ספורים ובכל הכבוד, לפיהם אי אפשר לקבוע מסמרות. נותרנו עם עניין הפסים, ואכן במבט ראשון וכפי שהבהיר שור, ודומני שגם אני במהלך חקירתו, קשה להניח, כי פסים אלו נוצרו באקראי ואולם שעה ששור אישר שרק כ-40% ממה שנראה כעקבה, היא אכן העקבה, הרי שממילא נפלה טענה זו, שכן גם במקום שבו אין סימני עקבה נוצרו פסים.
426. ב”כ הנאשם הציג בפני שור שקף של נעל הסלמנדר (מתוך מצגת שהכין והוגדרה “תוספות לעקבה 1″) ממנו ניתן להיווכח כי הפסים הדקים, לא רק שלא חוצים את ה”קונטור”, הם אף נעצרים מעט לפני מגע עם ה”קונטור”, בניגוד לגישתו של שור ועל כך ענה שור: “אני מספר על הרמה והורדה של נעל הוא תופס אותי על 3 ממ שזה שני פסים בערך” (עמ’ 1960 ש’ 8- 9).
427. מתשובותיו של שור אני למד כי הוא מבסס מסקנותיו על השערות בעיקר, לצורך התאמת נעל הסלמנדר לעקבה. ברור הוא, כי השערות כאמור, אינן יכולות לשמש בסיס להרשעת הנאשם, ובאותה מידה השערותיו של עו”ד הלוי לגבי התאמת נעליים אחרות, סבירות לא פחות! אחזור שוב למה שכתבתי לעיל, מתשובותיו המפורטות של שור, כפי שצוטטו לעיל, עולה כי לא כל מה שנראה כעקבת נעל, הוא אכן חלק מעקבת הנעל, שור הסביר זאת מטעמיו שלו, שכן לו כל מה שנראה כעקבה הוא אכן עקבה המשקפת עקבת נעל בגודל מלא, תמצא אי התאמה לנעל הסלמנדר (ברוחב וגם באורך). משכך נאלץ שור לטעון שלא כל מה שנראה כעקבה הוא אכן עקבה, וחלק מהסימנים שנראים שם הם סימנים שלגביהם אין לשור הסבר, ומשכך בהכרח צומצם הסימן הנראה כעקבת נעל לכדי 40% (ראה עמ’ 1959 לפרוטוקול). נדמיין אפוא, את הסימן הנ”ל לגודלו האמיתי, כפי שנערך על ידי.

במצב כזה, דומני שקשה לקבוע, בוודאי שלא מעבר לספק סביר שאכן מדובר בעקבת נעל.

לשם השוואה מצורפת גם תמונה של הפסים שנראו על הגזיר (נ/45- המצגת העיקרית של ההגנה) כך שבעובדה שנראים פסים אין בכדי לקבוע שמדובר בטביעת נעל בוודאי שלא מעבר לספק סביר:

תמונה 57 ממצגת ההגנה.

אוסיף ואומר וכאמור לעיל, שגם מתחת לגודל “העקבה” האמיתי, כך לשיטת שור, נוצרו פסים.

428. ב”כ הנאשם הפנה לאי התאמה נוספת- העיגול שמצא שור על העקבה (ראה בתצלום לעיל) מכוסה בדם, זאת למרות שהיה מצופה לראות חלל לבן בתוך העיגול ולא דם.

העד, מר ירון שור:             …אני לא יודע באיזה מקום היה דם ובאיזה מקום לא היה דם, אני בודק באיזה מקום נותרו סימנים ועליהם אני מדבר, השאלות ששואל הסניגור זה למה פה אין יותר דם או למה פה יש יותר מדי דם אלו שאלות שאין לי עליהן תשובה.

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: אדוני הסביר לנו את הלוגיקה אתמול… אם אני רואה שם דם, למה אני רואה שם דם, אתה רואה אין לי הסבר לזה מה אני אעשה עם זה

העד, מר ירו שור:               מלכתחילה אני אמרתי אנחנו נוכל להראות חלק מהעקבה, אני לא רואה עקבה אין.

כב’ הש’ אשר קולה אב”ד: אבל זה סימן שלילי.

העד, מר ירון שור:             לא סימן שלילי… כי לא ראיתי באותו מקום, אם אני אראה עיגול במקום שאינו שייך…

כב’ הש’ דני צרפתי :           זה מה שאתה רואה, בתוך העיגול באופן רגיל לא היה צריך                                  להיות כתם כהה.

העד, מר ירון שור:              אז זה אומר שהיינו רוצים לראות עקבה שלמה ומלאה.

כב’ הש’ דני צרפתי:            לא, לא מדבר על איך העקבה נראית, בלי קשר למה שרואים אם                         המיקום של השקף הוא נכון כמשקף סוליה יש מקום כהה                              במקום שצריך להיות לבן.

העד, מר ירון שור:              יש מקומות שבהם יש יותר דם ופחות דם.

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: מה ההסבר לזה?

העד, מר ירון שור:              ההסבר כי אתה דורך בדם הנעל יכולה להעלות בתוכה דם                                          בצורות שונות.

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: אבל אם הנעל יכולה להעלות בצורות שונות אז מה הערך של                                 כל זה ריבון העולמים, איך אני יכול לקבוע מסקנה מעל לכל        

                                             ספק סביר שזה עקבות הנעל של רומן זדורוב כאשר נעל מעלה                             אפשרויות שונות איך אני יכול לקבוע.

העד, מר ירון שור:              כי במקומות שבהם הדם רואים במידה הנכונה ובכמות הנכונה                באותם מקומות…. כל המקומות שבהם אנחנו רואים אנחנו                         אומרים ראינו, במקומות שלא רואים אומרים לא ראינו.

כב’ הש’ אשר קולה, אב”ד: למעשה אתה אומר יותר מזה גם כשזה לא מתאים לי אני יכול                            להסביר את זה בהתנהגות הדם או הלכלוך זה מה שאתה

                                             אומר.

העד, מר ירון שור:              כן”. (עמ’ 1952- 1954 לפרוטוקול).

הסבריו האמורים של שור רחוקים מלהיות משכנעים או מספקים; בכל מקום בו נתקל שור בקושי הסותר את קביעתו הוא מסביר זאת ב”התנהגות הדם” ומדוע שלא נסביר זאת גם לגבי נעל אחרת? ומדוע שלא נסביר, שאכן הכל זה התנהגות הדם וטקסטורת הג’ינס וכלל לא טביעות נעל? בנסיבות אלה, קשה עד מאוד ליתן משקל לקביעתו של שור לפיה, העקבה על הג’ינס נוצרה על ידי נעלי הסלמנדר של הנאשם, ומשכך גם קשה לקבוע שמדובר בכלל בעקבת נעל.

429. אי התאמה שלישית עליה הצביע ב”כ הנאשם- מעל קצה ה”קונטור” התחתון בעקבה, מצד ימין באזור המעגלי, ריק מדם (ראה התצלום בסעיף 397 לעיל).

ב”כ הנאשם הטיח בשור כי “הפסים העבים היו צריכים להטביע דם, סדרה של פסים עבים של הנעל של רומן השמאלית”. שור הסביר את אי ההתאמה “עקבות נעליים היא השוואת היש ולא השוואת האין” (עמ’ 1955 ש’ 3). כשבית המשפט מבהיר לשור כי קשה להשתכנע מהסבריו כי העקבה תואמת את נעלי הסלמנדר של הנאשם מעבר לספק סביר שור משיב: “… מה שאתה מסתכל עליו הדגם הוא בשלב זה רמת האפשרי התאמה סוגית לחלקים המקבילים, כשנגיע לפגמים והפגם הוא זה שאומר אפשרי בהחלט, לא אומר ספק סביר” (עמ’ 1955 ש’ 4- 10).

אציין כבר עתה כי קביעתו של שור לפיה קיימת התאמה סוגית בדרגת “אפשרי” בין העקבה על הג’ינס לדגם נעלו של הנאשם, מתעלמת מאי ההתאמות שהוצגו בנדון, קרי, במקום שצריך להימצא דם על העקבה יש חלל לבן וההיפך.

שור איננו מתמודד עם חוסר ההתאמות הללו ואיננו מספק הסבר כלשהו, למעט אמירה סתמית ולפיה לא הוקלט דם בנקודה זו (עמ’ 1954 שורה 32). ללא כל הסבר המניח את הדעת, מדוע בנקודה זו נקלט דם ובנקודה אחרת לא נקלט דם.

430. אי התאמה נוספת, רביעית במספר, אליה הפנה ב”כ הנאשם נעוצה בפסים העבים על העקבה שלא הטביעו דם ונוצרה מגרעת (ראה בתצלום לעיל- שקופית 8 למצגת שור).

שוב לא ידע שור להסביר את אי ההתאמה שהוצגה והשיב באופן לאקוני “יש פה כתמים שאתה רואה כתמים למעלה ולמטה, יש פה הרבה כתמים, אני לא מסביר את כולם, אני מסביר אך ורק את מה שמתאים לעקבה הכתמים האחרים אינם מתאימים ואני לא יודע מאיפה נוצרו” (עמ’ 1959 ש’ 4- 6).

431. משנוכחתי כי אין אינדיקציות מספקות להתאמה סוגית של נעל הסלמנדר לעקבה, כפי שפורט, הרי שמתייתר לכאורה הצורך לבדוק התאמה אקראית. עם זאת ועל מנת שלא יימצא הנייר חסר, אפנה לבדיקת הסימנים הייחודיים שנמצאו על עקבה 1 (כך לשיטת שור כמובן).
432. שור הציג באמצעות מצגת את ההתאמה בין הטבעת הניסיון שנערכה לנעלו השמאלית של הנאשם, לבין קו המתאר של הכתם, לרבות התאמה בפסים הדקים בקדמת הנעל וחלק מעיגול הדריכה. שור הסביר כי ניתן להבחין בחללים לבנים בעקבה (אזורים נקיים מדם) התואמים לשלוש השריטות האקראיות שנמצאו בסוליית נעלי הנאשם. על פי שור, מדובר בפגמים ייחודיים המהווים התאמה במאפיינים אקראיים. עוד הפנה שור לפגמים סוגיים שמצא- הפס היוצר את ה”קונטור” וכן כתם מעוגל כהה יותר, והסביר כי אלה משקפים את דגם הנעל (עמ’ 1689- 1699 לפרוטוקול).
433. ב”כ הנאשם הציג, לעומת זאת, כך בחקירתו הנגדית ממצגת ההגנה “תוספות לעקבה 1” (נ/46) שקף בו נצפו 5 סימנים ייחודיים על נעל הסלמנדר. ב”כ הנאשם עימת את שור עם העובדה שהוא לא התייחס לסימנים הייחודים 3 ו- 4 שנמצאו על הנעל, ולא סימן אותם על העקבה. שור אישר כי שתי השריטות (סימנים 3 ו- 4 כאמור), לא סומנו על ידו משום שלא אותרו על העקבה ( עמ’ 1993- 1994).

שור הופנה גם לשקופיות 53- 56 למצגת שלו ונאמר לו, שהוא לא סימן את כל הסימן הייחודי הראשון העליון, אלא רק את חלקו. שור אישר את הדברים, והסביר כי את הפגמים שמצא בעקבה על הג’ינס, השווה לפגמים בנעל, ואותם הוא סימן בצבע כחול על גבי השקפים הנ”ל במצגתו (עמ’ 1994- 1997 לפרוטוקול). לטעמי, השוואה זו הייתה צריכה להיעשות במהופך, קודם כל, איתור וסימון הפגמים שנמצ�